הקדמה

זרמים בציונותהציונות היא תנועה המכילה השקפות עולם ודעות רבות ומגוונות, לעתים אף סותרות אחת את השנייה. במפגש הרביעי של בית המדרש לציונות ניסינו להתחקות אחר הופעתם של הזרמים השונים ולהבין את עיקרם. מאמר זה מציע סקירה מתומצתת ככל הניתן של זרמי הציונות באופן כרונולוגי. חשוב לציין כי הציונות הייתה תנועה מגוונת וזרמיה אינם מתאפיינים בתבנית דוגמטית אחת, הניסיון להציג כאן את הזרמים לפי סדר הופעתם הוא רק למען הסדר הטוב ואילו יש לזכור שכל זרם הכיל בתוכו דעות לכאן ולכאן שלעתים התמזגו עם זרמים אחרים ולעתים סתרו אותם, וכי הופעתם היו תהליך היסטורי הדרגתי ולא מאורע חד פעמי מסוים.

את הופעת זרמי הציונות השונים נחלק לשתי תקופות, כאשר תקופה ראשונה מתאפיינת בהופעת זרמים שיהוו את יסודות התנועה הציונית כולה ואילו התקופה השנייה מתאפיינת בזרמים שביצעו סינתזה בין זרמי היסוד עם השקפת עולם ייחודית.

 

תקופת היסוד: תקופה ראשונת בהתפתחות זרמי הציונות (1882 – 1898)

הציונות המעשית של פינסקר (1882)

הציונות המעשית - פינסקר ואוטואמנציפציה (1882)

הציונות המעשית – פינסקר ואוטואמנציפציה (1882)

התנועה הציונית, אחת מצורות הלאומיות היהודית בעת החדשה (בנוסף לתנועה האוטונומית והתנועה הטריטוריאלית – ראו מאמר המפגש השני), נולדה מתוך מצוקה, כפי שכתב הרצל מייסד ההסתדרות הציונית כי "תנועתנו היא ילידת הצער, צער היהודים בכל העולם." מאידך, ציין אבינרי בספרו 'הרעיון הציוני לגווניו' כי הרי המאה ה19 הייתה יחסית מאה פחות רוויה בתופעות אנטישמיות לעומת מאות קודמות. על כן הרי שהמצוקה לא הייתה רק האיום האנטישמי מבחוץ אלא גם חיפוש אחר זהות יהודית בעידן של חילון ומודרניזציה. עוד לפני הופעת אחד העם והרצל, שביטאו בהגותם את הניסיון לענות על שתי המגמות הללו (ניסיון למציאת פתרון למצוקה החיצונית והיא האנטישמיות לעומת ניסיון למציאת פתרון למצוקה הפנימית והיא שמירה על הזהות היהודית בתקופה המודרנית), בשנת 1882 התפרסם החיבור אוטואמנציפציה. להופעתה של הציונות אין מועד נקודתי שניתן להצביע וכי אירע בתאריך מסוים, שכן מדובר בתהליך היסטורי המכיל מספר נקודות ציון חשובות שהביאו להתגלותה של התופעה.

נקודת ציון היסטורית חשובה אחת, אחת מנקודות הציון של ראשית הציונות, היא הופעתו של החיבור אוטואמנציפציה מאת פינסקר. החיבור התפרסם לאחר אחד האירועים המזעזעים שעברו על יהדות מזרח אירופה – 'הפרעות בנגב' בדרום רוסיה בשנת 1881. פינסקר, כמו אחרים ממשכילי רוסיה, ביניהם הסופר פרץ סמולנסקין[1], הגיעו לתובנה שניסיונות השתלבותם הציבורית והכלכלית של היהודים בחברה המודרנית ורגשי הלאומיות הגואים בקרב עמי אירופה מעוררים שנאה אוטומטית, שניזונה מאנטישמיות קלאסית ומודרנית, הדוחה את היהודים ואינה מניחה להם להשתלב כשווי זכויות. מאורעות התקופה ניפצו את בועת המשכילים, לפחות אלו שהיו מוכנים לפקוח עיניהם, ופינסקר בפרסומו הביא את העובדות כהווייתן, "בחיי הנפש של העמים אנו מוצאים איפוא יסודו של רגש האיבה אל האומה היהודית.  ואולם עלינו לשׂים לב גם ליסודות אחרים לא נופלים מזה בערכּם, הגורמים אף הם לכך, שלא תוכל האומה היהודית להתמזג באומות האחרות או להגיע לידי שווּי גמור במעמדה ביניהן", הוא כותב ומגיע לפתרון הציוני, "מהתולדות האלה היא קודם כל אותה ההכרה המתפשטת יותר ויותר, שבשום מקום אין אנו בביתנו ושסוף סוף צריך שיהיה לנו איזה מקום מיוחד לעצמנו, אם לא ארץ-אבות שלנו." הפתרון של פינסקר היה עליה לארץ ישראל ותחילת התיישבות בה. השקפתו זכתה לימים להיקרא כ'ציונות מעשית'. בשנת 1882 מתחילה העלייה הראשונה ויסודן של מושבות חדשות בעלות אופי ציוני בארץ ישראל.

 

הציונות הרוחנית של אחד העם (1889)

הציונות הרוחנית - אחד העם (1889)

הציונות הרוחנית – אחד העם ו'לא זה הדרך' (1889)

בשנת 1889 אנו מונים נקודת ציון היסטורית נוספת. הוגה חדש עולה על בימת היהדות, אשר גינצברג שמו שבוחר לעצמו שם ספרותי בשמו פרסם את מאמריו בעתון 'השלוח' שייסד באודסה, "בחתימתי זאת רציתי לאמור, כי לא סופר אנוכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד, וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בעניין זה, כאחד העם שענייני העם מעסיקים את רוחו." מאמרו הראשון והבולט 'לא זה הדרך', פורסם בשנת 1889 בכתב-העת 'המליץ'. במאמר הוא קורא לשינוי בגישת תנועת חיבת ציון של פינסקר וחבריו להתיישבות בארץ-ישראל. לתפישתו, ארץ-ישראל לא הייתה מסוגלת לקלוט את המוני העם מהגלות. תנאי החיים הקשים בארץ לא עודדו את היהודים לעלות אליה, ועל כן תפקידה של תנועת חיבת ציון הוא לחנך את היהודים "לקבל ייסורים באהבה", כלומר לחנכם לרצות לחיות בארץ על אף הקשיים והייסורים הרבים. לפי תפישתו העיקרית העולה במאמר זה, התנועה הציונית צריכה להוות מרכז רוחני של עם ישראל בגולה בעוד ארץ ישראל תשמש כבית הרוחני של עם ישראל, אליו יעלו בהדרגה ולאחר הכנה מנטאלית ורוחנית. הוא התנגד לתפישות ההתיישבותיות של ראשוני העולים בשלהי המאה התשע עשרה, כיוון שראה בכך ניסיון "לדחוק את הקץ", ולהקדים את המאוחר. תנאי מוקדם לעלייה לארץ ישראל, ראה אחד העם בחינוך העם היהודי מבחינה רוחנית והכשרתו לקבל את הרעיון הלאומי-ציוני כשלב הראשון והחשוב לפני המעבר לעלייה לארץ. הניסיון של העלייה לארץ ישראל מוכיח, לתפישתו, כי הרעיון הציוני עדיין לא הושרש מספיק בקרב היהודים ועל כן מצבן של המושבות החדשות הגיע למצב בכי רע בו הן נאלצות להסתמך על "רחמי נדיב וצדקת משרתיו", דהיינו משפחת רוטשילד וחסותה. וכפי שהוא שואל "האם לא עלובה היא 'תנועה לאומית' כזו, שהצלחתה תלויה ברחמי נדיב וצדקת משרתיו?" אל אחד העם עוד נשוב לאחר הדיון על הכוכב החדש שעלה בימים ההם בשמי הציונות.

 

הציונות המדינית של הרצל (1896)

הציונות המדינית - הרצל (1896)

הציונות המדינית – הרצל ו'מדינת היהודים' (1896)

בשנת 1896 מפרסם עיתונאי, סופר ומחזאי יהודי וינאי ספר דק וקטן שעתיד לחולל מהפכה גדולה. בנימין זאב הרצל כותב כי "בארצות, שהן ראשונות לאנטישמיות, הנה היא תוצאה משחרור היהודים. בעת שהכירו עמי-התרבות את האכזריות שבחוקים המבדילים, וישחררו אותנו, כבר אֵחרה האמנציפציה לבֹא." במקום אחר כתב ש"הגיטו קיים עדיין בכל מקום, כל כמה שתהיינה חומותיו בלתי נראות לעין. הגיטו מתבטא בחשדנותם של הגויים."

ראשית לתפישתו הציונית של הרצל היא התובנה שכבר העלה אותה פינסקר בזמנו – אין לעם היהודי עתיד בארצות אירופה, הן נגועות באנטישמיות שלא עתידה להיעלם. על כן השחרור העצמי, אוטואמנציפציה, הוא השחרור היחידי לעם היהודי – תנועה לאומית יהודית. זוהי נקודת השותפות של הרצל עם פינסקר ואף עם אחד העם, אולם בדרכי הפתרון מגיעה המחלוקת. בתפישתו הציונית שם הרצל את הדגש על הפעילות הדיפלומטית-משפטית. ללא השגת האמצעי החוקי-משפטי אין לדעתו של הרצל כל טעם להתחיל בהתיישבות היהודית בארץ. בעיניו היה נראה הדבר כמו "הסתננות של גנבים בלילה" לארץ עזובה. לכן יש ראשית כל ליצור את התשתית הארגונית והמדינית אשר תאפשר ותיצור את האמצעים והכלים הפוליטיים, הכלכליים והחוקיים הבינלאומיים עבור מפעל השיבה הגדול לציון ובניית מדינה וחברה חדשה יהודית בארץ, והוא כותב: "לאחר שהובע רעיון ציון בפני כל העולם, הרי אין לדבר בלאו הכי על הברחת מתיישבים לארץ. החדירה האטית צריכה להפסק עד שנקבל את הערבויות הבין לאומיות שנדרשו פה אח על ידי הקונגרס. יש לטפח כל מה שנוצר עד כה. אולם אנו הציוניים רואים את התיישבות האכרים כאוילית יותר מאשר נעלה אם אין בצדה ערבויות בין לאומיות."

ההבדל בין אנשי תנועת 'חיבת ציון' לבין הציוניים המדיניים הוא בכך שהראשונים שמו את הדגש על היוזמה הפרטית בעוד האחרונים שמו את הדגש על ההיבט הציבורי, "מבטם של הציוניים מכוון רק כלפי הצד המשפטי הצבורי." הוא כותב וממשיך "הברון הירש וחובבי ציון נגשו לשאלה מהצד החוקי הפרטי, ואילו אנו הציוניים המדיניית רוצים לתפוס את הדר מהצד החוקי הצבורי." עם זאת, הרצל והקונגרס לא מבטלים את חשיבותן של המושבות הקיימות ומאשרים שיש "לשמור על המושבות החקלאיות הקיימות, שהראו תוצאות מצוינות." הם מכירים בחשיבות הפועלים בארץ ישראל ולא מזלזלים בערכם שכן הם "היסוד לתכניתנו. הן עליהם מוטל התפקיד לעבוד את עבודת התרבות הראשונה בארץ השוממה. הם רוצים והם יחרשו את הניר." אך חשוב להבין, מסביר הרצל, כי "אין אנו רוצים לייסד מושבות ללא חסות, שייקרו את ערך הקרקע, בלי שנקבל תמורת זה איזה ערך מדיני."

כפי שכתב הרצל ב'מדינת היהודים' שלו, שתי חברות שמייסדת התנועה הציונית הן 'המדינה שבדרך', זוהי מדינה ללא טריטוריה משלה עדיין אך היא מדינה מבחינה ארגונית – 'החברה היהודית' שמטרתה גיוס ההון הציבורי וניהולו – לשם כך מיוסד בנק לאומי; ורכישת הקרקעות לרשות הלאום היהודי – לשם כך נוסדה קק"ל. 'אגודת היהודים' מטרתה להוות את הגוף המדיני הרשמי המייצג של העם, למעשה ההסתדרות הציונית הדנה בעניינים המדיניים העתידיים של המדינה היהודית ובכלל אופיה המדיני פוליטי גם בתקופת בטרם המדינה.

הרצל מול אחד העם

פה אנו חוזרים לאחד העם. עם הופעתו של הרצל על בימת הציונות, התחיל להתגבש מרכז ציוני שעבר ממזרח אירופה למרכזה. הרצל בימים ההם היה סופר מפורסם בעל מעמד מכובד בספרות האירופית, בעוד אחד העם, עם כל הכבוד שרכשו לו, היה חבר הוועד הפועל של תנועה יהודית לאומית קטנה יחסית, הוגה דעות ועורכו של ירחון קטן שפורסם בתחומי הפריפריה היהודית של האימפריה הרוסית בקרב דוברי השפה העברית בלבד. שמו של הרצל אמנם הלך לפניו, אולם את אחד העם זה לא הרשים, הוא ראה בשאיפותיו של הרצל כיומרניות ומנותקות מהמציאות וטען שהוא מזלזל בעניין התרבות, מתרכז במוטיבים חיצוניים כמו האנטישמיות וחסר ידע והיכרות עם כל מה שקדם לו בעולם הלאומיות היהודית. ואם זה לא מספיק הרי שסגננו הפוליטי, פנייתו אל ההמונים בשילוב הבטחתו לגאולה עוררו השוואות עם נביאי שקר מהעבר, ואחד העם תיאר אותו לא אחת כשבתאי צבי מודרני:

"לעורר בלב המון העם תקווה מוגזמת לישועה קרובה. וכה הציתו בלבבות אשר זרה, התלהבות של קדחת, אשר הביאה אל האספה בבזיליא ערב רב של נערים, אם בשנים או בדעת, שהקדירו את יפעתה ועשוה לשחוק בהבליהם הרבים. יאמרו אחרים מה שיאמרו, אם מתמימותם היתרה או מסבות יותר גרועות – אני לא אמנע מקרוא: הזהרו! הסכנה קרובה והריאקציה עומדת מאחורי כתלנו. גם ההתלהבות החדשה מלאכותית היא, כאחותה הבכירה, וגם היא סופה להביא את היאוש לרגלי התקוה הנכזבת."

הטענה הקשה ביותר של אחד העם נגד הרצל היא כי "הציונות המערבית" (כפי שהוא מכנה אותה) של הרצל היא ילידת האנטישמיות, ולכן היא תעלם מיד אם האנטישמיות תעלם, אולם הציונות המזרחית (כלומר מזרח אירופית) תמשיך להתקיים גם אם ייעלמו התופעות האנטישמיות. לעומת זאת, חיבת ציון המזרח אירופית נולדה מתוך ההכרה שהתנאים בגולה נעשו בלתי נסבלים ושיש לשוב אל הערכים היהודים ההיסטוריים, מתוך הכרה פנימית-חיובית (תרבותית) ולא מתוך הכרח חיצוני-שלילי )אנטישמיות(, וכך הוא מתאר זאת:

"האנטיסמיטיסמוס [האנטישמיות, ק.ד.] הוליד את הרצל, הרצל הוליד את 'מדינת היהודים', מדינת היהודים – את ה'ציוניסמוס', והציוניסמוס – את הקונגרס. האנטיסמיטמוס הוא איפוא עילת העלות בכל התנועה הזאת. בא האנטיסמיטמוס ופקח את עיניהם של יהודי המערב והכירו פתאום את האמת, שעדיין יש אומה יהודית בעולם ושהם עצמם אינם לא אשכנזים ולא צרפתים וכו', כי אם בני אומתם היהודית בלבד. אנו למדים כי נשמת כל התנועה עדיין היא גם עתה רק האנטיסמיטמוס בלבד, כי עדיין צריכה היא ל'השפעה' תמידית מצד יולדה זה, בתינוק שצריך לאמו בכל שעה, ואלמלי עבר הוא ובטל פתאום מן העולם, לא היתה גם היא יכולה להתקיים אפילו שעה אחת. וההרגשה העמוקה הזאת שמרגיש המחבר בלבו, כי הלאומיות היהודית שלו אינה עוד בריה העומדת ברשות תעצמה, אלא שואבת כח חיוני יום יום ממקום האנטיסמיטיסמוס, – ההרגשה הזאת גרמה לו להקיש מן הפרט על הכלל ולחשוב בטעות, כי הציוניסמוס המערבי הוא דמות דיוקנה של האומה כולה, וכי גם היא כל קיומה תלוי במציאות השנאה מבחוץ. הציוניסמוס הזה רואה איפוא את היהודים – אנשים נפרדים המאוחדים בעל כרחם על ידי 'האויב המשותף'; אבל אינו רואה את היהדות – חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשיו. גם בחזיון זה נוטה הוא לראות יד 'האויב המשותף', ולא ידע, כי פה עמדה לנגד עיניו היהדות ההיסטורית, כחה של קולטורא לאומית גדולה ועתיקה, שיצרה את בניה בצלמה ואחדה אותם על ידי טופס רוחני אחד מוגבל, הקיים ועומד בזכות עצמו, ולא בחסדי האיבה החיצונית. נחוץ היה רק שתבוא סבה מן החוץ ותגלה להם את עצמותם הנסתרת מעיניהם – ומיד הכירו את עצמם, ומה שהיה חי בלבם לפני זה שלא מדעתם ורצונם חזר וקבל צורה של ידיעה ברורה ורצון חופשי."

מכאן יוצאת תפישתו התרבותית-מוסרית של אחד העם, כי הניסיון של הרצל להביא לפתרון מהיר נולד בעקבות הכרח חיצוני-שלילי, ועל כן גם השמת הדגש על סממנים חיצוניים ומלאכותיים. לתפישתו, התרבות היא האמצעי הפנימי-חיובי לשיקומו של העם היהודי. הקמת מדינה בלבד לא תשיג מטרה זו, היהודים יוסיפו להיות מפוזרים בין האומות, וגם עניים בחומר וברוח גם אם יעלו לארץ ישראל וגם אם לא.

 

תקופת הסינתזה: תקופה שנייה בהתפתחות זרמי הציונות (1898 – 1925)

הציונות הסוציאליסטית של סירקין (1898)

הציונות הסוציאליסטית - נחמן סירקין, 'שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית' (1898)

הציונות הסוציאליסטית – נחמן סירקין ו'שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית' (1898)

עד כאן, ראינו שלושה זרמים מרכזיים בהתפתחות ההיסטורית של התנועה הציונית: הזרם המעשי בהובלת פינסקר, הזרם הרוחני בהובלת אחד העם והזרם המדיני בהובלת הרצל. כל אלו יהיו ליסודות הזרמים שהופיעו משלהי המאה ה19 ואילך, כיוון שכל זרם שהופיע לאחר מכן היה שילוב בין תפישת עולם מסוימת עם היסודות המעשיים, הרוחניים והמדיניים שהובילו שלושת זרמי היסוד הללו.

בשנת 1898, שנתיים בלבד לאחר פרסום הספר 'מדינת היהודים' של הרצל ושנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון, מפרסם נחמן סירקין את ספרו 'שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית'. בספר זה מתכתב סירקין עם רעיון 'מדינת היהודים' תוך ניתוח שאלת היהודים (האנטישמיות) ופתרונה בדמות מדינה יהודית, ומביא את טענותיו המייצגות את יסודות המחשבה הציונית סוציאליסטית.  האנטישמיות המודרנית, לפי סירקין, מבוססת לא על שנאת הזר והדת הזרה אלא בעיקר על השינויים בחברה המודרנית – תהליכים חברתיים כלכליים חדשים שהביאו להתפתחות היסטורית ושינוי במצבם ומעמדם של היהודים בחברה המודרנית. היהודים מזוהים למעשה עם הבורגנות הקפיטליסטית בגלל מעורבותם בשוק המסחר, ונתפסו כחלק מהשכבה הבורגנית המנצלת. היהודים הפכו להוות את גורמי הסבל בחברה המודרנית ולכן מקור השנאה אינו דתי אלא אידיאולוגי חברתי-כלכלי.

לאחר מכן מסביר סירקין את פתרון 'המדינה היהודית', וטוען כי "אין הציונות אפשרית בלי הציונות הסוציאליסטית. היא היא המרחיבה את המושג ארץ ישראל ומאפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהודית. היא מביאה לידי הסכמה את הציונות ואת העניינים החומריים והרוחניים של המוני העם והופכת את הציונות למשאת נפש גדולה שעליה יילחם העם ועליה יחיה. היא מעוררת את היסודות הבריאים, הנאורים ובעלי השאיפה שביהדות ומעמידה אותם כחלוץ בראש המחנה."

בסיכומו של דבר ניתן לומר זאת כך, סירקין ביקש לשלב בין הלאומיות והסוציאליזם ולהקים חברה יצרנית סוציאליסטית שוויונית. סירקין הסכים עם הרצל שיש לגייס הון לאומי, אך התנגד לדרכו הדיפלומטית של הרצל והציע לשתף פעולה עם עמים אחרים שנשלטים על ידי האימפריה העות'מאנית. כאמור בשנת 1898 מתפרסם חיבורו, ובשנת 1904 לאחר משבר אוגנדה, עולים צעירים לארץ ישראל המחזיקים בתפיסות סוציאליסטיות שונות וחלקם חברים בארגונים ומפלגות חדשות שהוקמו כמו 'פועלי ציון' ו'הפועל הצעיר', בכך מתחילה עלייתה של הציונות הסוציאליסטית בזירה הארצישראלית, כאשר בין הבולטים בזרם זה שהיה לזרם המוביל לימים בציונות הארצישראלית ולבסוף גם בהסתדרות היו ברל כצנלסון, דוד בן גוריון, דב בורוכוב, חיים ארלוזורוב ועוד רבים.

הציונות הדתית של הרב ריינס והרב קוק  (1902 – 1904)

הציונות הדתית - הראי"ה קוק (1904)

הציונות הדתית – הראי"ה קוק (1904)

היריעה מתקצרת ועלינו להתקדם. בשנת 1904 עולה לארץ רב צעיר יחסית. הרב אברהם יצחק הכהן קוק מפרסם בשנת 1901 מאמר בשם 'תעודת ישראל ולאומיותם', בו הציג את עמדתו על הקשר בין הדת היהודית לבין לאומיות יהודית. לתפיסתו, הלאומיות היא כלי שניתן מידי האל, כדי לשמור על הדת. לכן, לדעתו, מאפיינים לאומיים כגון: שפה ומקום (טריטוריה), מטרתם לחזק את יכולתם של היהודים לשמור את התורה, כפי שקיבלו בסיני. הוא חשב שהמצוות הן נכס לאומי יקר ביותר, שכן הדת היא הדבר שמלכד יותר מכל את האומה, וכתב כי "האמוץ האמתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות. צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה."

כאמור בשנת 1904, ימי העלייה השנייה, הוא עולה לארץ ומפתח תורה רוחנית-דתית אוהדת לציונות. הוא כיהן בתפקיד הרב של העיר יפו ושל המושבות החדשות עד שנת 1914. בשנים אלה הוא כתב את ספריו החשובים ביותר: 'אורות', 'אורות הקודש', 'אורות התורה' ועוד. כבר מראשית דרכו בארץ יצר הרב קוק קשרים עם מנהיגי הפועלים, ותמך בהתיישבות החקלאית. בימי מלחמת העולם הראשונה הוא חי ופעל בלונדון והביע את תמיכתו בציונות ואף השפיע על קבלת הצהרת בלפור בכך שטען שהדת היהודית קשורה בלאומיות ישראלית ובארץ-ישראל.

הרב קוק טוען כי האיום הגדול ביותר הוא האנטישמיות ומצבם של יהודי מזרח אירופה, החילון וסכנת ההיטמעות של העם היהודי בתפוצות. על כן התנועה הציונית צריכה לעסוק אך ורק בפעילות פוליטית, ולא לפעול בניגוד לדת ע"י התערבות בתחום החינוך והתרבות, פעילות אשר תיצור מתח בין הציבור הדתי לחילונים בתנועה. תנועת 'המזרחי' תמכה בעלייה לארץ ישראל, ראתה בה מצווה שאינה סותרת את הגאולה המשיחית, ושאפה לנהל את החיים בא"י על פי ההלכה. על כן תמך הרב קוק ברעיונות הציונות המדינית, והתייחס להסתדרות הציונית כארגון משותף לדתיים וחילונים. הוא התנגד לתפיסתו של אחד העם הואיל וזו ביטלה את סמכות ההלכה.

אך עוד לפני הרב קוק, והרב אשר נחשב כאבי הזרם הציוני דתי, הוא הרב יצחק יעקב ריינס. כבר בהיותו צעיר הוקסם הרב ריינס מדברי הרב צבי קלישר ותוכניתו להקמת "חברת ארץ נושבת", ויצר עמו קשרי מכתבים בנוגע לנושא של היישוב בארץ ישראל. הרב ריינס היה "חובב ציון" נלהב,  מצבם של היהודים ברוסיה העסיק אותו מאוד והצורך במציאת דרכים להקלת צרותיהם הטרידה את מנוחתו והוא הקדיש לכך מחשבה רבה. כשפרסם הרצל את ספרו 'מדינת היהודים' וכינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, עקב הרב ריינס בעניין אחר המתרחש. ראשית השתתפותו בפעולות התנועה הציונית הייתה בקונגרס הציוני השלישי שהתקיים בשנת 1899 בבזל. הקונגרס עשה עליו רושם גדול, וההשתתפות בו הייתה בשבילו חוויה מרוממת. את דעותיו והשקפותיו על הציונות ומנוקדת מבט דתית הוא פרסם ספר מיוחד בשם "אור חדש על ציון" בשנת 1902. הוא כותב כי "לתכלית זאת מצא המרכז לנכון לחלק את הציונות כהוויתה ובכללה לשני חלקיו, לחלק גוף הציונות שהוא היישוב בפשוטו הצריך רק לממון ולזריזות עסקנית והשתדלות, לכונן לעמנו למקלט בטוח בארץ אבותינו במשפט גלוי ומוסכם מצד הממשלות; ולחלק הרוח, המחיֶּה את הציוניות."

בספרו הוא דן בכל השאלות והטענות מצד מתנגדי הציונות. כל שאלה הוא מנתח לחלקים ודן בהם בשיטת השכל ההגיוני וגם מצד ההשקפה התורנית והדתית. הוא מגיע למסקנה כי כל אילו הן טענות ללא בסיס וללא יסוד נאמן בתורה ובדת. בתוך הטענות נגד הציונות הוא מזכיר כי אין בסיס לטענה שאומרת שהתנועה הציונית לא ממקור קדוש, "התנועה הציונית היא רוחנית ומוסרית, אחרי שפתאום החל לנשב רוח חדש ויעורר בהרבה אנשים את האהבה לעמם ולארצם, והקשר של כל אחד ואחד להכלל ולארצו הולך הלֵך וחזֵק מיום ליום, וגם באנשים כאלה, אשר רבים חשבו כי כבר ניתקו חוטי הקשר שבינם לעמם וארצם, הנה פתאום התחזק בם הקשר הזה, הלא זה הוכחה ברורה כי הוא קשר רוחני, וכי גם בתחילה היה בם בכוח ועתה יצא אל הפועל, והלא רוב כוח בהוכחה זאת לברר לכל כי התנועה הזאת היא רוחנית ומוסרית."

הוא תומך בהצעת אוגנדה של הרצל בשנת 1903 אך לא כתחליף לארץ ישראל, אלא כפי שהסביר רק כמקלט זמני בטוח ליהדות מזרח אירופה המדממת, וכך כתב: "בהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".

 

הציונות הרביזיוניסטית של ז'בוטינסקי (1923)

הציונות הרוויזיוניסטית - זאב ז'בוטינסקי (1923)

הציונות הרוויזיוניסטית – זאב ז'בוטינסקי (1923)

זאב ז'בוטינסקי היה אחד מגדולי המנהיגים הציוניים, שעמד בראש הציונות הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער בית"ר. ז'בוטינסקי דגל בציונות המדינית, בחידוש הגאווה הלאומית ובטיפוח הצבאיות היהודית לצד ערכים חברתיים ליברליים ושמירה על כבוד האדם באשר הוא. הוא היה ממקימי ההגנה היהודית באודסה. יחד עם יוסף טרומפלדור הוא הקים את הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ואת ארגון ההגנה בירושלים כתגובה לפרעות ביהודים ולימים היה המפקד העליון של האצ"ל. ז'בוטינסקי היה אדם רב-כישרונות ואיש רוח מגדולי ההוגים היהודיים הליברליים בעת החדשה.

ראשיתו של הזרם הרביזיוניסטי בציונות הוא במחלוקת של ז'בוטינסקי עם יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית חיים ווייצמן. בינואר 1923 הגיש ז'בוטינסקי את התפטרותו מההנהלה הציונית וההסתדרות הציונית. המחלוקת נסבה סביב המצב המדיני השורר בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי החדש. לאחר אישור המנדט בחבר הלאומים טענו גורמים בהנהלה הציונית כי חלה נסיגה של הבריטים וחבר הלאומים מההבטחות וההצהרות לטובת היישוב היהודי החדש בארץ (לטובת היישב – הצהרת בלפור משנת 1917 מחד, ולרעתו – הספר הלבן של 1922 מאידך).

הויכוח התחיל באופן רשמי עקב הצעתו הפוליטית של ז'בוטינסקי לוועד הפועל הציוני ובה נאמר בין היתר כי "נוכח  הקשיים הכספיים הרציניים שההסתדרות הציונית וקרן היסוד נתונות בהם עכשיו ואשר עשויים להפריע להצלחתו של בנין הארץ, מכריז הוועד הפועל: […] קשיים אלה נובעים במידה רבה מאותו רגש של אי בטחון שנוצר מחמת המצב הפוליטי המעורפל […] הוועד הפועל מציין כי המצאם של פקידים בריטיים אנטישמיים או אנטי ציוניים, בהרכבה של האדמניסטרציה הארצישראלית סותר את המנדט, והוא מטיל על ההנהלה לנקוט בצעדים שיטתיים לביטול מצב זה […] נוכח השמועות כי מסמכים מסויימים של החודשים האחרונים [הספר הלבן 1922], וביחוד הסכמת ההנהלה לתכנם, פירושם כביכול הסתלקות ההסתדרות הציונית מעקרונות הציונות השלימה, מצהיר הוועד הפועל, כי סבור הוא, שאין יסוד לפרש שום נקודות במסמכים אלה, כאילו אינן מתיישבות עם תכנה ההיסטורי של תכנית באזל, וכי התחייבויות ההנהלה בפני הממשלה הבריטית אינן עשויות להתפרש שום פירוש אחר."

בסופו של דבר כלפי ז'בוטינסקי נטען כי "לא נוכל להרשות כי ההנהלה תיהפך למועדון ויכוחים וכי הדבר יחליש את כושר פעולתה", ונטען כי אלו שאינם מסכימים לקו של הרוב לא יוכלו למלא את תפקידם הפוליטי. "לפיכך מודיע אני על פרישתי מן ההנהלה", כותב ז'בוטינסקי במכתב פרישתו מתאריך 18 לינואר 1923, וממשיך כי "מאחר שאיני מכיר עוד, כמובן, בסמכותה של הנהלה זו, רואה אני את עצמי כיוצא מן ההסתדרות הציונית."

פרישתו של ז'בוטינסקי הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני לשיטתו של ויצמן יו"ר ההסתדרות הציונית. תמיכת ציבור במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאו עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית. הציונות והתנועה הרוויזיוניסטית נוצרו אפוא בשל דרישה ל"רוויזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית. ועידת היסוד של הצה"ר (הציונות הרוויזיוניסטית) נערכה בפריז בשנת 1925. במאמר שפרסם בשנת 1928 תחת הכותרת "מה רוצים הציונים הרוויזיוניסטים?" פרש בצורה מתומצתת את השקפת עולמו, בין היתר כתב כי "המטרה הראשונה של הציונות היא יצירת רוב עברי בארץ ישראל משני עברי הירדן. אין זו מטרתה הסופית של התנועה הציונית הנושא בחובה אידיאלים נשגבים יותר, כגון פתרון שאלת מצוקת היהודים בכל העולם ויצירת תרבות עברית חדשה. אולם תנאי מוקדם להשגת המטרות הסופיות הנעלות האלו היא ארץ, שבה יהיו היהודים רוב. רק לאחר יצירת הרוב תוכל ארץ ישראל להתפתח באופן נורמלי על יסוד עקרונות דמוקרטיים פרלמנטריים, מבלי לסכן על ידי זה את אופיה הלאומי העברי של הארץ.

לסיכום דברינו – שבעים פנים לציונות

לסיכום, ניתן לומר כי כל זרמי הציונות שאפו בסופו של דבר לאותה מטרה אחת – ראשית כל פתרון שאלת היהודים (כלומר בעית האנטישמיות) ומנגד פתרון שאלת היהודים (שאלת הזהות היהודית בעת המודרנית). כל אחד מהזרמים ראה את החברה היהודית החדשה בארץ בדרך אחרת, לחלקם היו קווים משותפים ולעתים היו חלוקים באופן מר וקשה על דמותה של החברה והמדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל.

לציונות היו זרמים, שיטות ודרכי הגשמה שונות ומגוונות ביותר וכל אלו במסגרת תנועה לאומית אחת. דתיים וחילוניים, נשים וגברים, יהודים ואף לא יהודים, בעלי תודעה יהודית מפותחת ומתבוללים שחזרו בתשובה לחיק היהדות והציונות, מבוגרים וצעירים, מדינאים וחלוצים, אנשי האליטה והתרבות ופשוטי עם ופועלים, הוגים, סופרים ומשוררים, כולם לקחו ועודם לוקחים חלק במסגרת הרעיון הנשגב אשר שמו "ציונות".

שבעים פנים לציונות

שבעים פנים לציונות

את עיקר הזרמים ניתן למנות במספר קטגוריות ציוניות שהן כולן למעשה חלק של אותו הפאזל. רבגוניותה של תנועה זו היא אשר עושה אותה לתנועה מרתקת ביותר שההתחקות אחר התפתחותה הוא מסע מרתק בין רעיונות, שיטות ודמויות יוצאי דופן בהיסטוריה היהודית ואף האנושית בכללה. מספרים אבותינו החכמים כי "המחלוקת לשם שמים" היא מחלוקת עניינית, אשר העוסקים בה חותרים להגיע לחקר האמת, ועל כן סופה להתקיים, כלומר תוכנה ימשיך להיות רלוונטי גם לאחר שתוכרע. הוגה ומנהיג הצינות הדתית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כתב היטב:

"יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצעות החלוקים, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק."

מחלוקת ופולמוס אפוא, הם חלק מהותי וחשוב ביותר בתוככי המחנה הציוני מאז ומתמיד. הפולמוס והדיון האידיאולוגי למען חקר ובקשת האמת היא אשר מובילה את הציונות כתנועה יהודית מודרנית לעבר הגשמתה המעשית וההיסטורית.

 

לעיונכם ושימושכם:

להורדת הקובץ על הזרמים השונים בציונות כולל ציטוטים נבחרים לחצו>>

זרמים בציונות. דמויות. בית המדרש לציונות מפגש רביעי

 

רשימת טקסטים מומלצים לכל זרם (לחצו על הכותרת כדי להגיע לטקסט המקוון):

הציונות המעשית: פינסקר ואוטואמנציפיציה 

הציונות הרוחנית: אחד העם – מדינת היהודים וצרת היהודים

הציונות המדינית: הרצל – פתרון לשאלת היהודים

הציונות הסוציאליסטית: נחמן סירקין – כתבים נבחרים

הציונות הדתית: הרב קוק – ארץ חפץ (אמרות על ארץ ישראל ובניינה)

הציונות הרוויזיוניסטית: ז'בוטינסקי – כתבים נבחרים

להרחבה על הזרמים השונים כנסו לאתר האבות המייסדים של הספריה הלאומית

___________

[1] סמולנסקין ביסס את ה'אני המאמין' שלו על הסיסמה של המשכילים-המתבוללים: 'נהיה ככל הגויים'. "מה אומרים לנו: נהיה ככל הגויים! – גם אני אשנה אחריהם: נהיה ככל הגויים לבלתי נבוש בצור ממנו חוצבנו, נהיה ככל הגויים להוקיר את שפתנו וכבוד עמנו! לא לבושת ולא לחרפה לנו האמונה, כי יבוא קץ לגלותנו, כי יבוא יום ותשוב הממלכה לבית ישראל." דהיינו נהיה ככל הגויים לא במובן המתבולל אלא להיות ככל הגויים במובן של חיזוק הזהות הלאומית היהודית ותרבותה.

סגור לתגובות.