בלילות אפלים – חנוכה על פי החזון הציוני-חלוצי

בימים אלו, נדמה כי אנו רחוקים שנות אור מערכי המחויבות לכלל, מהחשיבה הבונה ומהחזון המאחד שאפיינו את המעשה החלוצי של הציונות העובדת. לכבוד החנוכה, ניר רייזלר שקד כותב על משמעות החג על פי החזון הציוני-חלוצי אל מול הפסיביות הגלותית בעבר ומגמות של התנכרות והקצנה בהווה.

"אנו נושאים לפידים", כתב אהרון זאב בשנות השלושים של המאה הקודמת, "בלילות אפלים. \ זורחים השבילים מתחת רגלינו \ ומי אשר לב לו הצמא לאור – ישא את עיניו וליבו אלינו לאור \ ויבוא".[1]

אין שיר המבטא באופן נוקב יותר את האמת הצרופה, המפוכחת והאכזרית בדיוקה שברעיון הציוני. אל מול הפאסיביות בת שנות האלפיים של עם רדוף, חבול ודווה, אשר התרפקותו על ניסים שנעשו ושייעשו לו בידי שמים סיפקה מזור מדומה לייסוריו בהווה; הייתה הציונות חסרת רחמים באי נכונותה לייפות את הקיום היהודי, או להכחיש את המסקנה ההכרחית הנובעת ממנו. במקום זאת, התעקשו הציונים להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בכך שרק לקיחת אחריות על גורלנו, כינון מחודש של האומה היהודית על יסודות מלכדים של שוויון וערבות הדדית, וריכוזה במסגרת מדינית עצמאית בארץ ישראל, יהוו מרפא לעיוות, לפירוד ולחוסר האונים שבחיינו כעם.

בימים אלו, נדמה כי אנו רחוקים שנות אור מערכי המחויבות לכלל, מהחשיבה הבונה ומהחזון המאחד שאפיינו את המעשה החלוצי של הציונות העובדת. עשרות שנות מאמץ עיקש של בעלי אינטרסים הצליחו להטמיע ברובנו את האמונה הכוזבת לפיה אינדיבידואליזם קיצוני, כתחליף לסולידאריות לאומית, עונה באופן הטוב ביותר על צרכינו; קפיטליזם משולח רסן הוא כורח המציאות; וחוסר יכולתנו לקבוע יחד את עתידנו ולדאוג זה לזה הינו מובן מאליו.

העיוורון הקולקטיבי שהושת עלינו הניב, בין היתר, חברה ההולכת ונעשית מפולגת, מנוכרת ומקפחת יותר ויותר; עלית כלכלית חדשה אשר, כפי שמציין ד"ר גדי טאוב במאמרו "הישראליות היא לא אנחנו" ("ארץ אחרת", מאי-יוני 2008), מגדירה את עליונותה במידה רבה באמצעות הפניית עורף לציבור הישראלי הרחב ולזהותו הלאומית; ותמונת ראי מדויקת של האחרונה בדמות גידולי פרא לאומניים הניזונים מייאושם של חלקים נרחבים בציבור אשר אינם חשים עוד אזרחים המשפיעים באופן אקטיבי על גורלם, ומתנחמים בפיצוי הכוזב שמספקת פוליטיקת שנאה שתכליתה להבטיח את עליונותם על פני מגזרים חלשים יותר.

ריקוד הורה בקיבוץ עין השופט, שנות השלושים

בעשרות בודדות של שנים הצליחה התנועה הציונית להקים מערכת ענפה של מוסדות ציבור, משק מפותח וחברה מלוכדת, אנושית ושוויונית יותר מרובן המכריע של מקבילותיה במערב; ולהניח בכך, כנגד כל הסיכויים, את היסודות למדינה שבדרך עבור צל צלו של עם שנאלץ לברוא את עצמו, את שפתו ואת מולדתו מחדש. זו ההוכחה הניצחת ביותר בדבר צדקת היומרה המודרנית של האדם לעצב באופן פעיל את עתידו; ונגד קולות הטוענים שאין ביכולתו לעשות זאת. יותר מתמיד, עלינו לפקוח את עינינו, להתנער מנחמת הפאסיביות של תרבות המסחור ולעשות כל שביכולתנו כדי לגבש מחדש את הממלכתיות הישראלית, בתקווה שיבוא יום בו נוכל גם אנו לומר – "בסלע חצבנו עד דם – ויהי אור".

__________

המאמר פורסם ברובו כדבר העורך בגיליון "חושך ואור" של "תזה" – עיתון הסטודנטים של תל אביב, דצמבר 2008

[1] "אנו נושאים לפידים" הוא שיר חנוכה ציוני אשר נכתב בשנות השלושים המוקדמות על ידי אהרן זאב והולחן בידי מרדכי זעירא. השיר מושר בטקסים ציוניים רשמיים שונים. לשיר גרסה נוספת שונה מעט מהמילים המקובלות. קישור למילות השיר והביצועים השונים באתר 'זמרשת', לחצו כאן