אליעזר בן-יהודה ויום השפה עברית תשע"ז

היום יום הלשון העברית, כ"א בטבת (יום הולדתו העברי של אליעזר בן יהודה) הוא יום מודעות המצוין מדי שנה בישראל לקידום מעמדה של הלשון העברית בישראל ובעולם. יום זה נקבע בחוק בכנסת ב-2012.

__________________________________________________________________________

מחייה השפה העברית, אליעזר בן-יהודה

מחיה השפה העברית ועורך עיתון 'הצבי', אליעזר בן-יהודה, נולד כאליעזר יצחק פֶּרלמן ב-7 בינואר 1858 בעיירה לוז'קי שבוילנה, ב"תחום המושב" היהודי של האימפריה הרוסית. הוא גדל בבית חרדי-חסידי ובגיל 17 התוודע לרעיון התחייה של עם ישראל בארץ ישראל והחליט להקדיש עצמו למטרה זו.

מאמרו הציוני הראשון, 'שאלה נכבדה' התפרסם בירחון "השחר" של פרץ סמולנסקין בשנת 1879, בהיותו בן 21 בלבד, ובו טען שתקומת עם ישראל תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית, משום שאין לאום ללא שפה משותפת. על מאמר זה חתם לראשונה בשם העט "בן-יהודה", ובכך שינה את שמו לשם העברי.

ב-1881 עלה לארץ (עוד לפני הפרעות ברוסיה והעליה הראשונה!) ולימד בבית מדרש למורים 'כל ישראל חברים'. בארץ הקים את עיתון 'הצבי', טיפח את רעיון ההתיישבות והעבודה העבריים. בשל כך הוחרם ונרדף על ידי החברה האורתודוקסית, אשר ראתה בניסיונותיו להחיות את העברית חילול הקודש, ואף נעצר ונכלא בידי הטורקים לאחר שהואשם בקריאה למרד (עלילה שקרית שמטרתה הייתה לחבל בפעילותו הציבורית).

במהלך השנים כתב את מילון בן יהודה לשפה העברית ודיבר עם כל בני ביתו רק בעברית, בנו בן-ציון (ששינה את שמו לאיתמר בן אב"י) נולד ביולי 1882 היה "הילד העברי הראשון", משום שבביתו שמע את הלשון העברית משמשת בשפת היום יום, עד שהפכה להיות לו לשפת אם. בנוסף, היה בן-יהודה מראשי התומכים הארצישראליים בהצעת הרצל למדינה יהודית. בן יהודה פעל להפיכת השפה העברית לשפת היומיום בארץ ישראל. "דבר עברית והִברֵאתָ", אמר למכר שהתלונן באוזניו על מחלתו.

העברית והציונות

'השחר' היה העיתון העברי של סמולנסקין, בו כתב בן-יהודה את מאמרו הראשון

השפה העברית הייתה חלק אינטגרלי ומרכזי בהגשמה הציונית – הפיכתו של ישראל שוב לעם אחד מאוחד תחת דגל ציון, בארצו ההיסטורית ועם שפתו הקדומה. בימים שבהם לא היה הדבר מובן מאליו, שהיהודים הם אכן 'עם' ויישות קיבוצית בעלת מכנה משותף העונה להגדרה 'לאום' (אין טריטוריה משותפת, אין שפה ותרבות משותפת והעם נפוץ לכל עבר), הצהירו ראשוני חיבת ציון ומבשריה, כמו פרץ סמולנסקין ועיתונו 'השחר' (שהחל להתפרסם בעברית ב1868!) כי "זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד, ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחווה הזאת?" כך לבן יהודה, מחייה השפה העברית, הייתה הבמה התרבותית בעיתונו של סמולנסקין, לפרסם בשנת 1878 את מאמרו הראשון על הוראת העברית "שאלה נכבדה". סמולנסקין טען שהלשון העברית צריכה לחבר את העם כולו בזמן ובמקום במה שנוגע לצרכים הרוחניים המיוחדים לו.

במובן זה היה בן יהודה יורשו של סמולנסקין ותלמידו שאף האפיל עליו והגדיל לעשות. אולם בן יהודה לא היה לבד. הסופר העברי יוסף חיים ברנר, מייסד כתב העת "המעורר" העברי, כתב בשנת 1906 כי "אנו, אשר העברית החיתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא-היא מקור-חיינו, חלק מסוד הוָיתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמותנו – אנו איננו רוצים בזה, ולעולם איפוא ובשום אופן לא נשלים את הרעה הזאת, ולעולם איפוא ובשום אופן לא נוכל להישקט ולראות ניר אובד ליתר הפליטה. אחרונים נישאר על החומה…"

את הדברים כתב ברנר בראשית המאה העשרים וכיוון בכך למאבק הלאומי על השפה העברית, או 'מלחמת השפות', שהופיעה ביתר שאת בשנת 1913 במאבק על שפת ההוראה בטכניון (הטכניקום דאז), שרצה ללמד בשפה הגרמנית. ברנר ראה בכך מלחמה מכריעה על

"אחרונים על החומה", י"ח ברנר

דמותה של ההתחדשות הלאומית ולכינונה של השפה העברית כחלק אינטגרלי מחיי ההתחדשות היהודית בארץ ישראל ובכלל בחיי היהודים בזמנו. "אחרונים נישאר על החומה" הצהיר ברנר בתוקף.

כאמור, העברית הייתה חלק מהותי ומרכזי בהתחדשות החיים הלאומיים של העם היהודי החל ממחצית המאה ה19 והלכה ותפשה תאוצה יותר ויותר, רבים הלכו בדרכו של בן-יהודה שכתב כי "לשוא יהיה כל עמלנו כל עוד לא נתן מרכז ללאומיות, מרכז אשר ימשוך ויקרב אליו כל אישי העם הזה. לשוא כל עמל סופרינו להחיות את השפה אם כל העם כלו יוָתר בארצות פזורות בין העמים המדברים שפות שונות. ואם רק נחפץ כי שם ישראל לא ימחה מעל פני האדמה כי אז עלינו לעשות דבר אשר יהיה כמרכז לכל עמנו כלו, כלב בעם אשר ממנו יזרֹם הדם בעורקי גוף הלאֹם ויתן חיים לו. והדבר הזה הוא – ישוב ארץ ישראל."

דוד בן גוריון סיפר בזכרונותיו על ייסוד עיתון 'האחדות', ביטאון מפלגת פועלי ציון שיצא כשבועון מיוני 1910 ועד ינואר 1915. בדבריו מספר בן גוריון על ההצעה שקיבל להיות חלק ממערכת העיתון ועמידתו האיתנה על כך שעיתון בארץ ישראל חייב להתפרסם אך ורק בשפה העברית, אחרת לא יסכים להיות חלק מהעיתון – דרישתו זו נענתה. והנה דבריו:

"עבדתי בזכרון ובסביבותיה כל החורף… שכר העבודה בזכרון היה הכי נמוך, עד כמה שידעתי, בכל מושבות הארץ. עבדתי לא רק בזכרון אלא גם בסביבותיה. לפני הפסח (תר"ע) קיבלתי מכתב מחברי שבחג הפסח תתקיים ביפו ועידת המפלגה, והזומנתי לבוא. הלכתי (ברגל, כמובן) ליפו. ההליכה נמשכה שני ימים, וכשבאתי ליפו שכבתי לנוח – וישנתי עשרים שעה בלי הפסק. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שישנתי עשרים שעות בלי הספק. השאלה העיקרית בועידה זו הייתה הוצאת שבועון מפלגתי. רוב החברים, על פי עצת בן צבי, החליטו להוציא עיתון באידיש, אם כי בן צבי תמיד היה מדבר איתי עברית. אני התנגדתי לכך בכל כוחי, אבל נשארתי במיעוט וסירבתי לקחת חלק בעיתון. בן צבי הציע לי שאכתוב עברית, ודברי יידפסו עברית בעתון. סירבתי גם לזאת, כי לא רציתי לכתוב עברית בעתון באידיש בארץ ישראל. אבל יצאו אז מהעתון רק 2 – 3 חוברות והופעת העתון נפסקה. בועידת יפו בשנת 1910 השאלה המרכזית הייתה שאלת העתון

בתמונה: חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יושבים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912).

ובאיזו לשון. הועידה נמשכה שני ימים ולילה אחד. ההחלטות העיקריות שנתקבלו… המפלגה מכירה את השפה העברית בתור השפה הלאומית ליהודים, ועוזרת להפצתה בארץ ישראל ובטורקיה ודורשת את זכויותיה, שהשפה העברית תוכר באופן רשמי מהממשלה ומהחברה. 'האחדות' הוא עיתון בשביל ענייני הפועל העברי ושדרות ההמון העברי הרחבות בארץ ישראל ובתורכיה. הוא יוצא לאור על ידי המפלגה – בשפה העברית. שבועות אחדים לפני הופעת העתון קיבלתי מכתב מהחברים שה צירפו אותי למערכת העתון. הדבר היה קצת תמוה בעיני. אני עד אז לא ניסיתי אף פעם לכתוב לעתון, וגם לא חשבתי שאני מסוגל לכתוב לעתון. איך זה כותבים? הלא אי אפשר לכתוב מה שכתוב כבר, אלא מוכרחים לכתוב דבר חדש – היכן לוקחים את זה? והיה גם תמוה בעיני שבחרו בי למטרה זו, שלא האמנתי שאני מסוגל לה. אם כי הבינותי מדוע בחרו בי. חברי המערכת: י. בן-צבי, רחל ינאית ויעקב זרובבל, לא היו אף פעם פועלים, לא בתפוצה ולא בארץ ישראל, והיות שהעתון מוקדש בעיקרו לפועלים, נחוץ להם איש שיודע ענייני העבודה, ולכן ראיתי חובתי לקבל מינוי זה, ושבועות אחדים לפני חודש תמוז עזבתי את זכרון." (מתוך זיכרונות, כרך א', ע"ע 48–50). 

גם זאב ז'בוטינסקי לא הותיר מקום לספק לגבי מקומה של העברית במפעל התחייה הלאומית, הוא ראה בהשלטת השפה העברית יסוד ראשון בתהליך ההגשמה הציונית. מראשית פעילותו הציונית ברוסיה ייחס ז'בוטינסקי חשיבות מיוחדת לחינוך העברי. הוא ראה בשימוש בעברית מטרה עליונה. עם בנו דיבר אך ורק עברית, "רצוני שערי (בנו של ז'בוטינסקי) ידע יפה עברית. בכל השאר איני נותן לך עצות" כתב ב"מכתב-צוואה אל אשתו, בצאתו לחזית" בשנת 1918. הוא סבר שכל ציר לקונגרס הציוני חייב לדעת עברית, ולא היה יכול לשאת את החרפה שהיידיש הייתה הלשון הרשמית של הקונגרס.

"העברית היא שפתו הלאומית היחידה והנצחית של עם ישראל", ז'בוטינסקי.

הוא קרא להשלטת השפה העברית בתור שפת הוראה כללית בכל בתי הספר ותרגם ללשון עברית שירים וסופרים קלאסיים (כמו אדגר אלן פו). לדעתו לא ניתן היה להקנות ערכים לאומיים באמצעות כלים זרים. רק בהשרשת מושגים לאומיים ניתן יהיה להחדיר את תודעת העברית ללב היהודים. מאבק נוסף עליו שקד היה הרעיון לייסוד אוניברסיטה עברית בארץ ישראל, וכתב באוטוביוגרפיה שלו כי "ברור לי הדבר, כי אין ביכולתנו עדיין ליצור אוניברסיטה טובה. אין דבר, נתחיל באוניברסיטה גרועה – תראו שיהיה לה ערך לאומי וחינוכי שקול כנגד תריסר מוסדות חקירה משובחים." (מתוך: אבטוביוגרפיה, עמ' 88- 89). הנה מספר דברים נוספים שמעידים על חשיבותה של העברית בתפישתו הציונית:

"החייאת העברית בעולם הגויי מוסיפה כבוד לציונות, מגבירה את כוחה הפוליטי, עשו ניסיון בעצמכם אם תמצאו הזדמנות לכך. קחו גוי פשוט, תנו לו להקשיב לשיחה בעברית, תחכו עד שישאלכם 'איזו שפה היא זאת?' תענו בקיצור: 'שפת התנ"ך ' – ותשמעו מה תהיה אחרי כן השאלה השנייה. היא תהיה: 'מה נשמע אצלכם בנוגע לארץ-ישראל?' …כאן המדובר באותו הנס, הפלא הגדול, אשר עליו שמע העולם בכל מאות שנות תולדותיו משחר ילדותו: כוח הזיכרון, עוצמת העקשנות, שיכולה לקחת חוט, שנפסק לפני יותר משישים דורות – לקחתו, להסיר ממנו את אבקו, לקושרו מחדש ולמשוך אותו הלאה, לעוד שישים דורות …" (מתוך הצפירה", דאר היום 5.1.1931).

"בית"ר רואה בשפה העברית את שפתו הלאומית היחידה והנצחית של עם ישראל. בארץ ישראל עליה להיות לשפה היחידה השלטת בכל שטחי החיים של היהודים; בארצות הגלות היא צריכה להיות לפחות שפת הלימוד, למן גן הילדים ועד לבית הספר התיכון. בחינוכו של כל ילד יהודי עליה לשמש הראשית והיסוד לכול; וילד שאינו יודע עברית, אינו יהודי שלם- ואפילו הוא בית"רי… שפה לאומית היא השפה שנולדה יחד עם העם והיא מלווה אותו, בצורה זו או אחרת, בכל דרך חייו הארוכה: הלא זו היא השפה העברית". (מתוך 'רעיון בית"ר', 1934).

כל אלו ממחישים היטב את חשיבותה של השפה העברית בהגשמה הציונית, את מקומה בחידוש התרבות העברית וכעקרון ליבה במחשבה הציונית לגווניה.