לקריאת תוכן המפגש הקודם (השני), לחצו כאן

הרצל כמשה הנושא את לוחות הברית

הרצל כמשה הנושא את לוחות הברית

"בא מלך המשיח, זקן נפלא ונאצל במראהו, נטלני על זרועותיו ונעלם אתי על כנפי רוח. ועל פני אחד העננים שקרנו בזוהר גדול, נפגשנו בדמותו של משה רבנו. והמשיח קרא אל משה ואמר: 'אל הנער הזה התפללתי.' ואולם אלי פנה ואמר: 'לך ובשר ליהודים, שעוד מעט אבוא ואראה גדולות ונפלאות לעמי ולכל העולם כולו!" ~בנימין זאב הרצל

במפגש השלישי של בית המדרש לציונות נפגשנו כדי לשוחח על הופעתה של הציונות המדינית ובעיקר להכיר את דמותו של מייסדה, בנימין זאב הרצל. אם במפגש השני שאלנו – מתי החלה הציונות? הרי שבמפגש זה התחלנו לקבל תשובה ברורה יותר – בעוד שהציונות באופן בלתי רשמי החלה כבר לפני כן עם סופרי ההשכלה כדוגמת פרץ סמולנסקין, הרי שהציונות באופן רשמי החלה עם הופעתו של הרצל על בימת היהדות העולמית ויסודו של הקונגרס הציוני הראשון (1897) וההסתדרות הציונית.

הדיון על הופעתה של הציונות המדינית בשנות התשעים של המאה ה19 הוא המשך טבעי לדיון שלנו מהמפגש השני, בו למדנו על הופעתם של שלושה זרמים מרכזיים ביהדות המאה ה19: 1) התבוללות – ויתור על היהדות. 2) אורתודוכסיה – החזקת היהדות בתור דת. 3) לאומיות – החזקת היהדות בתור לאום.

בנימין זאב הרצל בצעירותו

בנימין זאב הרצל בצעירותו

בנימין זאב הרצל שייך למעשה לדור המשכילים השני באירופה, ונולד לתקופה בה הלכה והבשילה התובנה כי האמנציפציה (השחרור) האמיתי של היהודים יהיה לא שחרור שיינתן מבחוץ על ידי האומות אשר יעניקו זכויות ליהודים אלא אוטואמנציפציה (כלומר שחרור עצמי, כלשונו של פינסקר שפרסם את ספרו בשם זה בשנת 1881), שחרור עצמי של היהודים, אשר ישאפו לנורמליזציה, להיות לעם ככל העמים בכך שיקימו להם מדינה ריבונית עצמאית שתעניק את המסגרת בה יוכלו לחיות חופשיים ולבחור את דרכי חייהם מבלי שיצטרכו לזנוח או לוותר על זהותם היהודים (אם זו זהות יהודית לאומית או דתית). זוהי 'המהפכה הציונית' של הרצל – הפיכתה של שאלת היהודים לשאלה פוליטית ומדינית היא שיצרה את התמורה ההיסטורית והחלה את התנועה לעבר חיפוש פתרון פוליטי מעשי.

בדבריו של הרצל ניתן למצוא התייחסויות רבות לכוח המניע שלדידו הוליד את התנועה הציונית בכלל ואת הציונית המדינית בפרט. "תנועתנו היא ילידת הצער, צער היהודים בכל העולם", הוא כותב במאמרים רבים. אולם ראשית כל יש לבדוק, טוען הרצל, האם יש בכלל עוד יהודים, האם ישנו "עם יהודי" עדיין: "הן זאת היתה השאלה הראשונה: אם יש עוד עם יהודי בכלל… אני סבור שעם הוא קבוצה היסטורית של אנשים שהקשר ביניהם ניכר והם מאוחדים על ידי אויב משותף." זו לא הפעם הראשונה בה משמיע הרצל דעה זו, כי "היהודים הם עם". גם בספרו "מדינת היהודים" הוא מצהיר כבר בעמודי המבוא כי "הננו עם, עם אחד!" הרצל האמין בגישה לפיה תודעה לאומית "מיוסדת על הכרתם של מספר אנשים, שהם שייכים זה לזה בגלל תנאים היסטוריים ותלויים זה בזה בהווה אם אינם רוצים להשמד."

העת החדשה הביאה עמה שינויים רבים, טכנולוגיים וחברתיים, שיוצרים מצד אחד איום ומצד שני אפשרות היסטורית לשיבת ציון. הדת כבר אינה מספיקה על מנת לשמש מגן עבור העם היהודי, וצריכים להשתמש בנסיבות הקיום העכשוויות על מנת ליצור את שילוב התנאים הדרושים למפעל השיבה למולדת וכינון המדינה היהודית. הציונות כמפעל לאומי מודרני תעשה שימוש באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר על מנת לזרז ולהקל על ההתיישבות בארץ וכדי ליצור יישוב יהודי חדש, משגשג ומפותח לא פחות מבירות אירופה. "בימינו, תנאי התחדשות יסורי היהודים, מתרחשים גם דברים נהדרים בעולם. בני האדם משתלטים על כוחות הטבע, התרבות כובשת לה שטחים חדשים בלי הרף, מתוך מגע ומשא בין העמים מתפתחות מדות נעלות יותר, ולבם של העניים והמעולים רוחש כיסופים עזים לתקונים סוציאליים. האנטישמיות שבאה אחרי האמנציפציה והיא אפוא מוחלטת, התעוררות היהדות הלאומית, המצב במזרח והכיבושים הטכניים פועלים יחד בכדי לאפשר את שיבת ציון בזמן הקרוב. אנו שמים לנגד עינינו תמיד, שאם גם רעיוננו ישן ופשוט הוא, הרי בהוצאתו לפועל אנו יכולים ומוכרחים להיות מודרניים."

הכוח המניע הגדול ביותר הוא אמנם האנטישמיות. אך הרצל לא ראה אותה, בניגוד לטענת אחד העם כלפיו, כמקור ליצירת אהבת ציון בקרב היהודים אלא רק כטריגר, כמעין כוח דוחף שיביא את היהודי, בין היתר היהודי האמנציפציוני המתבולל, לידי הכרה ותודעה יהודית מקורית שתתבטא בפעולה הציונית.  אין מנוס, הוא טוען; שתי דרכים היו לפני היהודי עד כה, להיות דבק ביהדות או להתבולל, ושתיהן הובילו לקטסטרופה אנטישמית, בשינוי צורה. כאשר היו היהודים דבקים ביהדותם עד העת החדשה, ראו בהם זרים מסוכנים. ואילו בעת החדשה "ניסיונותינו להתבוללות הביאו בעקבותם את האנטישמיות המודרנית, כי היו בהם משום רכישת קרקע וכבוד." על כן אין ברירה אחרת, הציונות היא כורח המציאות, ו"מדינת היהודים הוא צורך העולם ועל כן קום תקום."

שער ספרו של הרצל 'מדינת היהודים' בגרמנית (der judenstaat) כפי שפורסם בשנת 1896.

שער ספרו של הרצל 'מדינת היהודים' בגרמנית (der judenstaat) כפי שפורסם בשנת 1896.

כבר בספרו "מדינת היהודים" פרש הרצל את עיקר משנתו הציונית במשפט אחד והוא "ליצור מקלט מובטח על ידי משפט העמים לאותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם עד כה." והוא שב וחוזר על כך במאמרים רבים לאחר מכן, למעשה כמעט בכל מאמר שפרסם מאז. אולם רבים שוגים בחושבם שזו הייתה כל מטרתה של הציונות המדינית. הם מחשיבים את "המדינה", במובן של מסגרת מדינית חיצונית, כחזות המפעל הציוני כולו ומזניחים את ההיבטים האחרים אשר מרכיבים את המדינה עצמה, את המכלול שהוא הוא עצם המדינה. הם מחמיצים את התפישה כי הקמתה של מדינת ישראל היא רק שלב אחד בציונות: "קראתי פעם לציונות אידיאל אין סופי, ואני מאמין באמת כי גם לאחר השגת ארצנו, ארץ ישראל לא תחדל מלהיות אידיאל. כי בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית."

במשפט זה מצויה הטענה כי הציונות איננה רעיון שתוקפו עלול לפוג בתאריך מסוים, אלא "אידיאל אין סופי": רעיון שכל עוד יהיה מי שישמר אותו ויפעל למענו הוא יוסיף לחיות בלב האנשים ולכוננם כעם, ועם זאת יישא פרי רק אם יעמלו קשה מספיק על מנת לממשו. בהמשך המשפט כתב הרצל "השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית", ומכך אנו למדים שהציונות היא גם רעיון שנושא עמו בשורה ערכית לא רק לעם היהודי אלא לאנושות כולה, כאידיאל מוסרי כלל אנושי.

כאמור, הרצל היה חניך התרבות האירופאית ולכן האמין כנדבך מהותי בהשקפת עולמו כי ישנה מערכת ערכים אוניברסלית ההולמת את כל העמים. אם מסכימים עם חשיבה זו ואם לאו, הרי שהכוונה הכללית כאן היא שהציונות כרעיון לאומי יהודי מכילה מידות מוסר אנושיות כלליות באופן שאינו סותר את הרובד הלאומי אלא משתלב עמו בהרמוניה: "בציונות שלנו כלולים גם תקונים סוציאליים (יום עבודה של שבע שעות וכו'), סבלנות ואהבה לעניין שבנדחים… העניין שאנו עובדים לו גדול ויפה הוא, מפעל של שלום, פתרון שאלת היהודים בדרך פיוס. רעיון העלול להלהיב אנשים אצילים, בין אם הם נוצרים, מושלמים או יהודים. […] האם מפליגים אנו בדברינו בשעה שאנו אומרים, שהיא תנועה מוסרית, חוקית ואנושית? היא עלולה להועיל לרבים רבים מאד, ובשום פנים לא ליהודים בלבד… הציונות מקימה קהילה יהודית אחרת, חדשה, גדולה ויחידה… הן אנו סוללים דרך חדשה לטובת האנושות."

על מנת שתוכל הציונות להגשים את שאיפותיה, היא חייבת להיות תנועת עם רחבה ככל האפשר. אין הציונות תנועה פוליטית מפלגתית צרה, אלא היא מכילה את כל שדרות העם, את כל המפלגות ואת כל הזרמים הקיימים בעם ישראל, "הציונות אינה מפלגה, אפשר לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא כוללת כל המפלגות שבחיי העם. הציונות היא העם היהודי בדרך […] ציון של העניים, של הצעירים ואף של החרדים." לדידו של הרצל זוהי משמעותו ההיסטורית של כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. כיוון שאלו שהיו בבאזל "ראו שקם לנגד עיניהם פתאום העם היהודי העני והנלחץ כשפצעיו המרובים שותתים דם, העם שדברו עליו כעל מת, ועם זה אין הוא יכול ואינו רוצה למות. קם בכל הוד ייסוריו וזוהר התקווה בעיניו. אנו עם אומלל, אבל עם, עם אחד, זה הוכח בבאזל." בקונגרס בבאזל נראה העם לראשונה מזה שנים מאוחד ואפילו הרצל מודה כי "הופתענו, נדהמנו, כאילו התרחש מעל לראשנו דבר מה שלא פללנו לראותו בשלמות כזו ובכוח כזה: אחדותו של ישראל!"

בנימין זאב הרצל (18860 - 1904) מייסד ההסתדרות הציונית

בנימין זאב הרצל (18860 – 1904) מייסד ההסתדרות הציונית

זה היה הרגע המכונן, המעצב, של הציונות המדינית, בו התגלמה תמצית המהפכה ההיסטורית של הרצל – המהפכה התודעתית. שכן לראשונה הציגה הציונות "לנגד כל העולם את היסוד הזה כביטוי רצוננו הלאומי […] עד כה נשארה תנועתנו כאילו בגטו […] והנה יצאה למרחב ומעסיקה את דעת הצבור על פני כל כדור הארץ […] ללא יבבה גוללנו את צער היהודים לנגד כל העולם, ועם זה הצענו הצעה כיצד להושיע, לטובת הכלל ומתוך מקורותנו אנו […] הנה נודע מהי הציונות ומה רצונה."

וזה היה עיקרה של התפישה הציונית מדינית, להשיג את ההכרה של מדינות העולם בציונות כתנועה הלאומית המייצגת של העם היהודי וכן הכרה במטרותיה כפי שניסח מייסדה, "את ארץ האם מבקשת הציונות בכל נפש." רק לאחר מכן, תוכל לצאת לדרך תנועת השיבה הגדולה לארץ ישראל. השלב הראשון הוא פריצה לתודעה הבינלאומית וקבלת הצ'רטר, הזכות המשפטית והחוקית על ארץ ישראל, "תלויים אנו ברצונן הטוב ובסיוען של דעת הצבור ושל המדינות המעוניינות […] להבטיח את הסכמתם של החוגים הרשמיים […] אנו יכולים לעבוד ונעבוד רק אם יסייעו בידינו ברצון." ורק לאחר מכן תחילת מפעל ההתיישבות בארץ.

"ביום שנחזיק בארץ, שאנו זקוקים לה, נכסה אותה בתרבות, במסלות ברזל, בטלגרפים, בטלפונים, בבתי חרושת, במכונות, ולפני הכל באותם התקונים הסוציאליים שכל איש מוסרי בימינו נכסף אליהם בכל לבו, כמו למהירות התנועה, לטפוח האמנויות והמדעים ולנוחיות החיים." לאור דבריו אלו וכל כתביו הציוניים, בהם שטח בבירור את חזונו החברתי המתקדם, ניתן לשער שאם היה הרצל מהלך היום ברחובות העיר הקרויה על שמו, הרצליה, היה בהחלט רווה נחת מהרווחה ואיכות החיים במדינת היהודים החדשה בארץ ישראל. אולם אם היה מהלך ברחובות הקרויים על שמו בעיר חיפה או בתל אביב, או מבקר ביישובי הפריפריה, היה מגלה כי בני הארץ לא נהנים כולם במידה שווה מפירות צמיחתה ושגשוגה. או אז עשוי היה הוא להרים גבה או לעוות את פיו ולשאול "האם לזה התכוונתי?"

"האידיאל האין סופי" שהרצל דיבר עליו עדיין שורה בינינו ובניגוד לדעות פוסט ציוניות הרווחות בימינו, הוא נותר רלוונטי מתמיד ודורש מאתנו כי נמשיך במלאכת הגשמתו המתמדת. הרצל נותר קפוא בתמונה, ככל בן אנוש שחלף זמנו על פני האדמה, אך "האידיאל האין סופי" שהנחיל לנו עודנו בוער בלבבות רבים, במודע או בתת מודע. מדינת ישראל, מדינת היהודים, היא עובדה קיימת, והיא הכלי שבאמצעותו נוכל להגשים גם היום את האידיאל האנושי הנשגב אשר שמו ציונות ושעניינו, בין היתר, "לסלול דרך חדשה לטובת האנושות."

site_herzel