אנו נושאים לפידים: חנוכה וכתבי הציונות

לכבוד חנוכה: קצת על החג, הסיפור ההיסטורי וכתבי הציונות

חג החנוכה היה לסמל בעם היהודי, ועם עליית התנועה הלאומית היהודית בשלהי המאה ה-19 קיבל משמעות נוספת, אקטואלית. בשלהי המאה ה19 ובראשית המאה ה20 שימש חנוכה סמל והשראה להוגי הציונות בבניית האתוס הלאומי של גבורה, מסירות וחיבור לארץ ישראל, ויותר מכל שימש סיפור החג השראה לפעולה אקטיבית ליצירת דור חשמונאים חדש. הנה מספר דוגמאות מדמויות בולטות.

"דור המכבים יקום ושב לתחיה": בנימין זאב הרצל

                      בנימין זאב הרצל

מייסד התנועה הציונית השתמש בסיפור החג לא אחת כדי לעורר את ההתלהבות והתודעה לתנועה הלאומית, וכתב את סיפור 'המנורה' שפורסם בשנת 1897 בסמוך לכינוס הקונגרס הציוני הראשון. הסיפור, שמתאפיין בקווים ביוגרפיים של הרצל עצמו, מתאר את חזרתו של יהודי מתבולל אל חיק עמו על ידי בניית מנורה לכבוד חג החנוכה, שאותו הוא חוגג לראשונה מאז ילדותו בבית אביו, עם ילדיו. המנורה העשויה מעץ בעלת שורשים איתנים, כמו שורשי האיש המגלה אותם מחדש, ומקבלים חיות חדשה. החייאת המורשת של החג כמוה החייאתו של העם היהודי בעת החדשה, "והאיש חשב בלבו, באיזה אֹפן אפשר להחיות את צורתה הקפואה של המנורה ולהשקות שרשיה כשרשי העץ." וכן הנרות 'המדליקים אחד את השני', כמו בני העם המצטרפים אט אט חזרה לחיק עמם ומתאחדים תחת קורת גג אחת בהתחדשות הלאומית של ישראל. "הנר הראשון הועלה, ולאורו סֻפרו תולדות החג. המאורע הנפלא בפך השמן, שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים,  הבית השני,  המכבים. "

בהקדמה לחיבורו 'מדינת היהודים' (1896) כתב "ומה גדול הכבוד הצפון לחלוצים המתנדבים לעבוד בעד הרעיון! אשר על-כן אני חושב, כי יצמח מתחתיו דור נפלא של יהודים. דור המכבים יקום ושב לתחיה." אך הרצל לא היה הראשון שעשה שימוש בסיפור ההיסטורי של ימיי הבית השני לגיוס התודעה הלאומית והתחדשותה.

"עַם אשר לפנים חשמונאים מקרבו יצאו!": פינסקר וליליינבלום

פינסקר ואוטואמנציפציה (1882)

בשנת 1882 לאחר הפרעות בדרום רוסיה, כתבו משה לייב ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר, מייסדי הזרם המעשי ותנועת חיבת ציון, על המכבים והחשמונאים בהשוואה לימיהם, ימים בהם היהודים נראים מושפלים וחסרי כבוד לאומי, "וחיים בזויים כאלה", כותב בחמת זעם פינסקר בחיבורו 'אוטואמנציפציה' (1882) "יחיה עַם אשר לפנים חשמונאים מקרבו יצאו!"

וכך גם משה לייב ליליינבלום מוסיף ומשתמש בסיפור ימי הבית השני ומדבר על גבורת החשמונאים אשר יש לשאוב מהם השראה למציאות האקטואלית בגולה המתפוררת וכותב "לא מירושלים באה התשועה לישראל בעת שדן אותו אנטיוכוס למיתה, אך מן הכפר החשמונאי מודיעין. עשירי הבירה המתייוונים עם הצדוקים הגאים נכנעו בחרפה לפני זדון תלייני היוונים, והבנים הנאמנים לעמם, הכוהנים והחשמונאים, בחרף נפש אשר לא יאומן הצילו את ישראל, ורק אחרי כן נתלוותה להם גם ירושלים."

כלומר, ליליינבלום מודע כמו פינסקר שותפו, שהאליטה של יהודי המערב שהתבססו בארצם, לא יבחרו בפתרון הלאומי ולכן כמו בתקופת החשמונאים והמתייוונים, גם עתה תחל המהפכה הלאומית מלמטה, משכבות העוני של העם ולא מהאליטה המתבוללת והמנוכרת.

"כִּי חַי הַנֹּעַר, חַי וָעֵד חַשְׁמוֹנָאִי": זאב ז'בוטינסקי

      ז'בוטינסקי ותנועת בית"ר

הוגה בולט נוסף היה כמובן, אולי יותר מכל, ראש תנועת הנוער בית"ר זאב ז'בוטינסקי ששאב השראה עצומה מהסיפור ההיסטורי של ימי הבית השני והחשמונאים. ב- 1923 ייסדו קבוצת בני נוער מריגה שבלטביה את בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור. התנועה נוסדה בהשראת השקפותיו של ז'בוטינסקי שהתפרסמו על גבי כתבי עת ועיתונים שפורסמו בגולה. לאחר ייסוד התנועה הגיע ז'בוטינסקי לביקור בריגה וקיבל את ההצעה להיות ראש התנועה, והוא נענה לה.

אולם את השם 'בית"ר' קבע ז'בוטינסקי בעוד שהשם המקורי של תנועת הנוער היה 'החשמונאי'. ז'בוטינסקי עשה תרגיל לשוני יפה: הוא לקח את שם המצודה ביתר המפורסמת מימי המרד ברומאים, והפך אותו לראשי תיבות: ברית יוסף תרומפלדור, בכך יצר מעיין סגירת מעגל היסטורית והנה דור המכבים החדש נוצר, כאשר יוסף טרומפלדור שנפל מס' שנים קודם לכן בקרב בתל-חי הוא המודל של המכבי החדש – אמיץ, בעל שורשים, סולידרי ומסור למולדת ולעמו. במאמרו 'החשמונאי הריגאי' (1926) כתב את 'שיר הדגל':

כי יפרוץ שונא מאֶרב, אז נקומה ונצביא;

חי הנוער, חי החרב, חי הדם המכבי

נֵס עָמָל, חֵרוּת וָטֹהַר, נֵס הַדּוֹר הַבָּנָאִי,

אַל תִּירָא, כִּי חַי הַנֹּעַר, חַי וָעֵד חַשְׁמוֹנָאִי.

תנועת הנוער בית"ר היא הסמל להתחדשות הלאומית – על שם מצודת ביתר המסמלת את גבורת העם היהודי בעת ההיא, ועל שם יוסף טרומפלדור (או תרומפלדור ב-ת' על פי ז'בוטינסקי) המסמל את גבורת הנוער העברי בעת הזו בדרך לתקומת העם. זוהי סגירת המעגל הלאומית של ז'בוטינסקי.

"אנו נושאים לפידים!": תנועת העבודה

דוגמא נוספת וידועה היא השיר 'אנו נושאים לפידים' של אהרון זאב. השיר חובר בראשית שנות השלושים בבית החינוך של זרם העובדים, שם לימד אהרון זאב, למצעד חנוכה ויש אומרים שנועד מראש להתחרות עם מצעד "המכבי הצעיר" שצעד תמיד בחנוכה. פרשנות מקובלת לשיר היא נקודת המבט ההפוכה לזאת של חג החנוכה המסורתי, לא הנס מביא את הדברים לקרות אלא מעשה החלוצים: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו", ובמילים אחרות: "אנו במו ידינו בנינו את הארץ והקמנו מחדש את בית המקדש". הוא מסיים באמירה הדרמתית: "בסלע חצבנו עד דם ויהי אור" הנשמע כקריאת תגר על מעשה הבריאה האלוהי.

חלק ניכר מההוגים הציוניים כתבו על החג והסיפור ואין בנמצא הוגה ציוני שלא כתב על המאורע ההיסטורי, שהיה הפעם האחרונה של עצמאות וריבונות יהודית בארץ ישראל, ועשה בו שימוש אקטואלי לצורכי בניית התודעה הלאומית החדשה. תנועות נוער קמו על שמם של המכבים, מאמרים, סיפורים ואגדות נכתבו עליהם בעטי הסופרים והמשוררים ואף הפוליטיקאים הציוניים, והכל כדי ליצור את הקשר של אלפיים שנים שניתק בין העם לבין ארצו ההיסטורית ויצירת התלהבות של רנסנס לאומי המאחד בין כל חלקי הפזורה היהודית בגלות.