עיונים בכתבי הציונות

"אנחנו צריכים להקים דור שלא יהיו לו לא אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל – סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות, להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי-מים? בבקשה, אני עושה את הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות."

~ יוסף (אוסיה) טרומפלדור ~ 

 

11836633_695752407236196_8456307980385159938_n

יוסף טרומפלדור (תרמ"א – תר"פ 1880 – 1920)

הציטוט הפותח, שכתב ז'בוטינסקי כביכול מפי טרומפלדור, עלול להרתיע מעט "אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם…" מילים אלו יש בהן מן האבסולוטיות וחוסר הרגישות, ונדמה כי איש אשר מפיו יצאו מילים כאלו, הוא אדם חסר רגשות וברוטאלי שאין אתה רוצה להימצא בקרבתו. אך אם טרומפלדור אכן אמר דברים אלו לז'בוטינסקי בזמן פעילותם בלונדון להקמת הגדודים העבריים בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא לא אמר אותם מפני שלא היה אדם בעל חוש אנושי רגיש, נהפוך הוא, הוא היה ה-אדם, וזאת ניתן לראות באמירות השונות העולות מתוך מכתביו לקרוביו בתקופות שונות של חייו, שהיו מלאות בעשייה חיובית. ההסבר לאמירה הכה נחרצת וחסרת הפשרות הזו נמצא בסופה – "אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אני יודע רק ציווי אחד: לבנות." סיום זה מסביר הכול. מסביר את נחישותו של טרומפלדור להתמסר בכל הווייתו לחיי מעש למען ערכים נעלים, הן ברמה הלאומית והן ברמה האנושית. ערכים שחוצים את גבולות המאה ה20 ותקופת חייו הוא, שקיומם נקבע לא על פי שעון הזמן אלא לפי רצונם של אלו הבאים אחריו להמשיכם ולהעבירם הלאה לדורות הבאים. טרומפלדור היה נכון להקרבה אישית למען ערכים על-זמניים, ולא הקרבה נטולת אחריות כפי שעלול להשתמע מכך אלא הירתמות כל כולו, אישיותו והווייתו למען חיי מעש מהותיים והנכונות לשאת באחריות מלאה ואישית של תוצאות עשייתו, וזאת הרי שהוא הוכיח עד יום מותו בי"א באדר תר"פ (1920).

בציונות יש מספר דברים, אמנם לא רבים, שנחשבים בעיני כל חברי המחנה כקונצנזוס. הרצל למשל הוא דוגמא יפה לימינו. בעבר גם הרצל היה מקור למחלוקת בקרב המחנה הציוני, אמנם לאחר זמן מה, וכמובן בימינו, הרצל הוא הקונצנזוס בקרב כל המחנה הציוני, יהא זה ימין ציוני או שמאל ציוני, כולם כאחד סובבים סביב דמות זאת. כהרצל, כך היא דמותו של יוסף טרומפלדור. דמות זו מהווה קונצנזוס ציוני מובהק. במשך שנים, בייחוד מהרגע שנפל בקרב על תל חי, נחשבה דמותו לדמות מופת המסמלת את הנכונות להקרבה אישית למען הכלל ולמען טובתו של העם היהודי על חשבון תועלתו האישית. דמות אשר שימשה סמל עבור תנועת הנוער של האגף הרוויזיוניסטי בציונות, הלא היא בית"ר (ברית הנוער העברי על שם יוסף טרומפלדור), וגם עבור תנועת הפועלים הציונית-סוציאליסטית. סביב דמותו התאחדו כולם כאחד והיללו את חייו שהיו הירתמות מוחלטת למען הרעיון הציוני ותחיית העם היהודי בעת החדשה, ובכלל את היותו אדם בעל מוסר גבוה המהווה השראה לסובבים אותו. הנה לדוגמא אחד משותפיו להקמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, זאב ז'בוטינסקי, כתב באחד ממאמרי ההספד על טרומפלדור את המילים הבאות:

ז'בוטינסקי בצעירותו

"מי שהכיר בת-צחוק זו ו'אין דבר' זה ידע את תרומפלדור."    ז.ז'בוטינסקי

"אלה היו דבריו האחרונים של יוסף תרומפלדור [כך במקור, ק.ד.] בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: 'אין דבר – טוב למות בעד ארצנו'. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שריחפה  על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות; הרצינות היסודית, העמוקה, שהייתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות; וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי-פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק ובמלת-הקדמה של צנועים: 'אין דבר'. […] מי שהכיר בת-צחוק זו ו'אין דבר' זה ידע את תרומפלדור. […] רעיון עמוק, הגיון נשגב, פילוסופיה מקפת-כל טמונים בשתי המלים האלו. הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל. מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר – קרבנות, השפלות, מפלות – 'אין דבר'. זה היה דרכו של תרומפלדור, גיבור הרוח בין גיבורי הזרוע. וזוהי צוואתו המדינית לכולנו."[1]

והנה הסופר יוסף חיים ברנר, שעצמו נרצח בפרעות תרפ"א שיגיעו שנה לאחר מכן ביפו, כתב כי מעולם לא זכה להכיר את טרומפלדור מקרוב, "אבל הקריאה במכתביו, יחד עם הידיעה על מעשיו (בשבי-יאפּאן, במגדל, בגליפולי, ב'החלוץ' בתל-חי) – מעמידה על אופיו האנושי.  זה היה אנוֹש שלם בתכלית: בפשטות של תמימות, בהבנה שׁל יושׁר, ברֵעות שׁל טהרה, בהוּמור, ביחסי-אמת אל עצמו ואל קיבוצו. – הוא היה תמיד אוּטוֹפּי, הוא חי תמיד עם העולם, עם זרועות-העולם, ויחד עם זה היה נתון כולו – לד' אמות, שהוא נמצא בהן באותה שעה, לאנשים המסובבים אותו באותה שעה. הוא היה איש-פעלים, איש-סדרים. הוא הבין והוקיר את ערך הפרטים שבמציאות, שבחיים.  הוא הבין, שהכל חשוב.  הוא אהב את דומן-האדם, ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבּש אותו לגבעה נישאה.  את עצמו ראה באחרית-הימים עומד על הגבעה והוא גם אז איש-צבא. רק איש-צבא. אשרי מי שעמד בד' אמותיו."[2]

י"ח ברנר

"טרומפלדור, הנאהב והנעים, העז והנבחר, סמל הגבורה הטהורה, על במותיו חלל." י"ח ברנר

"יוסף טרומפלדור, הנאהב והנעים, העז והנבחר, סמל הגבורה הטהורה, על במותיו חלל […] הבָאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשׁר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע: […] טוב למות בעד ארצנו' –? טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו."[3]

טרומפלדור אפוא הוא אחת מדמויות המופת של העם היהודי בעת החדשה. לכל עם הסמלים שלו ודמויות המופת שלו. עם ישראל זכה שאחת מדמויות המופת שלו היא יוסף טרומפלדור, שלא רק היה מסור בכל מאודו לרעיון הציוני אלא היה גם מסור בכל מאודו למוסר האנושי, בפעולה למען הצדק והניסיון להביא רפואה לחיי האדם בעידן המודרני, להביא את האדם אל פסגות המוסר והצדק שאליהם הוא יכול וחייב להגיע. כמו שז'בוטינסקי כתב – "מי שהכיר בת-צחוק זו ו'אין דבר' זה ידע את טרומפלדור. רעיון עמוק, הגיון נשגב, פילוסופיה מקפת-כל טמונים בשתי המלים האלו." ומתוך אמירותיו שיובאו להלן, אכן ניתן לראות פילוסופית חיים מקיפה.

מבחר הדברים מפי טרומפלדור שאביא כאן הם מקובץ שפורסם לאחר נפילתו בתל-חי – "מחיי יוסף טרומפלדור-קובץ מכתבים וקטעי רשימות", שנת תרפ"ב (1922) בהוצאת הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל, ת"א. ציטוטים אלו מאפשרים להכיר לא רק את הציוני שהיה אלא גם את האדם שהיה. כל הקטעים בקובץ תורגמו מרוסית לעברית. פרט שמעניין לציינו הוא שאחד המתרגמים של הקובץ היה י.ח. ברנר, דמות ציונית חשובה בפני עצמה, אדם שנרצח במאורעות תרפ"א (1921) ביפו. ככל הנראה, עבודת תרגום רשימותיו של טרומפלדור הייתה בין מלאכותיו הספרותיות האחרונות.

 

תקופות חייו של טרומפלדור

על מנת להבין את סדר העיונים והקשרם, יש לחלק את תקופות חייו. חייו של טרומפלדור מתחלקים לארבע תקופות, או לארבע פעילויות מרכזיות:

פורט ארתור: חייל בצבא הרוסי ובשבי היפני (1904 – 1906) – נלחם במלחמת רוסיה-יפן, בה כידוע איבד את זרועו השמאלית והיה בשבי היפני זמן מה.

ראשית הפעילות הציונית (1906 – 1913) – לאחר השחרור מהשבי היפני התפנה לניסיונות התיישבות בארץ-ישראל (תקופת העלייה השנייה) – נשאר זמן קצר בארץ ולאחר מכן חזר לרוסיה, שם המשיך לארגן קבוצת צעירים לעלייה ועבודה בא"י.

הגדודים העבריים (1914 – 1918 מלחמת העולם ה-1) – עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה בראש היוזמה להקמתם של גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי, תחילה הוקם גדוד אספקה לוגיסטי לחזית, 'גדוד נהגי הפרדות' ולאחר מכן הקמתם של גדודים לוחמים בפעילות משותפת עם ז'בוטינסקי.

החלוץ' ותל-חי (1918 – 1920) – סוף מלחמת העולם הראשונה, המשך הפעילות הציונית ופעילות ההתיישבות בארץ, עד לנפילתו בחצר תל-חי בתר"פ (1920).

 

%d7%98%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%a4%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-%d7%a2%d7%9c%d7%95%d7%aa%d7%95לפני שניגש לעיונים עצמם ולדבריו של טרומפלדור, ברצוני להעיר הערה אחרונה וחשובה. ישנם היום המלינים על האמירה האחרונה של טרומפלדור כשנפל בתל-חי (או זו שנפוצה כאמירתו האחרונה): "אין-דבר, טוב למות בעד ארצנו." חלקנו אומרים היום, לעתים בציניות, כי "טוב לחיות בעד ארצנו…" וטוענים שאמירתו אינה דבר שעליו יש לחנך. אומנם אמירה זו ("טוב לחיות בעד ארצנו") כשלעצמה איננה צינית והיא משלימה את אמירת טרומפלדור בנופלו, שכן טרומפלדור קידש את החיים ולא את המוות. טרומפלדור במהלך כל חייו הבוגרים, מרגע שעמד על דעתו, היה לציוני וסוציאליסט. הוא ראה את חייו בארץ ישראל ולא בשום מקום אחר, ראה עצמו כחלוץ לפני המחנה, כחייל בצבא התחייה של העם היהודי בעת החדשה, וזה שהנחה אותו לפני הכל. הוא לא היה אדם השש אלי קרב, לא חיפש את המוות או את 'מות הקדושים'. ההפך הוא הנכון, הוא אהב את החיים וראה בחייו הזדמנות אדירה להשפיע ולשנות לא רק את מצבו הנחות של העם היהודי אלא גם את מצבו הנחות של האדם והמוסר בעידן המודרני. דווקא טרומפלדור הוא הדמות שעליה יש לחנך כל ילד יהודי באשר הוא: לחנכו ראשית להיות אדם הראוי לחיות בחברה אנושית מתורבתת ובעלת מוסר אנושי גבוה; ולחנכו להיות לאדם יהודי גאה היודע לעמוד על זכויותיו והקשור בכל נימי נפשו אל ארצו. וכל אלו עולים מהדברים שכתב במכתביו.

 

חייל בצבא הצאר: "מלאתי את חובתי וליבי טהור"

"ואני מטבעי שומר כבודי ולא השפלתי עצמי גם פעם אחת אף בהזכרה קלה או רמיזה כלשהי – בכל זאת הרי אני כיןם סגן-אופיצר [קצין], מחונן באות הצטיינות צבאית."

"ואני מטבעי שומר כבודי ולא השפלתי עצמי גם פעם אחת אף בהזכרה קלה או רמיזה כלשהי." טרומפלדור בשבי היפני

טרומפלדור נולד בצפון הקווקאז בשנת 1880 ובניגוד למה שהיה מוכר על יהודי הגולה, הוא חונך ברוח הכבוד העצמי, כבוד למשפחה ולעם ותיעוב ההשפלה העצמית. מכאן אפשר להבין אולי את משיכתו בהמשך לציונות. עד גיל עשרים בערך חי טרומפלדור בבית הוריו, למד את מקצוע רפואת השיניים ובשנת 1903 גויס לצבא הרוסי. לקראת זמן שחרורו פרצה מלחמת רוסיה-יפן וטרומפלדור התנדב להמשיך את שירותו במלחמה. אביו כתב לו "עלה, בני, למלחמה, ואולם אל בית אביך אל תעז לשוב באין בידך אות ההצטיינות הגבוה ביותר…"

ואכן, כיהודי אינדיבידואל הוא חש כי הוא משמש כנציג העם היהודי בכל מקום שהוא הולך אליו ועל כן עליו לעמוד גאה ולייצגו בכבוד. לאחר שקיבל את אותות ההצטיינות על תעוזתו בקרב בשירותו בצבא הרוסי, כתב לאביו:

"אף על פי שקבלת אות הצטיינות תלויה על הרוב לא רק בשאר רוח אמיתי אלא גם במידה לא קטנה של שתדלנות בזוייה מכוונת לכך – ואני מטבעי שומר כבודי ולא השפלתי עצמי גם פעם אחת אף בהזכרה קלה או רמיזה כלשהי – בכל זאת הרי אני כיום סגן-אופיצר [קצין], מחונן באות הצטיינות צבאית […] בידיעת ערך עצמי רשאי אני לומר, כי זכיתי לכל אלה ביושר ובצדק […] מלאתי את חובתי וליבי טהור."

אך עוד לפני כן, לפני שקיבל את ארבעת אותות ההצטיינות הגבוהים ביותר בצבא הרוסי ואת תואר הקצונה, נלקח טרומפלדור יחד עם לגיונו בשבי היפני לאחר נפילת פורט ארתור. משם כתב לאביו:

"מסביב שממון עד כדי יאוש ובטלה איומה, ממיתה!… אבל… גם זה יעבור… הכל עובר… ואולי עוד נזכה לראות את עצמנו בתוך כל עם ישראל המאוחד והמקובץ […] מי יתן ונקבצו לארץ-ישראל, שם יפרח ויתפתח גאון עמנו. מהר, התאסף, עם אומלל, עם מהולל! הן סבלת עוינות דיך, ועיניך למרחב, לחופש, הרחק מפחד ושיעבוד."

בשתי פסקאות אלו שכתב לאביו רואים בהחלט את החיבור בין האישי לבין הכללי, בין היחיד לבין משפחתו המורחבת – העם היהודי. טרומפלדור, גם בהיותו בשירות צבאי בצבא זר ובשבי ארץ זרה, לא חדל לרגע לחשוב על עם ישראל וארץ ישראל, לשם כמהה נפשו ולשם שאף בכל רגע. אין זה מפליא כי לאחר זמן קצר מאז שחרורו משבי יפן והצבא הרוסי החל בפעילות נמרצת על מנת למצוא את דרכו אל ההגשמה הציונית בארץ ישראל. ודבריו גם מעידים על אופטימיות בלתי נלאית. כשחזר לביתו לאחר המלחמה והשבי קיבל אותו אביו במילים "עתה יכול אני להתגאות כי בני זכה לאות הצטיינות גבוה הרבה יותר מזה שהשגתי אני."

 

ראשית הפעילות הציונית: "שם נהיה בבית ולא אצל זרים"

לאחר המלחמה וחזרתו אל ביתו, טרומפלדור נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטה בפטרבורג ולאחר מספר שנים הוא קיבל את תעודת העורך דין. אולם בתקופת לימודיו היו הלימודים עצמם דבר שולי. היו אלה ימים גורליים בהיסטוריה של רוסיה כולה, ימי הניסיון הכושל של שנת 1905 לבצע מהפכה להפלת שלטון הצאר השני. רוחות מהפכניות היו באוויר ובליבות האנשים. יצחק טבנקין, איש העלייה השנייה, כתב על תקופה זו כי "היתה זו תקופת תבערה, דור שעלה בלהבה. נשרפו ערכים, נשרפו עולמות ואידיאות – אנשים היו נתונים במצב מתמיד של שריפה."[4]

טרומפלדור בילדותו

"יבוא יום בלי ספק, וגם אתן תצטערנה צער גדול ועמוק מאוד, ממש כמוני היום, על זהב ימי הנעורים שמיהרו כל כך לעבור ללא תוכן ומהות." טרומפלדור בילדותו

וגם טרומפלדור כאיש התקופה הושפע מהלכי רוח אלו. וכיהודי הושפע עוד יותר, כאשר ראה את הניסיון של היהודים להשתלב בחברה הרוסית ובתנועות המהפכניות. בשלב מסוים בחייו התחילה להתגבש אצלו התפישה כי החיים שווים לחיותם רק אם חיים אותם למען מטרה נשגבת, תפישת העולם שלו ראתה בחיי מעשה עבור הגשמה של אידיאל נשגב וחיובי כערך אשר מעניק משמעות קיומית לחיים, והאמין בכל מאודו בעצמאות המחשבה האישית מתוך הבנה כי באדם יש נטייה לעצלנות מחשבתית ונהייה אחר העדר, דבר זה מצטייר לנו ממילים שכתב לאחיותיו בהיותו בן עשרים וחמש:

"יבוא יום בלי ספק וגם אתן תצטערנה צער גדול ועמוק מאוד, ממש כמוני היום, על זהב ימי הנעורים שמיהרו כל כך לעבור ללא תוכן ומהות. […] רוב המעשים הרעים הנעשים על פני האדמה מקורם בבורות ההמונים. […] כל עוד יכולת בידכן, חתורנה בכל כוחותיכן לצאת מתוך אפל ההמון למרחב המחשבה העצמית."

וכך לאט התחילה הכרתו הציונית של טרומפלדור להתגבש ובשנת 1906, כאשר הוא סטודנט למשפטים, התחיל את פעילותו הציונית. רעיונו היה להקים קומונות ציוניות בארץ ישראל, ליצור בארץ חיי חופש וחירות עבור האדם היהודי, שישב בארצו ויעבוד את אדמתה ללא ניצול ושיעבוד. במכתב לאחיו כתב:

"מאמין אני: יבוא יום ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותיי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: 'לך לך, נבזה, מפה; זר הנך בארץ הזאת!' וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום ואגן על שדותיי, על זכויותיי. יבוא! מאחורי שדותיי, מימני, משמאלי חבריי, לא כחבריהם של היהודים הסוציאל-דמוקרטים ברוסיה, ידי חבריי לא תהיינה מגואלות בדם אחיי… ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם מה אני נופל […] יהיה צורך בעבודה ונעבוד, ורק צר מאוד ללב, כי החיים רעים כל כך, ועד שאדם זוכה להתחיל בעבודה המושכת את לבו, עוברים לבלי שוב ימים רבים, ימי ארוכים."[5]

בדברים אלו מבינים היטב כי טרומפלדור הסתייג לגמרי מהניסיון של היהודים לטשטש את זהותם הלאומית ולהשתלב בתנועות המהפכניות הרוסיות. עוד כתב:

"העם היהודי אינו רוצה, ויש לומר, שאינו יכול להיטמע. הוא רוצה, שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת, שלו, אי-אפשר לו לבוא לידי כך, ומכיוון שהוא זקוק לעזרה יותר מכל שאר העמים, עלינו לבוא לעזרתו. […] אין אני חדל לרצות כי שאלת היהודים תיפתר פתרון גמור בארץ ישראל, וכן אין אני חדל להאמין, כי רק שם אומנם תוכל להיפתר פתרון רצוי וטוב."[6]

"העם היהודי רוצה שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת שלו, אי אפשר לו לבוא לידי כך..." טרומפלדור בחוות מגדל (1913)

"העם היהודי רוצה שגם לו יהיה מקום נאה בין שאר עמי התרבות; בלי ארץ מיוחדת שלו, אי אפשר לו לבוא לידי כך…" טרומפלדור בחוות מגדל (1913)

מספר שנים של פעילות והתגבשות רעיונית עברו עד שצעירים התחילו להיענות לרעיונותיו של טרומפלדור להקמה של קבוצות עבודה שיעלו לחיים משותפים בארץ ישראל מתוך מניעים ציוניים. בין הצעירים שטרומפלדור הכיר תוך כדי פעילותו היה צבי שץ (1890 – 1921), או כפי שמכנה אותו טרומפלדור במכתביו בכינוי 'גרישה'. מכתביו של טרומפלדור לחברו צבי שץ תופסים חלק נכבד בתקופה זו של חייו. שץ, לפי העולה מן המכתבים, היה חבר קרוב ושניהם היו שותפים אידיאולוגית לרעיון של הקמת מושבות ציוניות-קומוניאליות בארץ ישראל, וניתן לומר כי 'גרישה' הצעיר אף העריץ את טרומפלדור, המבוגר ממנו בעשר שנים. קשר מיוחד התפתח בין השניים למרות שעד עלייתם ארצה לאחר מספר שנים של התכתבויות לא ראו זה את זה מעולם.

השניים תכננו יחד לארגן קבוצה מצומצמת של צעירים מסורים אשר יכשירו עצמם תחילה ברוסיה ויכינו עצמם לחיי עבודת אדמה, ורק לאחר מכן יעלו לארץ ישראל, שכידוע בימים ההם הייתה דלת משאבים ועל כן היה להתכונן היטב לפני העלייה. טרומפלדור כתב באחד המכתבים כי הוא כבר למוד ניסיון מכישלון צעירים העולים ללא הכנה מספקת לארץ ונשברים מהר מאוד מתנאי החיים הקשים, כאשר אידיאולוגיה מתנגשת עם מציאות החיים הפיזית הקשה.

בדברים שכתב טרומפלדור לחברו ישנן מספר אמירות מרכזיות המראות את גישתו של טרומפלדור לפעילותו, המצביעות על אחראיות, מנהיגות ומוסריות מהרמה הנעלה ביותר:

"אני חושב שעלינו לברר לעצמנו את הכל ביושר לבב ובלי דעה משוחדת ולוותר על השקפתנו בשעה שמתגלה לנו טעותה ולא לעמוד עליה בעקשנות עיוורת.[…] עלינו לתלות את תקוותנו רק בעזרה העצמית. […]  את השגיאה אני ירא. ולא את שגיאתי אני ירא, כלומר את דבר נופלי אל תוך עמקי תהומות – איומות, אלא את דבר נפלם של ההולכים אחרי, אותם איני רוצה להוביל לאבדון. לכן אתנהל-אתקדם לאיטי, אגשש. אל לנו בהתלהבות יתרה!

"יש שעה ואדם נמשך לרעהו ורוצה לגלות לו את כל נשמתו ולשפוך לפניו את כל יגנו ולהשיח את שמחתו וחלומותיו ותקוותיו. אבל הן יש שעה ואדם רוצה להתבודד ולהצטנף דום יחד עם יגונו הגדול. […] אני מאמין באנשים אך אינני מאמין לאנשים."[7]

על החברות בינו לבין שץ כתב לו במכתב כי "לפי דעתי, שני אנשים ישרים, לא טיפשים ביותר ויודעים להתהלך עם אנשים, אם מעט ואם הרבה, ונוסף על זאת מטרה רוחנית אחת לנגד עיניהם, שני אנשים כאלה כי יזדמנו יחד, אי אפשר שלא יהיו התאמה ושלום בחייהם, מלבד, כמובן, במקרים יוצאים מגדר הרגיל. המסיבות המביאות אותנו לחיים בכפיפה אחת מבטיחות הבטחה גמורה, כי הברית שלנו תהיה 'שלמה ואמיצה'." עוד כתב טרומפלדור על קידום הרעיון להקמת הקומונות בארץ ישראל כי "עלינו לחשוב היום על מציאת חברים מתאימים לנו במידה הגונה ככל האפשר. אנו צריכים עתה, לפני יסוד המושבה, לבקש חברים, אל המושבה העתידה להתכונן אנו צריכים להיכנס כחבורה שלמה, שבניה דבקים זה בזה, מתאימים זה לזה, מאוחדים בדעותיהם ומכירים היטב לא רק את מטרתם ותכליתם אלא גם את עצמם."[8]

באוגוסט שנת 1911 נסע טרומפלדור יחד עם חברו שץ לרומני, שם התקיימה ועידת החלוצים, על מנת לדון בתכניתה של הקבוצה המתגבשת להתיישב בארץ במסגרת קומונלית. כמה מהחלוצים שהשתתפו בוועידה עלו אחריה ארצה והתיישבו בחוות מגדל, ביניהם טרומפלדור וחברו. תחילה עבד בחוות מגדל שלחוף ים כנרת ולאחר מכן עברה קבוצתו לדגניה. על העבודה בארץ ישראל הוא כתב, "לדעתי יש לפנינו קודם כל שלוש תעודות עיקריות: א) חינוך לאומי, ב) הלאמת אדמת ארץ ישראל (זאת אומרת, עלינו לרכוש אדמה ולעשות אותה קניין של כל העם היהודי), ג) יצירת קשר אמיץ, ועד כמה שאפשר, קשר ישר עם ארץ ישראל."[9]

 

בגדוד העברי: "מיד נשיר את 'התקווה' – ולחזית"

"ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם מה אני נופל." במדי הגדוד העברי בימי מלה"ע ה-1

"ואם אפול בקרב, מאושר אהיה, יודע לשם מה אני נופל." במדי הגדוד העברי בימי מלה"ע ה-1

ימי השירות הצבאי של טרומפלדור בתקופת מלחמת רוסיה יפן היו ימים מעצבים. הם שעיצבו אותו כלוחם. אומנם אופיו האמיץ טופח בקרבו עוד מילדותו, אך בימי שירותו בצבא הרוסי התפתח בקרבו איש הצבא המוסר את כל מהותו למען השירות. וכך קרה, כאשר בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ראה לנגד עיניו שוב את ההזדמנות ליצור שינוי היסטורי עבור עמו. עם תחילת המלחמה עזב טרומפלדור את ארץ ישראל לאלכסנדריה שבמצרים, זאת כיוון שהתורכים הציבו שתי אפשרויות לתושבי הארץ – או להיות לנתיני תורכיה או לעזוב את הארץ. וטרומפלדור בחר בזו השנייה כמו אחרים רבים שלא רצו להיות נתינים תורכים. באלכסנדריה פגש לראשונה את ז'בוטינסקי ויחד עם אחרים החלו לקדם את התכנית לייסוד גדודים עבריים בצבא אנגליה על מנת לסייע לה לכבוש את ארץ ישראל מידי התורכים. לפי עדותו של ז'בוטינסקי בספר האוטוביוגרפיה שלו, כאשר ישבו השניים בחדר בלונדון בזמן פעילותם ליסוד הגדודים, התפתחה ביניהם שיחה על דמות החלוץ וטרומפלדור אמר את הדברים הבאים:

"את דבריו לא רשמתי – אין צורך: הם נשתמרו יפה בזיכרוני גם בלא זה. באותו חדר קטן, בקיץ 1916, גולל לפני את הרעיון הפשוט והנשגב של ה'חלוציות':

חלוץ פירושו 'צועד בראש' – אמרתי – באיזה מובן? פועלים?

  • לא. זה מושג הרבה יותר רחב. כמובן, דרושים גם פועלים. ואולם לא זהו המובן של המלה 'חלוץ'. לנו יהיו דרושים אנשים מוכנים 'לכל', לכל מה שתדרוש ארץ-ישראל. ל'פועל' יש האינטרסים הפועליים שלו, לחיילים שלהם; לרופא, למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנחנו צריכים להקים דור שלא יהיו לו לא אינטרסים ולא הרגלים. מטיל ברזל – סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות, להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי-מים? בבקשה, אני עושה את הכול. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שם: אני האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, איני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווי אחד: לבנות.
  • אין בני אדם כאלה – אמרתי.
  • יהיו.
  • שוב טעיתי, והוא [טרומפלדור] צדק. הראשון מבני אדם אלה ישב לפני, הוא בעצמו היה כזה: עורך דין, חייל, פועל במשק חקלאי. אפילו לתל-חי בא לחפש עבודת אדמה, מצא שם את מותו מכדור של רובה, אמר 'אין דבר' ומת כבן אלמוות."[10]

 

דברים אלו מבטאים באופן מושלם את היותו של טרומפלדור חלוץ בשירות הציונות ועם ישראל. כזה אשר "מוכן לכל". לאחר המשא ומתן עם שלטונות הצבא הבריטי, הוחלט להקים גדוד לוגיסטי בלבד, גדוד נהגי הפרדות שיהיה מורכב כולו מחיילים יהודים. הרבה התאכזבו למשמע תשובה זו, אך בין היחידים שלא אמרו נואש היה טרומפלדור שהאמין כי זוהי התחלה ליצירת צבא עברי. אולם אכזבה נוספת לא איחרה לבוא כאשר הגדוד הוצב לא בארץ ישראל אלא בחזית גליפולי שליד הדרדנלים. טרומפלדור כתב:

"חברי לאהל אינם בדעה אחת איתי. הם מצהירים, שמתקוותינו והצעותינו לא נשאר כלום. ושגור בפיהם: 'גדוד של מתנדבים אידיאליסטים נהפך והיה לגדוד של עובדים מאונס… לאלה אבד האידיאליזם, ואצל אלה לא היה מעולם… האנשים מוכים… ערך האופיצרים [=הקצינים] היהודים דומה לאפס… במקום ארץ ישראל הובילו לדרדנלים… אין כל רעיון, אין כל ערך לגדוד בחיי היהודים… הכי טוב היה – לפזר' […] מובן שלדעתי אין הדבר כן! אמנם, מרובה המגונה בגדוד […] ואף על פי כן, אם נתרומם על המגונה שברגע, נוכל לראות גם דבר מה אחר, משמח. ראשית, הוכח, שגדוד יהודי יכול להתקיים ולמלא את חובתו; שנית, הוכחשה האגדה על פחדנות היהודים. […]  חושב אני, כי חרפה היא לאיש צבא לעזוב את שדה המלחמה לפני תום המלחמה, אם לא מתוך הכרח אחרון."[11]

מלבד השירות הצבאי, שימש הגדוד כמסגרת ציונית אשר בה המשיך טרומפלדור את עשייתו האידיאולוגית:

"היום אנו חוגגים את יום כ' בתמוז [=יום ציון זכרו של הרצל]. אני בארתי להם את ערך היום. ספרתי להם מעט על הרצל והציוניות (ישנם כאלה, בפרט בין הספרדים, שלא שמעו כלום על הרצל ועל הציוניות). הטעמתי והדגשתי שגדודנו משמש למטרה של ציוניות מדינית זו: משמש באופן, שלא השתמשו בו היהודים זה רבות בשנים… ציינתי, בסוף, שהרצל מת, ואנו חוגגים את יום מותו, מפני שכל חיי הרצל עד מותו ועד בכלל הנם התחלה לחיים חדשים אצל העם העברי. […] חגיגתנו עברה בהצלחה, פתחו בשירת 'התקווה' במקהלה."[12]

אומנם הוקם גדוד עברי, אולם הפעילות להקמתו של גדוד עברי לוחם שיפעל בחזית ארץ ישראל לא פסקה לרגע. ז'בוטינסקי שבחר שלא להתגייס לשירות גדוד נהגי הפרדות, המשיך בפעילותו ההסברתית על מנת להשפיע על רשויות הצבא להקים גדוד לוחם:

"היום קיבלנו גם אני וגם הקולונל מכתבים מאת ז.ז'בוטינסקי מלונדון. המכתב אלי נכתב ברוסית, אל הקולונל – בצרפתית, תוכן שני המכתבים, בעצם, אחד הוא. ז'בוטינסקי ועוד אחרים מנהלים תעמולה באירופה ליצירת גדוד עברי גדול (בן ארבעה, חמשת אלפים). ז'בוטינסקי חושב, ששם הגדוד החדש צריך להיות אחר: פשוט למשל Zion corps (בלי הזכרת פרדות והובלה), וגם תפקידו צריך להיות דווקא עבודת המערכה [גדוד לוחם], הוא משלים עם הפשרה, שמחוץ לארץ ישראל יהיה Mule transport [גדוד אספקה] ובארץ ישראל – עבודת המערכה [=גדוד לוחם] […] ראוי הרעיון לתשומת לב ואני נכון לסייע.[13] […] הקולונל כתב לז'בוטינסקי שהוא מתייחס בסימפטיה חמה לרעיון הגדוד. […] אל יחשוב הוא (ז'בוטינסקי), שגדודנו איננו מלחמתי. אמנם, תפקידנו להובלה, אבל בשביל העמדות הראשונות אנו באים אל החפירות הראשונות. לנו יש רובים וכדורים."[14]

טרומפלדור מתח ביקורת קשה על האינדיבידואל היהודי, וכיוון יותר לציוניים שנתקל בהם במהלך חייו, אשר לטענתו בהתחלה מתלהבים וכאשר דברים לא עולים כפי שצריך מתייאש מהר ונוטש את המערכה, כפי שקרה בימי הגדוד, "זוהי צרתנו", הוא מלין, "שהרבה אצלנו (היהודים) חלשים כאלה. אנו מתלהבים לרגע, נחפזים לעשות ומתקררים מיד. אין כוח ההתמדה, אין הרצון העקשני… לא אצל הכול כך!… יש גם חזקים, הם יישארו: ויבואו חדשים חזקים ואמיצים."[15]

עם זאת הכיר טרומפלדור גם בצד האחר, של היהודים הציוניים שניחנו כמוהו בגבורה ואומץ לב, וכתב דברים המבטאים את הכבוד אשר רכשו אנשי הצבא הבריטים לאנשי הגדוד העברי וכתב כי "סרג'נט אנגלי אחד, בדברו על מינים שונים של אנשי צבא אשר בגליפולי, אמר: 'מוזרים הם הציוניים: בשעה שהכל מתכופפים מחשש הכדורים, הרי אלו הולכים כאילו לא כלום'. נעים."[16]

הגדוד העברי התפזר בקיץ 1916, זאת למרות שטרומפלדור וחבריו בקשו בתוקף שלא לפרקו ולשמור על הגדוד עד תום המלחמה כיחידה אחת אך "נתקבלה פתאום מאת המילטון פקודה של הגנרל הבריגדי […] הגנרל כותב, שZ.M.C   [גדוד הפרדות העברי] מתפזר, מתבטל. […] בבוקר עשיתי מפקד, נאמתי נאום קצר: 'היום אנו יוצאים. את עבודתנו גמרנו, ורשאים אנו לומר, כי גמרנו אותה יפה. היו, כמובן בני-בליעל. אין לנו, וכן לעמנו היהודי, להתבייש ב- .Zion Mule Corpsתודה אני אומר לכם בשמי על כל אלה.' […] אני מצידי איני משלים עם הביטול. אני רוצה, שהגדוד יחיה עד סוף המלחמה או עד היוצר גדוד חדש (גדול, גדוד-קרב)."[17]

מנקודה זו ואילך נסע טרומפלדור ללונדון על מנת לסייע למאמצים ליסוד גדוד עברי לוחם ורחב יותר. לא בנקל הצליחו לשכנע את רשויות הצבא הבריטי להקים גדוד עברי לוחם ולקח זמן רב עד שעלה בידם. לבסוף הוקם הלגיון העברי הל"ה וחברי הגדוד של טרומפלדור היו הראשונים שסופחו אליו. טרומפלדור מצידו היה כבר בקיץ 1917 בפטרוגרד שברוסיה על מנת לארגן את ההגנה העצמית. היו אלה ימי המהפכה הבולשביקית וטרומפלדור דאג למצב היהודים ברוסיה לאור האירועים האלימים שהתחילו באוקטובר אותה שנה. לכן שב לרעיונותיו שלפני המלחמה והתחיל במקביל לארגון ההגנה העצמית גם לתכנן את הגשמת רעיונותיו בארץ ישראל.

 

'החלוץ' ותל חי: "בארגון חבורת פועלים חקלאית"

"מאמין אני: יום יבוא ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותיי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: 'לך לך, נבזה, מפה; זר הנך בארץ הזאת!' וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח וחרב אגן, אקום אגן על שדותיי, על זכויותיי. יבוא ! מאחורי שדותיי, מימני, משמאלי חברי. יהיה צורך בעבודה, ונעבוד."

"מאמין אני: יום יבוא ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותיי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: 'לך לך, נבזה, מפה; זר הנך בארץ הזאת!' וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח וחרב אגן, אקום אגן על שדותיי, על זכויותיי. יבוא ! מאחורי שדותיי, מימני, משמאלי חברי. יהיה צורך בעבודה, ונעבוד."

ב1919 נשלח טרומפלדור כנציג ה"חלוץ" לאוקראינה על מנת לארגן את קבוצות הצעירים לעלייה לארץ ישראל. הוא סקר את רוסיה כולה ורתם את הצעירים הציוניים להכשרה חקלאית כהכנה לעלייה. בשנת 1919, ראשית העלייה השלישית החלוצית, הגיע לארץ. אך מה שראה בארץ לא מצא חן בעיניו, לדעתו על מנת להעלות את החלוצים לארץ ולשלבם במהירות האפשרית בעבודה היה צורך באחדות. הזמן דוחק והעבודה רבה ואין מקום לפירוד בין מפלגות הפועלים בארץ, במכתב ל"חלוץ" בקושטא כתב:

"גם רצוי מאוד, שחברינו בבואם הנה לא יכניסו את עצמם במלחמה הנטושה בין 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר'. מלחמה זו הקיפה כמעט את כל פועלי א"י ומזיקה מאוד לענייננו הכללי, אני משתדל בכל כחי לקרב את הלבבות ולהשכין את השלום בין המפלגות, אבל לפי שעה אין שלום במחננו. טוב יהיה, אם חברינו החדשים שיבואו לארץ יוסיפו להיות מחוץ למלחמת מפלגות זו עד אשר ירב ויגדל מספנו בארץ."[18]

בהיותו בארץ במקביל לעבודתו, פעל טרומפלדור לגיוס כספים עבור העלאת חבריו מה"חלוץ" לארץ ישראל. אולם כשפנה לוועד הצירים של ההסתדרות הציונית קיבל תשובה שלילית משום שלדעת הוועד "העלייה בלתי רצויה ברגע הנוכחי." טרומפלדור בלית ברירה מבין שיהיה עליו לשוב לרוסיה על מנת לסייע לחבריו למצוא את הדרכים לעלות לארץ. היו אלה הימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה ו"ועידת השלום" בפריז. בשנת 1920 אושר הסכם סייקס פיקו בין הצרפתים לבריטים בועידת סן רמו שבאיטליה. כחלק מיישום ההסכם התחילו הבריטים לעזוב את אזורי הגליל העליון, שהועברו לידי הצרפתים. אולם הצרפתים עדיין לא הספיקו לבסס את אחיזתם הצבאית והאדמיניסטרטיבית באזור. הערבים בארץ ראו בהסתלקות התורכים ובהיעדר שלטון מסודר באזור הגליל הזדמנות להשתלט על השטחים והמושבות העבריות. הגליל העליון הפך למעיין "המערב הפרוע". כנופיות שודדים בדוויים וערביים התחילו לשדוד באכזריות את כפרי הנוצרים שבגליל העליון. עד מהרה הם גם הגיעו למושבות העבריות. טרומפלדור שעלה לגליל העליון עם אחרים על מנת להגן על המושבות העבריות, ביניהן מטולה, כפר גלעדי ותל חי, היה עד למעשי ביזה ושוד אכזריים וכתב במכתב לוועד ההגנה שישב באילת השחר, לאחר היתקלות אלימה עם כנופיות ערבים בגליל, כי "הכל ראיתי בחיי: הורגים, שוחטים, אולם אין פושטים בגדים. במנהג ברברי כזה אני נתקל בפעם הראשונה."[19]

המצב הלך והחמיר. איכרי המושבות בגליל העליון היו במצב בלתי אפשרי. חלק מאנשי מטולה כבר נטשו את המושבה. אפילו קבוצות חיילים צרפתיים שהגיעו לאזור עם תחילת יישום הסכם סייקס פיקו באזור הגליל העליון הותקפו על ידי כנופיות ערבים ואולצו לסגת. אולם קבוצות הפועלים של כפר גלעדי, תל חי וחמרה החליטו שהם נותרים על מקומם ולא נוטשים. עם זאת גם טרומפלדור וחבריו היו אכולי ספקות עד כמה יוכלו להחזיק מעמד:

"היה רגע קשה ורב ערך. דבר מה העיק והרעיד ליבות רבים. הועלתה השאלה: אם גדוד הצרפתים, בעזרת תותחים ומכונות ירייה, לא יכול עמוד בפני הערבים, אנו, קומץ קטן של אנשים ומזוין ברובים בלבד, נוכל להם? כמעט איש מאיתנו לא היה מסופק, שהתנפלותם של הערבים המתלהבים הכרחית היא וקרובה. השאלה 'אולי להימלט למטולה' רחפה באוויר, אך לשאול אותה לא העז איש בתל-חי. נהפוך, באספה המהירה שנערכה נתקבלה החלטה גמורה: להשאר על המקום ויהי מה."[20]

לאחר עוד היתקלות אלימה עם כנופיות ערבים בגליל כתב במכתב לוועד ההגנה שבאילת השחר, "אנו דורשים עוד פעם לשלוח לנו הנה את מספר האנשים הדרוש. אם העזרה לא תבוא בזמנה, יכול להיות שיהיה כבר מאוחר. שאלת העלייה למטולה נדחתה לעת עתה. כנופיות שודדים הולכות ומתרבות בסביבה, התנועה בכלל גדלה. להמתין לעזרה אי-אפשר יותר. החישו, ולא – נאחר את המועד. השיגו מיד את התקציב הדרוש ומהרו במשלוח האנשים החדשים אלינו."[21]

בזמן המתוח והקשה בגליל העליון, התקיימו דיונים בועד הפועל של ההנהגה הציונית בארץ בעד ונגד האחיזה בנקודות ההגנה בגליל העליון. היו דעות שדרשו בכל תוקף לסגת מהעמדות בגליל והכל על מנת לא לקפח חיים. והיו דעות שראו בנסיגה ככניעה שעלולה לסכן את הישוב החדש כולו, ובכך סוף למפעל הציוני בארץ. טרומפלדור כתב בשם וועד ההגנה שבראשותו מכתב קשה לוועד, שמבטא את כעסו על חוסר התמיכה והספק על אחיזתם בנקודות ההגנה בגליל:

"שעת הניסיון הגיעה כמעט. מחר אולי תבוא בכל מוראה. יכול להיות, שברגע הנוכחי אורב לנו האויב מאחורי הבית. אולי מתחבאים הם בחשכת-הליל… ובעוד שעה, בעוד רגע, אולי תשמע ירייה… דור חדש, דור בני ארץ-ישראל, בני חורין, עומדים על הגבול, מוכנים להקריב את נפשם על שמירת הגבול הזה; ושם – בפנים המדינה, נושאים ונותנים בלי סוף, אם לאשר את התקציב או לדחותו, זאת אומרת: אם לעזור למגני-המולדת או לא. […] כעת אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל-חי וכפר גלעדי! מצבן קשה יותר ממצבן של מטולה וחמרה. שם לא נפלו קרבנות אנשים וכאן מתנוססים כבר שני קברים (של אהרן שר ושניאור שפושניק, שנפלו קודם בשעת התנפלות על קבוצת תל-חי). 40 נפשות צעירות נתונות כאן בסכנה. האמנם ימשך עוד המשא-והמתן, היוסיפו ל'עמוד על המקח', והעזרה תאחר לבוא."[22]

מהדברים העולים בהחלט אפשר לראות שטרומפלדור וחבריו בכלל לא חשבו על לעזוב, הם הבינו שזה מובן מאליו להגן על הישובים "ויהי מה…" בינתיים, טרומפלדור ועוד מספר ממשוחררי הגדוד העברי עלו ברגל אל מטולה. הם מצאו אותה שדודה ונשלטת על ידי כנופית שודדים. בהנהגתו הצליחו יוצאי הגדוד לסלק את השודדים ולכבוש אותה מחדש. לאחר שהפקיד עליה שומרים, עשה סיבוב עם עוד מספר לוחמים בשאר נקודות ההגנה בגליל העליון, ולבסוף חזרו לחוות תל חי. מספר ימים לפני ההתמודדות האחרונה בתל חי, כתב במכתב האחרון בשם וועד ההגנה בראשותו:

"באו אלינו איכרים ממטולה וסיפרו ששודדים לוקחים שם כל מה שאפשר, וגם פצעו את האיכר… […] באו לבקש עזרה אצלנו. אנחנו עלינו אתמול בערב (אני וחמשה-עשר חברים). באנו למטולה עם חשכה. השודדים, שהיו במושבה, פגשונו ביריות. אולם ענינו חזרה וגרשנום. […] סדרנו שמירה, אך זה עולה בקושי רב מפני מיעוט מספר האנשים. אנשים נחוצים מאוד. גם בשביל מטולה וגם בשביל שתי הקבוצות שלנו, מפני שאחדים מן החברים עייפים ודורשים שיתנו להם אפשרות ללכת דרומה. אתם מוכרחים לשלוח לנו, לא מאוחר מיום השישי, לכל הפחות 20 איש."[23]

זהו המכתב האחרון מתל חי. מכתב נוסף מועד ההגנה בראשות טרומפלדור לא הגיע. טרומפלדור ושבעת חבריו בתל חי נפלו חללים. בעדותו של ד"ר גרשון ג'ורג' גריי שטיפל בטרומפלדור לפני מותו, אמר:

"את טרומפלדור בדקתי הראשון. הוא היה חלש מאוד, חיוור אך הכרתו אתו. הוא ביקש שיתקנו את התחבושת. היו לו שני פצעים גדולים בחלק העליון שבבטנו ופצע קטן בידו הימנית. חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתיו לשלומו ענה: 'אין דבר, טוב למות בעד המולדת'. […] כעבור רגעם אחדים בחצי הדרך, בערך, מתל חי לכפר גלעדי, כאילו אחזתו עווית והוציא את נשמתו, אחרי אשר הסב את פניו אל פני האדמה…"[24]

 

לסיכום עיוננו: ללמוד מטרומפלדור

%d7%97%d7%a6%d7%a8-%d7%aa%d7%9c-%d7%97%d7%99

                   חצר תל-חי

בימים אלו שאנו הולכים ומתקרבים כבר למלאות מאה שנה לנפילת הגיבור טרומפלדור בתל חי, חשוב להעלות שוב על נס את דמותו של יוסף טרומפלדור האידיאליסט. כיוון שטרומפלדור לא מציין בחייו ומותו רק את האיש עצמו בלבד שהיה אלא את האידיאליסט שהיה ואת ההרמוניה בין האישי לבין הכללי ובין היותו אדם אינדיבידואליסט לבין היותו אדם המסור לעשייה שהיא לא למענו בלבד אלא למען הכלל ועמו.

טרומפלדור שייך לדור שהיה ונעלם, שאין רואים כמותו בימים שלנו – דור העלייה השנייה והשלישית, דור שידע לרתום את כולו למען המטרה, למען האידיאל וההתמסרות המוחלטת להגשמתו. היום עלינו ללמוד את טרומפלדור ובעיקר ללמוד מטרומפלדור האידיאליסט, ללמוד מהי התמסרות אמיתית ולנסות לברוא את עצמנו כ"טרומפלדורים" חדשים אשר יולידו אידיאליזם ציוני חדש שיתבטא בהגשמה ציונית מעשית בדור שלנו – לא רק ברמה האינדיבידואלית אלא ובעיקר ברמה הקולקטיבית. הציונים בהכרתם של דורנו חייבים לשוב לדברי הימים של טרומפלדור וללמוד מאישים כמוהו מהי התמסרות והבחירה בחיי שירות עבור הגשמה של אידיאל נשגב.

 

___________

[1] ז'בוטינסקי, 'תל-חי', עיתון 'הארץ', 1920.

[2] י.ח. ברנר, מתוך 'יוסף טרומפלדור.

[3] י.ח. ברנר, מתוך: 'תל-חי; למלאת שנה למאורעות תל-חי.

[4] יצחק טבנקין, 'המקורות', ספר העליה השניה, עמ' 29.

[5] מחיי יוסף טרומפלדור, מכתב לאחיו, 1906, עמ' 4 – 5.

[6] שם, עמ' 6 – 8.

[7] מכתב לצבי שץ, 1908, עמ' 18-23.

[8] מכתב לצבי שץ, 1909, עמ' 25-27.

[9] מכתב לחברי הקבוצה שנשארו ברוסיה, 1913, עמ' 51.

[10] ז.ז'בוטינסקי, מגילת הגדוד, בתוך אוטוביוגרפיה, ע"ע 205 – 206.

[11] בחזית גליפולי, 1915, עמ' 79-82.

[12] בחזית גליפולי, 1916, עמ' 116.

[13] בחזית גליפולי, 1916, עמ' 164-165.

[14] בחזית גליפולי, 1916, עמ' 171.

[15] בחזית גליפולי, 1916, עמ' 172.

[16] בחזית גליפולי, 1916, עמ' 184

[17] בחזית גליפולי, 1916, עמ' 191-193.

[18] נובמבר 1919, עמ' 209.

[19] ינואר 1920, עמ' 215.

[20] בתל-חי, 4 לינואר 1920.

[21] 7-8 לפברואר 1920, עמ' 229-230.

[22] 9 בפברואר 1920, עמ' 231.

[23] אדר תר"פ  1920, עמ' 232.

[24] מן הימים האחרונים. (מפי הרופא החבר ד"ר ג. גרי), קונטרס, כ"ט, כ"ב באדר תר"ף (12 במרץ 1920), עמ' 6.