לא זו הדרך – בין חינוך והשכלה לאינדוקטרינציה

על הניסיון של 'אם תרצו' לאינדוקטרינציה בחסות החוק

השבוע פורסם שח"כ פורר מישראל ביתנו מקדם הצעת חוק שתחייב כל סטודנט באקדמיה ללמוד קורס בהגות הציונית. פורר טען שמטרת החוק "לגדל דור חדש של אקדמאים שלא רק יכירו את ההגות הציונות אלא גם יחקרו אותה." מתן פלג, מנכ"ל תנועת "אם תרצו" טוען כי "לא ייתכן המצב שנוצר בעקבות הדרת הציונות מכותלי האקדמיה הישראלית."

גילוי נאות לפני שאסביר מדוע אני מתנגד למהלך זה. את תחילת דרכי בפעילות ציבורית אני חייב לתנועת 'אם תרצו'. שם התחלתי בגיל 23 את פעילותי ומספר שנים מראשית דרכה של התנועה (שקיימת עשור) הייתי פעיל בה ועדיין בקשר קרוב עם מוביליה וחלק מפעיליה. מראשית דרכי בתנועה כבר צרמו לי דרכי פעולתה וביקורתי עוסקת במישור האסטרטגי ולא הטקטי, לא של קמפיין כזה או אחר אלא בתפישתה הכוללת, דבר שניסיתי להסביר לאנשיה ללא הועיל. עד כה לא פרסמתי דברי ביקורות נגד התנועה בגלוי אלא העברתי אותה בחוג הסגור של התנועה. כיוון שסוגיה זו, חקר הכתבים הציוניים, קרובה ללבי ומהווה נדבך חשוב בפעילותי, ראיתי לנכון לפרסם את דברי למי שיהיה מוכן לקרוא. ביקורתי זו היא כ'פצעי אוהב' בניסיון להבהיר לאנשים טובים בעלי כוונות טובות את טעותם הטרגית של אמצעיהם לקידום הרעיון בו הם ללא ספק דבקים במסירות.

כיוון שדיון ביקורתי על דרכיה האסטרטגיות של התנועה דורש דיון עומק ולא קצר כפי שאביא במאמרי זה, אתמקד בסוגיה האחרונה שעלתה על סדר היום והיא כפי שנכתב למעלה – חיוב הסטודנטים בישראל ללמוד קורס העוסק בהגות הציונית.

בלבול מושגים

מובילי התנועה טוענים שהעברת החוק תביא לכך שכל סטודנט "ייצא עם סל כלים שיהפכו אותו להיות אזרח מעורב ומשפיע יותר". כאן כל איש חינוך, וגם מי שאינו, יבחין בפרדוקס ואי ההבנה של מהי 'אקדמיה' ומטרתה ומה ההבדל בין 'חינוך' ו'השכלה גבוהה'. בקיצור יש פה בלבול מושגים. מטרת האקדמיה היא מחקר ולא לייצר אזרחים נאמנים לחברה או למדינה. זוהי אי הבנה של תפקיד האקדמיה לעומת מסגרות חינוכיות אחרות, למשל בית הספר, שגם בו מתנהלים ויכוחים לגבי פרדיגמות שונות שחלקן רואות בסוציאליזציה כמטרת החינוך, כלומר לדאוג שהילדים יהיו לאזרחים טובים למדינה ושיוכלו לתפקד בחברה, לעומת התפישה האקדמית השואפת לעצב אזרח בעל ידע ושולט בתחומי הדעת הנדרשים לבין התפישה הפרוגרסיבית הטוענת שהפרט לא שייך לאף אחד, לא למדינה ולא להורים אלא לעצמו ותפקיד החינוך לפתח אותו ולתת לו יכולות לקדם את עצמו ויכולותיו. כדי לעצב אדם כאזרח מעורב ומשפיע יש להתחיל בתהליך בגילאים המוקדמים של בית הספר ולא באקדמיה, וכאמור גם על הנחה זו יש ויכוחים בין אנשי חינוך באם זוהי מטרתו של 'חינוך'.

כך שראשית יש להבהיר זאת, שהאקדמיה אינה מקום ל'חינוך' אלא של רכישת השכלה. אולם נדמה, וזאת אני טוען בזהירות, כי אנשי 'אם תרצו' רוצים פשוט לבצע סוג של 'חינוך מחדש', אין כאן רצון אמיתי להקניית השכלה או פיתוח המחקר סביב נושא הציונות, אלא ניסיון שלא יכול להתפרש אחרת מלבד אינדוקטרינציה. לנגד עיני מובילי התנועה דבר אחד – להפוך אותנו ל'ציוניים', ולא סתם 'ציוניים' אלא לפי שיטתם.

גם הטענה נגד היעדרות של מחקרי ציונות באקדמיה אינה מדויקת. יש להודות שלא אחת נדרשים סטודנטים לקרוא חומרי לימוד של חוקרים פוסט ציוניים, אך אנו חיים בתקופה המכונה 'פוסט מודרנית', האפשר שלא לקרוא אותם? אני מסכים שכדי שלא תהיה אינדוקטרינציה של איזשהו צד יש לאזן את חומרי הלימוד – ללמוד את כל הגישות, ללמד את הסטודנטים להשוות ביניהם, לחקור ולשאול, וכל סטודנט יבחר להזדהות עם הגישה שירצה, זהו עניינו הפרטי. אבל לא לכך מתכוונים ב'אם תרצו', הם רוצים לעשות כמעשה חלק מהמרצים עם אג'נדות פוסט מודרניות, להכפיף את השקפת עולמם על סטודנטים – וזה פסול, לא משנה מאיזה צד זה מגיע.

אני (בעל שני תארים ותעודת הוראה) יכול להעיד שלמדתי קורסים במהלך התואר הראשון על הציונות – אפילו קורס על הרביזיוניזם הציוני רחמנא לצלן, ואני יודע שיש עוד קורסים שעוסקים במחקר בנושא. אני תומך ברעיון של פיתוח המחקר אודות כתבי הציונות באקדמיה. לאחרונה ייסדנו בעמותת 'שבעים פנים לציונות את תכנית 'עיונים בכתבי הציונות' שבה אנו מפרסמים אחת למספר חודשים מאמרי עיונים בכתבים ואף התחלנו בתכנית מעשית של לימוד הכתבים בשיתוף מרכז מורשת בגין ובשנה הקרובה אף נשתף פעולה עם מכינות קדם צבאיות. כמו כן ישנם מספר מוסדות ומכוני מחקר לחקר הציונות באקדמיה הישראלית, כמו מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון, מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה באוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן ועוד, כך שטענה זו היא משוללת כל יסוד ומעידה בפירוש כי מטרת התנועה היא הכתבת אג'נדה.

אולם נדמה ש'אם תרצו' רוצים פשוט להחליף חוקרים עם אג'נדה מנוגדות לשלהם ולהכניס במקומם את תומכיהם. זהו אינו מחקר, זוהי אינה אקדמיה – זהו ניסיון לשטיפת מוח והשתלטות כוחנית באמצעות מערכת החוק. חקיקה שתחייב סטודנטים ללמוד קורסים הקשורים לרעיון אידאולוגי ואף תתנה את קבלת התואר בכך היא דבר פסול במדינה דמוקרטית. אפשר לפעול להרחבת המחקר האקדמי סביב נושאי הציונות, ואני הראשון שאסייע בכך לפי יכולתי, אך בדרך טבעית של יוזמה ולא כפייה, ללא התערבות מערכת החקיקה הפוליטית, אחרת זו, כפי שאוהבים לומר בתנועה, "פוליטיזציה של האקדמיה" ופגיעה ב"חופש האקדמי".

אי קריאה מול קריאה סלקטיבית

אחת הבעיות היום היא, ואני שותף בזה לדעת אנשי 'אם תרצו', שרוב הציבור בישראל אינו מכיר את הכתבים של מייסדי הציונות והמדינה, שהם עמוד התווך של החברה והתרבות הישראלית, ולכן אנו מנותקים מהמחשבה הרעיונית שעיצבה את זהותנו הלאומית. אולם הבעיה הקשה יותר מאי הקריאה היא הקריאה הסלקטיבית. דווקא חלק מאלו הקוראים את הטקסטים אינם נפתחים לטקסט אלא, לעתים מתוך חוסר מודעות ולעתים במהלך מתוכנן, ומבצעים כפייה של דעותיהם האפריוריות על הטקסט במקום להיות פתוחים, חסרי פניות, לקרוא מה שכתוב ולא מה שלא כתוב. כך נוצר עיוות של הכתבים עצמם ושימוש מניפולטיבי שלהם על ידי בעלי אינטרסים, במצב זה – עדיפה אי הקריאה על הקריאה הסלקטיבית.

יש גם לתהות, מה יקרה במידה והחוק יעבור, סטודנטים ילמדו קורס בהגות הציונית ויום אחד ישאלו שאלות קשות אודות ההגות שהם לומדים? האם זה לגיטימי מבחינת אנשי התנועה? בקיץ 1940 פרסם ברל כצנלסון מאמר בכותרת 'בזכות המבוכה ובגנות הטיח', שמקורם בשיחה שלו עם מדריכים מ'עליית הנוער', ונעשו סמל לקריאה נגד הקיבעון המחשבתי בחוגי השמאל דאז. בימינו דברים אלו נעשו לסמל נגד כל קיבעון מחשבתי, ולא רק בחוג מסוים. ברל אמר "בבואי לדון אתכם בדבר לא אעלים כי אינני רשאי להתפאר בשריון. לא טוב אנוכי מאחַי. אינני מחוץ למבוכה. ומן הראוי כי לא יסתיר אדם מעצמו את מבוכתו." ה'מבוכה' הזו היא העמדת סימני שאלה גם בפני הערכים והאידיאלים שאנו מאמינים בהם בדבקות וזאת כדרך לתיקון ושיפור עצמי ומתוך הצבת אמות מידה מוסריות ברמה גבוהה. מבוכה כזאת עלולה להתגלות למשל בקריאת כתבי הרצל, כשיגלו הסטודנטים ש'עברית' לא הייתה משאת נפשו של חוזה המדינה, וטען  שבמדינת היהודים  "הן לא נוכל היום לדבר עברית… כל איש ידבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו", או את תמיכתו בהפרדת דת ממדינה בטענו שכהני הדת, דהיינו הרבנים "בהנהגת עניני המדינה אין להם כל עסק." האם ב'אם תרצו' יהיו שלמים עם תופעה כזו? ואיזו 'ציונות' מותר ללמד? ואם אינה תואמת בדיוק את 'הרוח הציונית' של התנועה? מהי אותה 'ציונות' שאותה רוצים בתנועה ללמד את הסטודנטים? מי קובע את תכני הקורסים בנושא והאם זה בסדר מבחינתם שמרצה בעל עמדה פוסט ציונית ילמד קורס העוסק בנושא?  נדרשת השאלה – היכן עובר הגבול?

חינוך וגם השכלה (שאינם זהים בהכרח), בין היתר, הוא הקניית כלים אינטלקטואליים ביקורתיים לתלמיד ביה"ס (וגם לסטודנט באקדמיה) שיאפשרו לו לבצע פעולת חקר מעמיקה תוך שילוב תחומי דעת מגוונים כדי להבין תהליכים היסטוריים שהובילו לתפישות עולם ויחסי הגומלין ביניהם. רק כך נוצר אדם ואזרח בעל השקפת עולם מקורית שיהיה קשה לסבן אותו עם דמגוגיה וסיסמאות מופרכות (כאלו שעולות לא אחת מהקמפיינים הציבוריים של התנועה). אבל לא זה רצונם, רצונם הוא שטיפת מוח, לומר – אנחנו כאן! בכל פעילותה של התנועה יש מטרה אחת — "להוכיח את צדקת דרכנו", אולם לא עוצרים לשאול שם לעתים – מהי צדקת דרכנו והאם האמצעים להכשרתה כשרים?

עלי לומר לעמיתי לשעבר, זוהי דרך פעולה המונעת על ידי תודעה גלותית הזקוקה להצדיק כל הזמן את קיומה, להוכיח ללא הרף את עליונותה כדי לגבור על רגשי נחיתותה. זהו מאפיין מובהק של גורמים אנטי דמוקרטיים הרוצים כל הזמן 'למחות את החרפה'. זוהי גם תודעה שלילית המונעת מתוך רגש לעומתי המגדיר את הזהות הקולקטיבית (גם האישית) מתוך שלילה של הזולת ולא על ידי הגדרה עצמית פנימית שמקורה בעולם ערכי חיובי שמקורו במורשת ובהיסטוריה התרבותית של אותו ציבור אנשים. כפי שציין זאת א.ד. גורדון, "אני בכלל אינני גורס: 'הם – ואנחנו' לא לשלילה ולא לחיוב. אני גורס: 'אנחנו' 'אני', כמו שהננו, כמו שאנחנו יכולים להיות, כך אנחנו צריכים להיות. אין לי עסק באחרים, אינני מודד את עצמנו באחרים, אינני מעריך את עצמנו על פי ערכם של אחרים. אם הם עולים עלינו או להפך. התמודדות באחרים הוא ענין בשביל ילדים." תודעה כזו מובילה בהכרח לתודעה לאומנית ולא לאומית טבעית ובריאה. פרופ' שביד אמר לנו לאחרונה בראיון שהעניק לכתב העת 'אשמורת שלישית' כי "כאשר ה'אנטי' הופך למגדיר הלאומי שלנו אנו בצרה כפולה ומכופלת". על כן הדרך היא 'לאומיות של בעד', לאומיות בריאה וטבעית, ולא 'לאומיות של נגד' שהיא ניגודה של הלאומיות הטבעית ועיוות שלה המולידה תופעות כגון הלאומנות. עלינו להכיר בהבדל בין התודעה הלאומית אשר נבנית על יסודות חיוביים (היונקים ממקורות פנימיים של עצמותנו הלאומית) לבין תודעה לאומית הנבנית על יסודות לעומתיים-שליליים (כלומר על מקורות חיצוניים לנו) מה שהופך בסופו של יום ללאומנות המסכנת את הסובבים אותנו ומאיימת אף על קיומנו הלאומי.  אולם כאן גלשתי כבר לאותו דיון העוסק באסטרטגיה התנועתית של 'אם תרצו' ולכך אקדיש בהמשך מאמר נפרד.

לסיום הדיון, פלג הזכיר במאמרו את נפוליאון שאמר "עם ללא עבר, אין לו עתיד" וטען ש"בישראל נראה כי הדבר נכון שבעתיים." חבל שבטיעונו להצדקת החוק לחיוב סטודנטים בביצוע קורס בהגות ציונית לא בחר פלג לצטט דווקא 'אחד משלנו', יגאל אלון שכתב כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". אין ספק שעל הישראלים להתחבר שוב למקורות הרעיוניים שעיצבו את החברה הישראלית וזהותה, רק כך ידעו טוב יותר מי הם ויוכלו לחדש את תחושת הזיקה והסולדיריות שלהם לחברה הישראלית ובכך יהיו מחויבים לה יותר, כפי שציין פרופ' שביד, "כבנים לדור שניטל עליו להמשיך במפעל הלאומי, החברתי והתרבותי, מתוך ריחוק ממקורות היניקה עצמם, לא נוכל למלא תפקידנו כראוי ולא נוכל לעמוד במסת הקשיים הניצבים לפנינו, אלא אם כן נחזור ונגלה את הצנורות המעטים שהוסיפו להתקיים ביצירתו של הדור הקודם והוליכו את השפע שירש דור זה מאבותיו ושיצר הוא בעצמו. עלינו להתחבר אל הצנורות הללו ולהתמודד עם התכנים הנמסרים בהם כדי לכוון את דרכנו. צורך הוא לנו וגם חובה המוטלת עלינו, להתנער מן הדעה הקדומה ולהתגבר על קשייו העניניים של עיון כזה." ואולי טוב יעשו חברי 'אם תרצו' שיתחילו אצלם בבית, סביר מאוד להניח שיגלו כי הצעת החוק עומדת בניגוד לרוח הציונית ההיסטורית.

קובי דנה הוא מייסד שותף ורכז התוכן של עמותת 'שבעים פנים לציונות'.