בן גוריון הכרזה

הכרזת העצמאות, תש"ח (1948)

לאור הוויכוח הציבורי החריף שעוררה יוזמת החקיקה המתקראת "חוק הלאום" והשואפת לעגן חוקתית את שייכות המדינה לרוב הלאומי היהודי, נשמעים לאחרונה שוב קולות המצדדים בגרסה מרוככת ו"מאוזנת" של חוק זה. חלקם רואים בכך פשרה הכרחית המיועדת למנוע פיצול מיותר בעם, אל מול הטיעון הפוסט והאנטי-ציוני המתנגד למדינת לאום יהודית מצד אחד, ואל מול הטיעון הרואה את החוק כמפר את האיזון החיוני בין מרכיבי היסוד "יהודית" ו"דמוקרטית" בתעודת הזהות של המדינה.

ואכן, שני נימוקים אלו להתנגדות לחוק הלאום שגויים מן היסוד. יתרה מזאת, אין שום תועלת בהדגשת היסוד הדמוקרטי כדרך "לאזן" בינו לבין זה היהודי בצביון המדינה, והדבר מבטא הנחה מובלעת שגויה ומעוותת לפיה מדובר במאפיינים סותרים, בעוד שלאמתו של דבר הם בלתי נפרדים זה מזה ומהווים שני היבטים של אותה מהות.

אלא שבאופן אירוני, תמיכתם של מעלי הצעת הפשרה המדומה בחוק המיותר והמזיק הזה היא בבואה של אותה הפרדה מושגית שגויה בין הממד הדמוקרטי והיהודי בשורש מהותה של ישראל, המחמיצה את טיבו האמתי של הקשר בין השניים.

בפשטות, ישראל היא מדינה יהודית במובן זה שהיא מדינתו של הלאום היהודי, והיא כזו מתוקף היותה דמוקרטיה (ריבונות העם) בעלת רוב יהודי ואך ורק מתוקף זה. אין מדינת לאום דמוקרטית המעגנת את שייכותה לרוב הלאומי בחוקה, אלא החוקה (האוניברסלית במהותה ופונה לכלל אזרחי המדינה) מעוגנת בשאיפתו של הרוב הלאומי להגדרה עצמית דרך מדינה ריבונית שחוקה זו מהווה את מימושה.

(אגב, לא רק יהדותה של המדינה נובעת מהיותה דמוקרטית אלא גם ההפך נכון. ללא סולידריות בין בני עם אחד החולקים זהות לאומית מלכדת ומהווים רוב בקרב ציבור האזרחים ואת הגרעין עליו הוא מושתת, לא תיתכן השותפות האזרחית ההכרחית לקיומה של דמוקרטיה. לכן אם ישראל תחדל להיות יהודית היא גם תחדל להיות דמוקרטית.)

חוק הלאום מבקש לעגן את זהותה של המדינה באופן משטרי-משפטי שהוא משענת קנה רצוץ, ולמעשה תחבושת דקיקה הטבולה במשכך כאבים מסוכן על הזיהום המדמם שהוא הסכנה האמתית היחידה לצביונה הציוני של המדינה – במישור המדיני, אובדן הרוב הדמוגרפי היהודי כתוצאה מאי יכולת עתידית להיפרדות בין האוכלוסיות האזרחיות הישראלית והפלסטינית שתאפשר שרטוט תוואי גבול בר הגנה; ובמישור הכלכלי-חברתי והתרבותי, קפיטליזם תאגידים גלובלי שיתבטא באינדיבידואליזם קיצוני והעדפת זהויות מגזריות על פני הממלכתיות שהיא נשמת אפו של עצם קיומנו כעם.

התמיכה בחוק היא מן הסתם לגיטימית, אף שהיא מתבססת על ניתוח רדוד למדי של משמעותו, שאינו מסוגל לחדור מבעד למעטפת הסמלית. אבל הצגתו כאקט הנובע באופן מובן מאליו מהשקפת עולם ציונית אינה משקפת את האמת. לא בכדי הביע ז'בוטינסקי כדמוקרט ליברלי לאומי התנגדות חד משמעית לחקיקה מסוג זה, לא במקרה הצעת מפא"י והצעת חירות לחוקה מראשית ימי המדינה אינן כוללות כל סעיף כזה, ולא סתם מדינות לאום דמוקרטיות עם רוב ומיעוט לאומיים נמנעות ובצדק מחקיקה מסוג זה, שמעצימה את המתח בין רוב ומיעוט לאומיים במקום שהמשטר הדמוקרטי עצמו, שכל האזרחים שווים לדידו, יהיה מכשיר בידי הלאום מעצם היותו הרוב למתן ביטוי לצביונו הייחודי. זו הדרך היחידה, מוסרית ומעשית, לשמירה על צביון לאומי במדינה נאורה. כל עוד ישראל היא דמוקרטיה, במקרה בו צביונה הלאומי יהיה בסכנה כתוצאה מאובדן רוב יהודי ציוני המחויב להבטיחו החוק הזה יהיה בגדר מלים ריקות. ואם הוא לא יהיה מלים ריקות, ישראל לא תהיה עוד דמוקרטיה. הישועה לא תצמח מכאן. אבל ליבוי מזיק של הקונפליקט היהודי-ערבי דווקא כן.

זאב זבוטינסקי

ז'בוטינסקי, התנגד למודל של חוק הלאום

כך חשב זאב ז'בוטינסקי, ציוני מושבע דווקא (למעט בפרישתו מההסתדרות הציונית), שלא היה לא פוסט ציוני ולא בעל תודעה משובשת הרואה סתירה בין ציונות לדמוקרטיה, על חוקים כגון זה:

"אינני סבור שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אופיה ה'לאומי'. סבורני, כי סימן טוב הוא לחוקה, אם נמעט למצוא בה סעיפים כאלה. הדרך הטבעית והטובה ביותר היא, שאופיה ה'לאומי' של מדינה יהא מובטח על ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסוים. אם הרוב הוא אנגלי, הרי המדינה אנגלית, ואין צורך בשום ערובות מיוחדות. לפיכך, בהביעי את המלים 'מדינה עברית', כוונתי לקהילייה, או לארץ, הנהנית ממידה מספקת של שלטון עצמי בענייניה הפנימיים והחיצוניים ,ושיש בה רוב יהודי." (מתוך: אריה נאור, המתווה החוקי של זאב ז'בוטינסקי למדינה היהודית)