שורשי חג הסיגד בשיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, יהודי אתיופיה ציינו אותו בתפילה להתאחד עם אחיהם בארץ וב-2008 הכירה בו הכנסת כיום חג לאומי – אז למה רוב הציבור הישראלי בקושי שמע עליו?

כתבת מגזין מתוך 'מעמק עכור – בחזרה לשלילת הגלות', גיליון מס' 2 של כתב העת אשמורת שלישית

  __________________________________________________________________________________

לכל האנשים שהמתינו היה דבר מה משותף: כולם ציפו שהאוטובוס יגיע מהר לתחנה ושכבר יהיו נוכחים במעמד המיוחל, ביום כ"ט בחשוון, יום הסיגד.

רק כשבועיים לפני כן אירע פיגוע קשה לא רחוק משם, אך זה לא מנע מכל קהל העדה להתאסף בהמוניהם מכל רחבי הארץ ולצעוד אל עבר טיילת ארמון הנציב בירושלים. חיכיתי לאוטובוס בסקרנות, מצפה לראות בפעם הראשונה בחיי את המעמד. עוד אני מתלבטת עם היתר האם לחכות עוד זמן רב בתחנה או שמא להגיע בעצמנו אל הרחבה, צדה את עיני אישה כבת שישים, כפופת קומה, שהציעה לי לא לבזבז זמן וללכת ברגל. התחלתי לצעוד בעקבותיה.

"החג עצמו הוא חג של כל עם ישראל. העובדה שמייחסים את החג רק לעולי אתיופיה מעידה על בורות. מה הרעיון שמאחורי החג הזה? מה מטרתו? יותר מבכל תקופה אחרת זו הזדמנות להודות ולהתפעם מהקמת מדינת ישראל, מעם שחוזר לארצו ודואג לחלשים, לשוויון, לדמוקרטיה" | צילום: דן בראז

"החג עצמו הוא חג של כל עם ישראל. העובדה שמייחסים את החג רק לעולי אתיופיה מעידה על בורות. מה הרעיון שמאחורי החג הזה? מה מטרתו? יותר מבכל תקופה אחרת זו הזדמנות להודות ולהתפעם מהקמת מדינת ישראל, מעם שחוזר לארצו ודואג לחלשים, לשוויון, לדמוקרטיה" | צילום: דן בראז

"הדור של היום מפונק", היא אמרה לי בדרך תוך שאני מנסה להדביק את קצב הליכתה, "כולם מחפשים את מה שנוח להם". היא סיפרה לי שכאשר עלתה לארץ ברגל מסודן, היא וחבריה למסע נתקלו בהמון סכנות בדרך, אך ההנהגה והעדה היו חדורות מטרה ואמונה גדולה, התרגשו וציפו להגיע לארץ הקודש. היא עצמה זכתה לגור בארץ ישראל ולהקים משפחה, וגידלה אחד עשר ילדים בכל כוחותיה.

עוד אנחנו הולכות ורחוב דניאל ינובסקי החל להתמלא באוטובוסים. הקסים, מבוגרים, נוער, ילדים, כולם הולכים בשיירה ארוכה אל עבר הטיילת. צועדת עם כל העדה, בין פרנג'ים בודדים, נעזרתי בחברתי לדרך כדי לראות מאיפה נכנסים. הגענו לתצפית אל מול הכותל. נרגשת, הסתכלתי ברחבה המלאה בגברים ונשים, צעירים ומבוגרים הלבושים לבן במיטב מחלצותיהם ובידיהם מטריות ססגוניות בכל מיני צבעים. גם קבוצות מתנועות הנוער היו שם, ושני סקרנים מהאזור שבאו להביט על תופעה אנתרופולוגית.

"מי זה האיש עם התרבוש הלבן וגלימת התכלת?" התעניינתי. "זה הקס", היא אמרה, "והוא בדיוק מברך את הקהל". הבטתי על קופסת השטרות הגדולה. "זה להתרת נדרים", היא הסבירה, "והכסף הולך לצדקה".

מאוד רציתי לקבל ברכה מהקס, הרי לא בכל יום נקרה בדרכי אחד ממנהיגיה הרוחניים של יהדות אתיופיה. נדחקתי בין הקהל. המשימה לא היתה מסובכת כל כך, בתור פרנג'ית לבנה כמעט יחידה נתנו לי לעבור בקלות. "אני אברך אותך גם בשפת הגעז (שפה קדושה הידועה רק לקסים, מנהיגי העדה, ה.א) וגם בשפת הקודש" אמר לי הקס בהארת פנים, "את אדם טוב". הוא בירך אותי שיהיו לי יושר פנימי ומצפון טוב ונכון, ושהקב"ה יצליח את דרכי. מוארת יצאתי ממעגל המתברכים אל עבר שלוש מדריכות מתנועת נוער, "איזו ברכה קיבלתי עכשיו, אל תשאלו, כדאי לכן לקבל גם, ברכה מקס מלומד". הן הביטו אל עבר ציבור העדה, חייכו בסלחנות והמשיכו לסמס בפלאפון. לא נרגעתי, רציתי לשתף עוד מישהו בברכה שקיבלתי, "את יודעת שקיבלתי ברכה מהקס?" פניתי אל אישה מבוגרת פרנג'ית אחרת. לשמחתי היא התלהבה מדבריי. "כן? איפה? גם אני רוצה." הסתבר לי שהיא מחנכת של כיתת עולות, ולראשונה בחייה לקחה חופשה מהעבודה כדי לעלות לירושלים ולהיות נוכחת במעמד. התקרבנו אל עבר התצפית לכותל, מקשיבות לכל המלים, כשהמשפחות חוזרות אחרי הקסים בקול. הצטערתי שכל התפילות היו בשפת הגעז ולא הצלחתי להבין את הנאמר. "צריך להציב מסכים גבוהים, שלא יסתירו את הנוף של העיר העתיקה, עם תרגום לעברית של התפילות ודברי הקסים. חשוב להנגיש את האירוע" אמרה לי לפתע המחנכת, כמו קוראת את מחשבותיי.

לאחר התפילות עלה קס מבוגר ודיבר על כך שזהו יום של חשבון נפש לעם ישראל. "ביום הזה כולנו צמים, כמו בימי עזרא הסופר" הסביר לי מישהו אחר. הקס אמר שהאחדות חסרה לנו כל כך בעם ישראל, וביום זה אנו קוראים לאחדות ועושים תשובה על ידי צום על חטאינו, ובין היתר על כך שהתרחקנו האחד מהשני.

אחר הגיעו מספר חברי כנסת למעמד. "לא אמרו על זה כלום בחדשות, לא שמעתי שום אזכור של חג הסיגד בתחנות הרדיו ובקושי ראיתי מודעה קטנה בעיתון בנושא, כולם מדברים על הפיגועים" אמרה לי המחנכת. לפתע עלה נשיא המדינה רובי ריבלין על הבמה. אנו חטאנו כלפי בני העדה האתיופית, הוא אמר. לא השכלנו ללמוד מהמסורת, ממערכת הערכים האמונית, מהכבוד, מהצניעות… עוד מלותיו מהדהדות באוזניי, הרגשתי מעט אשמה. הרי גם אני חלק מעם ישראל. איך אין לי כמעט שמץ של מושג על החג הזה?

יום של חשבון נפש

מבולבלת קצת פניתי אל הרב סולומון מברטו, הממונה על עולי אתיופיה באגף הגיור במשרד ראש הממשלה. "יום הסיגד משמעותו להשתחוות, מלשון סגידה" הסביר לי הרב. "יש לי זיכרונות רבים מהחג באתיופיה. אני זוכר שבגיל חמש קמתי מוקדם בבוקר ללכת לכפר הראשי, עלינו על הר גבוה והיתה התרגשות רבה, משפחות שלמות – אנשים, נשים וטף – התקבצו לבושות לבן על מנת לשמוע את הקסים, רועי העדה ומנהיגיה, קוראים את התפילות ומחזקים את העם, כמו שכתוב בספר נחמיה – 'ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים' (נחמיה, ט, א). האורית, ספר התורה של העדה, היה פתוח, כספר התורה שפתח עזרא הסופר בזמנו – 'ויפתח עזרא את הספר לעיני העם' (עזרא, ט, ה)."

מה המהות של היום, הרעיון שמאחוריו?

"כל מהות יום הסיגד היא להתחזק בזהות היהודית ובזיקה לירושלים. ביום זה היו יהודי אתיופיה משתחווים ומתפללים על מנת להזכיר לעצמם את מתן התורה בהר סיני, את מעמד החזרה בתשובה שערכו עזרא ונחמיה בשובם מגלות בבל ואת התחייבות היהודים להיות נאמנים לתורת משה ולירושלים עיר הקודש."

בספרו "מסיני לאתיופיה" מציין הרב שרון שלום שבמעמד זה, מלבד הקריאה בספרי עזרא ונחמיה, מתפללים על ירושלים, הכהן קורא לקהל לשמור על חוקי התורה, והקסים קוראים את מעמד הברכה והקללה המוזכר בספרי ויקרא ודברים (ויקרא כו, דברים כז-כח) וכן קטעים מספרי תהילים, מלכים, ישעיהו ודניאל. למה דווקא קטעים אלו?

"הקסים, מנהיגי העדה שמתמסרים רק ללימוד והוראת התורה, קוראים את פרשת התוכחה, 'כי תבוא', על מנת להזהיר את העם כי עליו לקיים את התורה לפני הכניסה לארץ. הקריאה בספר עזרא נועדה גם כן לחזק את העם מבחינה רוחנית.

המזמורים מספר תהילים קשורים לתפילה לעלות לארץ ישראל, ומספר ישעיהו קראו נבואות טובות שעניינן קיבוץ גלויות של עם ישראל בארצו."

ראיתי במעמד שהקהילה נותנת כסף ושהיא צמה. מה המקור למנהגים הללו?

"הקסים, מנהיגי העדה, תיקנו שביום הסיגד מתירים נדרים, מעין יום כיפורים קטן. ביום זה יהודי אתיופיה שהו במשך כמעט כל היום בצום, ובעת שעלו להר נשאו על ראשם וכתפיהם אבנים קטנות לסמל את קבלת עול מלכות שמים, ככתוב בספר נחמיה – 'נאספו בני-ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם' (נחמיה, ט, א)."

למה לציין את היום דווקא בכ"ט בחשוון?

"ישנה טענה שהיום מתקיים במכוון חמישים יום לאחר יום הכיפורים. הסיגד לפיכך מגשר בין חשבון הנפש של הפרט שזמנו יום הכיפורים, לבין חשבון הנפש של הכלל על הגלות ועל מצב האומה. במשך שבעה שבועות אנו סופרים את הימים מהתשובה האישית של יום הכיפורים ועד לתשובה הכללית של עם ישראל כקולקטיב."

אך לכאורה היינו אמורים לקיים יום זה בכ"ד בתשרי, בתאריך בו קראו העם, עזרא ונחמיה את התורה ואמרו וידוי ותחנונים (נחמיה, ח, ז). מדוע התאריכים אינם תואמים?

"לכן אני סבור שמי שקבע את התאריך שבו מצוין הסיגד הם חכמי ביתא ישראל, זקן אחד אמר לי שהדבר נעשה לפני כ-600 שנה. כאשר הם קבעו את היום הזה הם רצו ליצוק לתוכו תוכן, והתאימה לכך במיוחד מורשת עזרא ונחמיה – קריאת התורה בפני הקהל, האיסור על חתונה עם נוכרים, הכמיהה לשיבה מהגלות, התביעה להקפיד על דיני טומאה וטהרה. לכל אורך תולדותיהם נרדפו יהודי אתיופיה על ידי מיסיונרים וכתות שונות שרצו להמיר את דתם, ויכול להיות שהיתה צרה גדולה שקרתה בכ"ט בחשוון או סמוך לאותו היום, כמו בימי אסתר ומרדכי, וחכמי העדה רצו לחזק את העם בעת צרה, ומצאו במקורות דרך לעשות זאת באמצעות דברי התוכחה המהולים בעידוד המופיעים בספרי עזרא ונחמיה.

היום הזה הוא לא חג. חג קשור באוכל ומעלים בו קורבן חגיגה. זהו יום תענית, כמו יום כיפור, זיכרון תרועה, יום של חשבון נפש כללי. בשום מקום אצל יהודי אתיופיה הסיגד לא נקרא חג – זהו יום הלל, שבח והשתחוות לקב"ה. בארץ ישראל רצו להלביש על היום נופך חגיגי יותר ולכן קראו לו חג הסיגד."

הקסים עומדים על ההר, מתפללים ומברכים את העם. ההר מלא באנשים עטופים בגלימות לבנות וההכנות בשיאן. | צילום: דן בראז

הקסים עומדים על ההר, מתפללים ומברכים את העם. ההר מלא באנשים עטופים בגלימות לבנות וההכנות בשיאן. | צילום: דן בראז

כמו לפני קבלת התורה

גדי יברקן, ראש המכינה הקדם צבאית בארי ע"ש ברל כצנלסון, התוודע למנהגי יום הסיגד עוד בילדותו המוקדמת. "היינו עולים לעיר סמיין – מעוז היהודים, שריד לממלכה היהודית", הוא מספר.

מה, באתיופיה היתה ממלכה יהודית? התפלאתי.

"כן, ועוד איך, לפני כשש מאות וחמישים שנה, ממלכת הגדעונים. זו הקהילה היחידה מקרב עם ישראל שגלה לתפוצות שהיו לה אוטונומיה של ממש ואף כוח צבאי, והיא הפיצה את היהדות על פני כל אתיופיה. זו היתה הקהילה היהודית המסודרת ביותר מבחינה כלכלית, ביטחונית, משפטית ורוחנית. בכל אופן, אני זוכר בתור ילד בעיקר את התפילות לעלייה לירושלים. כל דור ראה עצמו כאילו הוא עלה לירושלים. אני זוכר שהיינו שומעים בדמעה את התפילה של הקסים, ממש כמו בת קול שבקעה מהשמים. מתורגמנים תרגמו עבור הציבור הרחב לשפה עממית את מה שאמר הקס בשפת הגעז, השמורה למנהיגיה הרוחניים של העדה. באותו יום כל היהודים מכל הכפרים התכנסו בסמיין וזה היה גם מפגש חברתי – אנשים אירחו האחד את השני ודיברו כל הזמן על עלייה לירושלים."

מה היה תוכן דברי הקסים בדרשותיהם לעם?

"הקסים דיברו בעיקר נגד התבוללות. מי שמתבולל, מי שיוצא מהקהילה, אין לו חזרה. שמירת השבת והטהרה הודגשו בכל הזדמנות. דיברו גם על מצוות שבין אדם לחברו – על מתן בסתר ודאגה לחלשים בקהילה."

הרב שחר איילין, רב הקהילה האתיופית בשכונת קטמון שבירושלים, עלה מאדיס אבבה במבצע שלמה כשהוא מטפל לבדו בששת אחיו הקטנים. גם בו הותירו חוויותיו כילד בחג הסיגד רושם עז.

"הייתי בן 12. אני זוכר שהתכוננו למעלה מחודש לחג קדוש וטהור. כיבסנו את בגדי החג מראש, כמו לפני קבלת התורה. עלינו לכפר אמבוובר שבמחוז תיגראי, מקום רחוק מאד, הליכה של שבועיים מיישוב מגורינו. כשהגענו זכינו להכנסת אורחים – כל אנשי הצפון הכינו את הקרקע לקראת בואן של רבבות מעמך ישראל. נהגו לציין את חג הסיגד מיד אחרי החורף, באביב, כמו ימות הפסח. זו תקופה עם מזג אוויר נעים, שבה נהנו האנשים מרווחה כלכלית יחסית ויכולים היו לעלות ממחוז למחוז, כשהם מביאים עמם תבואה חדשה מהשדות. באמבוובר היה ואדי שבצדו האחד עמדו הגברים ובצדו השני הנשים, והתפילה נמשכה כל היום כולו. הקסים עומדים על ההר, מתפללים ומברכים את העם. ההר מלא באנשים עטופים בגלימות לבנות, כאילו נשפך על הכביש חלב, וההכנות בשיאן: שוחטים 20-30 שוורים ומכינים ברוב שמחה מאכלים של העדה – 'כי כבר רצה האלוקים את מעשיך'. בנוסף לכך נהגו לקרוא את עשרת הדברות. זכיתי לפגוש את כל הקרובים שלי מצפון ומדרום."

כמה זמן נמשך האירוע?

"נהוג לחשוב שהאירוע היה יום אחד, אך למעשה הוא נמשך לפחות חודש, שבמהלכו נערכו המון מסיבות הודיה של אנשים שרצו להודות לקב"ה על ניסים, והקריבו קורבן כמו קורבן השלמים שנהגו להקריב בבית המקדש לתכלית זהה.

הסיגד חיבר את כל יהודי אתיופיה ביחד. אתיופיה היא ארץ ענק שתושביה מדברים בשבעים שפות, וקל היה להיעלם בה ולהתנתק מהיהדות. אולם בעוד שלא מעט יהודים ברחבי העולם נטמעו בין העמים, יהודי אתיופיה רצו לשמור על זיקתם למורשתם הרוחנית למרות הקושי הנובע מן ההתבוללות והמרחק בין הקהילות היהודיות. בנוסף לכך היה חשוב ליהדות אתיופיה להיות קשורה ליהודים בארץ ישראל, מה שהזכיר לי את הסיפור בספר יהושע על שבטי ראובן, גד וחצי המנשה שהתגוררו בעבר הירדן המזרחי, רחוק מיתר העם, והקימו מזבח על מנת להתחבר לשאר שבטי ישראל."

לא רק של יהודי אתיופיה

ירושלים היא עיר שמאחדת בין כל שבטי ישראל, נזכרתי בדבריו של הנשיא ריבלין, עיר ששייכת לכל השבטים. בלי שבט אחד ירושלים לא יכולה להתקיים. ואנו חטאנו בגאווה, בהתנשאות, בקרירות. בני שבט דן עלו בשארית כוחם לארץ ושתקו במשך שנים, אמר נשיא המדינה. כבר ב-2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל. תהיתי בלבי מה נעשה מעבר לכך על מנת להעלות את היום למודעות הציבור הרחב.

"החג עצמו, חשוב להבהיר, הוא חג של עם ישראל ולא רק של יהודי אתיופיה" מתקומם יברקן. "העובדה שמייחסים את החג רק לעולי אתיופיה מעידה על בורות. מה הרעיון שמאחורי החג הזה? מה מטרתו? יותר מבכל תקופה אחרת זו הזדמנות להודות ולהתפעם מהקמת מדינת ישראל, מעם שחוזר לארצו ודואג לחלשים, לשוויון, לדמוקרטיה."

נראה כי העובדה שהסיגד טרם הפך לחג לאומי כלל-ישראלי ונכון לעכשיו מצוין בעיקר בקרב קהילות העדה, עמעמה ושחקה משהו מזוהרו ומשמעותו המקוריים. "לצערי בימינו חלה ירידה בהתחברות של הנוער לחג", מספרת אברש מלסה, אשת חינוך ופעילה בתנועת היימנות ('אמונה' באמהרית), ששמה לה למטרה לחזק את הלכידות החברתית בקרב בני העדה ואת זיקתם למורשתה הרוחנית. "רבים מבני הנוער לא מכירים את המהות המקורית של היום – יום צום, תשובה ותפילה. בטיילת מקימים דוכני אוכל ודיסקוטקים, שרים ורוקדים ריקודים לועזיים ויש כאלו שמסתובבים שיכורים. היום הפך ליום חינגה. באתיופיה זה היה יום רוחני לגמרי. היחידות שעוד איך שהוא מכוונות למהות הן תנועות הנוער הדתיות. כבני נוער היינו מקבלים את הקסים שיורדים מהבמה ונותנים להם כבוד. בהיימנות, יום לפני הסיגד היינו מקיימים ערב של חשבון נפש הקשור לקהילה. היינו מזמינים רבנים וקסים, לאו דווקא אתיופים, ומתחברים לשורשים. בעיניי יום הסיגד הוא בסופו של דבר יום של אחדות וחיבור – חיבור בין אדם לחברו, ובין אדם לקב"ה. וזה דבר שחסר מאוד בחברה הישראלית כיום."

"המסר של יום הסיגד באתיופיה היה געגועים לירושלים, עידוד העם לשמירת התורה וחיזוק הזהות הדתית והחברתית של העם היהודי", מסכם הרב מברטו. "לאור שלושת רובדי המשמעות הללו, ודאי שיש ליום זה מקום בלוח השנה העברי. בנוסף לכך זה יום שיכול לקרב בין העדה, שמרגישה מופלית על רקע גזעני ושלא התקבלה לחלוטין בחברה הישראלית הכוללת, לבין יתר חלקי העם." הוא מוסיף גם הצעה קונקרטית לאופן שבו כדאי לדעתו לציין את הסיגד: "אני חושב שניתן לקיים את היום בשני חלקים: בכותל יקראו הקסים את התפילות ויבארו את התפילה משפת הגעז לעם, ובטיילת ארמון הנציב ידונו על הנושאים שבהם יום הסיגד מתעסק – החיבור לזהות הלאומית והיהודית שלנו."

יצאתי ממשרדו של הרב מברטו עם טעם של עוד, תוהה ביני לבין עצמי האם אי פעם קיים כל עם ישראל זכר למעמד קריאת התורה על ידי עזרא ונחמיה. כיוון מעניין לפתרון התעלומה מצאתי אצל הרב שרון שלום, הסבור כי בתקופה הקדומה היה החג ידוע לעם ישראל כולו, אך רק יהודי אתיופיה שימרו אותו. הוא מביא ראייה לכך משיר השירים רבה כז, שם מדובר על ספירת חמישים יום מסוכות.

האם זכר למעמד קריאת התורה התקיים על ידי עם ישראל כולו בעבר או שמדובר במנהג שהחלו כוהני העדה האתיופית? לדעתי אין זה משנה כל כך. מה שבטוח הוא שהיום הזה קיבל בעיניי משמעות עמוקה.

_______

אהבתם את הכתבה ורוצים לקרוא עוד? רכשו מנוי לכתב העת הציוני החדש 'אשמורת שלישית' וקבלו 3 גיליונות בשנה עם מיטב הכותבים והכתבות על סוגיות בציונות בת זמננו ומסות עיונים בכתבי הציונות. לרכישה לחצו כאן