חברת המופת הציונית: חוד החנית בתיקונו של עולם ובין האוניברסלי לפרטיקולרי

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

מגילת העצמאות של מדינת ישראל, 1948

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות (1948), "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"

נדמה כי אין נושא יותר בולט וחשוב במחשבה הציונית מהשאיפה, שיש המכנים אותה אוטופית, של חברת מופת יהודית בארץ ישראל. בכל כתבי הציונות ניתן לראות ביטויים מגוונים של הוגי ומנהיגי הציונות לדמותה של החברה הישראלית העתידית – היחס לגר וגוי בחברה, היחס לאומות העולם, היחס לגלויות ישראל, יחסה של החברה לחלשים והנזקקים שבה, חברה המעניקה לכלל אזרחיה שיוויון זכויות והזדמנויות, קיומו של צדק חברתי והשאיפה לחברה המושתת על "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" כלשון מגילת העצמאות, מסמך היסוד והטקסט הציוני החשוב ביותר.

ייתכן שהמשפט האחרון בפסקה שלעיל הוא למעשה החשוב ביותר, שכן חזונם של אבות הציונות ומייסדי המדינה לקווי דמותה ואופייה של החברה הישראלית יונק באופן ישיר ומובהק מהתנ"ך. ייתכן שזהו טבעו של הרנסנס הלאומי בעם ישראל, כפי שגדולי הרנסאנס באומות העולם ינקו מהכתבים היוונים העתיקים, כך גדולי הציונות, הרנסאנס הלאומי של ישראל בעת החדשה, ינקו ממקורותיה העתיקים של היהדות ובראשם ספר הספרים – התנ"ך. אבות הציונות ללא הבדל ינקו במקביל מן המקורות היהודיים וקיימו דיאלקטיקה מתמדת בין ארון הספרים היהודי לבין הגות מערבית מודרנית ומציאות חייהם האקטואלית. כפי שאנו רואים בדבריו של נחמן סירקין, ממייסדי הציונות הסוציאליסטית, "אברהם אבינו, איש המופת התנ"כי, שהתורה הכתירה אותו במאמר: 'כי ידעתיו למען יצוה את ביתו לעשות צדקה ומשפט', ועד ל"ו הצדיקים הלגנדריים שבכל דור ודור, אנשי המופת – מוסריותם היא בתכלית השלימות. בכל דמויות הגיבורים של הגזע היהודי וההיסטוריה היהודית – ישעיהו, ירמיהו, מיכה, הושע, יהודה הלוי, שפינוזה, ועד להיינה, מארכס, לאסאל והֶס, היתה שאיפה קנאית אחת: לעצב מחדש את החיים בהתאם לאידיאל העליון של שלימות מוסרית, מהפכה סוציאלית והתחדשות סוציאלית." או כפי שניכר בדבריו של זאב ז'בוטינסקי, מייסד הזרם הרוויזיוניסטי, שכתב כי "המהות היסודית של נשמת ישראל היא התשוקה ליושר חברתי. עוד לפני דור הנביאים, מראשית היוולדה, בחלומותיה ובאגדותיה הראשונות, הביעה הנשמה הזאת געגועי נצח לתיקונו של עולם. מימי ילדותו ועד הנה אף פעם לא השלים הרוח העברי עם 'המצב הקיים'. בנה לו מדינה ותיקן דינים; את דין 'השבת' ואת דין ה'פאה' – זרע שממנו, עם מהלך הזמן, צמחה ונתפתחה כל אותה שיטת החוקים המגינה בימינו על זכויות הפועל העובד והאביון המחוסר עבודה. ולא די בזה, גם את חזון ה'יובל', רעיון של מהפכה סוציאלית החוזרת בכל דור ודור, רעיון עמוק ונשגב שאת כל ערכו יבינו רק בני בנינו." ובמקביל הושפע מ'תוכנית המינימום' של יוסף פופר-לינקאוס, וכינה אותם "חמשת הממים": מזון, מלבוש, מעון, מרפאה, מורה, שעל המדינה לספק לכל אזרח הדורש זאת ממנה.

במפגש השביעי של בית המדרש לציונות אפוא קראנו גם מדבריהם של נביאי ישראל וגם מכתבם של אבות הציונות, הוגיה ומנהיגיה כדי להכיר במעט את תפישת עולמם וחזונם לחברת המופת הציונית בישראל העתידית.

גורדון

א.ד. גורדון, "אנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים."

ראשית להבנת רעיון חברת המופת בציונות חשוב להפריך את הדיכוטומיה הקיימת בימינו, ושהלכה והתפתחה בימי תנועת ההשכלה באירופה בעיקר בקרב יהודים משכילים, כי קיימת כביכול סתירה בין הערכים הלאומיים לערכים האוניברסליים של הפרוגרס האנושי. דווקא בימיה של הלאומיות הרדיקלית, הלאומנות, בקרב אומות אירופה לקראת מחצית ושלהי המאה ה19, דווקא אז בקרב משכילים יהודיים החלה מגמה של זניחת הזהות הלאומית מתוך שאיפה לזכות ב'כרטיס הכניסה' הנחשק לחברה הכללית על ידי התכחשות ליהדות ולעתים אף התנצרות מתוך תפישתה כדת אוניברסלית יותר מהיהדות הפרטיקולרית שאבד טעם קיומה בזמן החדש. על כך השיב גורדון כי "איפה הם האידיאלים האנושיים, שאינם קודם כל אידיאלים לאומיים? ביחוד איה איפה היא העבודה האנושית שאינה קודם כל עבודה לאומית?" והמשיך והפציר כי "הדילוג הזה על האומה הוא החסרת חוליה בהשתלשלות החיים. […] חוסר החוליה הזה אומר, כי חשבון האומה לא ברור, לא ברור, מה האומה ליחיד ולאדם בכלל ומה מקומה בחיים האנושיים."

מדוע דברים אלו מתקשרים לנושא? כיוון שהדרך לבנייתה של חברת מופת מתחיל קודם כל בהכרה העצמית של האומה, מתוך בירור דרכיה, תיקון עיוותיה ובניית חברה שתהא חוד החנית במסע לתיקונה של החברה האנושית. חברת המופת הציונית איננה מסתפקת אך ורק בבניית חברה טובה, שיווניות ובעלת אמות מידה מוסריות נעלות, אלא זוהי רק הפתיחה לתיקונו של עולם, זוהי הבשורה של היהדות לעולם. על כך כותב גורדון "אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. […]– ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים."

זאב ז'בוטינסקי

ז'בוטינסקי, "הדור העברי הזה ישרת את שירותו לגאולת החברה העולמית."

ז'בוטינסקי היה סבור כי החברה הישראלית תהא 'המעבדה' של האנושות בדרך לבניית חברת מופת אנושית, "המושג העברי של הצדק החברתי הוא רחב כרוחב החיים עצמם, ולא יתגשם בחיים אלא בידים עבריות על אדמת ה'מעבדה' העברית. על כן, עתה בונה ישראל את המעבדה הזאת." שאיפתו של עם ישראל לצדק ומוסר היא עתיקה כשנות קיומו, "אין כישראל באומות העולם, אין כמוהו שעד לתחתית תהומות מצפונו הנהו חדור אותו צמא ליושר חברתי." אבל, ממשיך ז'בוטינסקי, "אין לו בית שייצר בו חברה כפי רוחו, חברה 'בצלמו ובדמותו' של אותו המצפון המיוחד. העם שנבחר לתפקיד נושא האמת הסוציאלית הריהו נע ונד המטיף את רעיונו רק באוזני נכרים, מטיף בעל פה ולא על ידי דוגמה, כי אין לו 'מעבדה' שבה יבנה וישפר ויסיים את ציבורו הלאומי, ציבור מופת לכל העמים." לאחר שיבנה את 'מעבדת חברת המופת' שלו, "הדור העברי הזה ישרת את שירותו לגאולת החברה העולמית." ניתן לראות גם בדברי גורדון וגם בדברי ז'בוטינסקי כי העם היהודי הוא החלוץ במערכה לתיקון החברה האנושית, "כי מציון תצא תורה" לא השתנה מאז ועד היום, רק התעדכן על פי צורכי הזמן ותנאיו המיוחדים.

בן גוריון, "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים."

בן גוריון, "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים."

דוד בן גוריון ראה במדינת ישראל, ובייחוד במפעל ההתיישבות העובדת "חזון חברתי ואנושי של אחווה אנושית, צדק חברתי וחירות האדם היוצר." בן גוריון טען כי לא רק שיקולים כלכליים ובכלל פרקטיים צריכים להנחות את מדיניותה של מדינת ישראל, כיוון ש"לא נהיה נאמנים לעצמנו אם נתעלם מהמורשה המוסרית הגדולה שהנחילו לנו נביאינו וגדולי החכמים והמורים שבימינו." לבסוף, טען בן גוריון, המבחן הגדול של ישראל לא יהיה מבחן חומרי אלא מבחן מוסרי – "בדמותה המוסרית ובערכיה האנושית" תיבחן ישראל, "לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה". גם בן גוריון חוזר על הדברים של ז'בוטינסקי בכותבו כי על מנת שהעם היהודי יוכל להוות חוד חנית בתיקונו של עולם, הרי זקוק הוא ל'מעבדה', לחברה עצמאית ריבונית משלו, דהיינו להיות 'ככל הגויים', במובן של עם נורמלי וריבון על גורלו. אולם, מפציר בן גוריון, "מותר לכל אחד מאתנו להיות 'שובינסט' כדי להאמין שלא די להיות סתם ככל הגויים. מותר לנו לשאוף לקיים דברי הנביא 'ואתנך לברית עם לאור גויים'."

נחמן סירקין,

נחמן סירקין,"ישראל ישוב ויהיה בחיר העמים!"

בדבריו של נחמן סירקין, מייסד הציונות הסוציאליסטית, ניתן לראות את תחושת הייעוד והגורל של העם היהודי, עם אשר "מרגיש ביעודו לפעול צדק ולבשר אמת. מהטרגדיה ההיסטורית שלו יוצאת לו תעודה היסטורית נעלה. הוא יגאל את העולם שצלב אותו. ישראל ישוב ויהיה בחיר העמים!" סירקין מבטא שילוב בין תפישה יהודית אשר רווחה בגולה, העם היהודי אשר נבחר לסבול בין הגויים בשל בשורתו לעולם כולו, כלומר סבלו אינו סתם סבל, אלא סבל הקשור בטבורו לייעודו ההיסטורי ותפקידו בקרב האנושות. מנגד, אנו עדים לתפישה מהפכנית כשהוא כותב "היהודים היו העם המפורד והסותר שבהיסטוריה, עתה יהיו העם המהפכני שבעולם. הם היו הנכנע והמדוכדך שבעמים, יהיו נא לגאה ולאמיץ שבהם." דברי סירקין מתכתבים גם עם דברי גורדון, שראינו לעיל, על תפישת היהדות כפרטיקולרית-אוניברסלית, "אין ערכים אוניברסליים שאינם ערכים לאומיים", כדברי גורדון, או "גדול, יפה, מוסרי וסוציאלי הוא, בשעה שהוא שב אל עצמו ומכיר באני שלו", כדברי סירקין. "ואהבת לרעך כמוך", טוען סירקין, "הראה לו על הקניין היותר אוניברסלי ואנושי-כללי, שכל בני אדם יוכלו להודות בו."

הרצל, התקינו את מדינתכם באופן שהזר ירגיש טוב בתוככם.

הרצל, "התקינו את מדינתכם באופן שהזר ירגיש טוב בתוככם."

חברת המופת הציונית מתגלה על שלל היבטיה, אם זה ביחסה לזרים החיים בקרבה, "צוואתי לעם היהודי", כתב בנימין זאב הרצל, "התקינו את מדינתכם באופן שהזר ירגיש טוב בתוככם. […] כל אדם הוא חופשי ובלתי מוגבל באמונתו או בכפירתו, כמו בלאומיותו. ואם יקרה, שיישבו בתוכנו גם בני אמונה אחרת, בני לאום אחר, נעניק להם הגנה מכובדת ושוויון זכויות חוקי."  או כפי שכתב בן גוריון "עוד הערה אחת על משמעותה של מדינה יהודית. אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים. בארץ ישראל ישנם ערבים ולא־יהודים אחרים – ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט, פוליטי, אזרחי ולאומי, לכל תושביה ואזרחיה. לא רק שוויון אינדיבידואלי, אלא גם שוויון עדתי: אוטונומיה מלאה בכל ענייני לשון, דת, תרבות וכדומה." ואם זה במדינת רווחה הדואגת לאזרחיה ולא מפקירה את הנזקקים שבתוכה, כפי שביטא זאת היטב ז'בוטינסקי ברעיון חממשת המממים, "אני מצייר לעצמי שהדבר, שאנו מכנים אותו בשם "הצרכים האלמנטאריים" של אדם רגיל… כולל חמישה דברים: אוכל, דירה, בגדים, האפשרות לחנך את הילדים והאפשרות להתרפא במקרה של מחלה. בעברית אפשר לסמן דבר זה בקיצור: מזון – מעון – מלבוש – מורה – מרפא: "חמש פעמים מ"ם". ביחס לכל אחד מן הצרכים הללו קיים בכל מדינה ובכל תקופה מושג ידוע על מינימום מספיק. וחובתה של המדינה… צריכה להיות: כל אדם, שמודיע, שהוא דורש את "חמש המ"מין", צריך לקבל אותן." או בדברי יורשו, מייסד תנועת החירות, מנחם בגין שכתב "מדינת האחריות החברתית לא תסכים ולא תרשה להפקיר את האדם באשר הוא אדם. היא לא תסכים לומר לאדם: חרות לרעוב או למות מתחת לגשר, או לראות ילדים יחפים מסתובבים ברחוב ללא השכלה, או בני משפחה שאין להם קיום בכבוד, מדינת האחריות החברתית מקבלת על עצמה את הדאגה לכך שלא יהיה בה תושב אחד חסר קורת גג, רעב ללחם, נטול השכלה וחסר מלבוש." ואנו יכולים לראות זאת גם במישור החברתי בדבריו של רה"מ לשעבר יצחק רבין, שטען כי "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי אף קודם כול האדם – האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם."

את המפגש סיימנו במבחר דבריו של דורון אלמוג מתוך נאומו בטקס פרס ישראל ביום העצמאות האחרון, בו ביטא מימד נוסף לחזון הציוני של חברת מופת בימינו כשאמר "עוצמתה של החברה האנושית לעולם תבחן בעוצמתן של החוליות החלשות."

זאת הייתה טעימה קטנה ביותר, ולנוחיותכם אנו מצרפים כאן שני קבצים עם מבחר הוגי הציונות שניתן להדפיס, לקרוא ולדון עליהם יחד בחברותא. לפתיחת הקובץ לחצו על הכותרות:

חברת מופת. מקורות

חברת מופת. מקורות נוספים