עיונים בכתבי הציונות | על פרשת דרכים: הציונות הרוחנית של אחד העם

"תשועת ישראל תבוא על-ידי נביאים,

לא על-ידי דיפלומטים…"

~ אחד העם ~ 

אשר גינצברג (תרט"ז – תרפ"ז || 1856 – 1927)

כשמתבוננים בתמונתו של אשר גינצברג (או "אחד העם" על פי שמו הספרותי) רואים בבירור דמות אינטלקטואלית, איש רוח אשר החכמה נגלית על פניו. ואמנם כזה הוא היה. עם זאת, אשר גינצברג היה אדם לא ברור. מצד אחד, כ"אחד העם", היה מהוגי הדעות הציוניים המקורים ביותר, ויש שיאמרו המקורי ביותר שבהם. הוא לא היה הוגה דעות שיטתי, לא הייתה לו תורה ציונית ברורה. אולם למעשה, רוב ההוגים הציוניים היו כאלה, נטולי שיטה רציפה. רבים ראו בו כהוגה עברי פורץ דרך אשר הצליח לשלב בין המסורת היהודית לבין הלאומיות היהודית יחד עם השפעות פילוסופיות אירופאיות. חיים נחמן ביאליק, מתלמידיו המובהקים, אמר עליו:

"אחד העם נתן לנו את מדרשי ההלכה בצורה אירופית יפה. הוא הכניס בספרותנו את הדיסציפלינה המדעית ההגיונית, שמצטיינים בה חכמי אירופה הגדולים והלביש גם את דברי חז"ל באצטלא מדעית, כי הוא נכנס לפרדס ספרותנו אחרי הכנה מרובה ועיון רב בפילוסופיה וסוציאולוגיה הכללית הוא סמל לתרבות גדולה שתבנה ע"י הצבור הא"י [ארצישראלי, ק.ד.] לשם אחוד כל חלקי-האומה בכל העולם."[1]

מצד שני, אשר גינצברג כאדם היה מסתגר, סוג של זאב בודד. חלק גדול מזמנו ועשייתו הציבורית העביר בחדר עבודתו, שם כתב את מאמריו הידועים שפורסמו בארבעה כרכים עיקריים תחת הכותרת "על פרשת דרכים" ויצאו במספר הוצאות במהלך השנים. הוא נודע כאחד המבקרים החריפים ביותר של תנועת חיבת ציון, ולאחר מכן של הציונות המדינית לאחר שהפציע הרצל עם תכניתו. כבר בצעדיו הראשונים של הרצל, היה מוכר אחד העם כאידיאולוג ציוני משפיע ובעל סגנון עברי ייחודי, אשר הצליח לבטא בהגותו את תמצית ההוויה היהודית המודרנית. כשביאליק, בציטוט לעיל, כותב עליו כי הוא "סמל לתרבות גדולה שתבנה ע"י הצבור הא"י לשם אחוד כל חלקי-האומה בכל העולם", אפשר להבין את השפעתו המשמעותית בתרבות העברית המתחדשת.

אחד העם היה יותר סוג של מבקר ופרשן מאשר פילוסוף שיטתי אך עם זאת בעל סגנון פילוסופי מקורי. בעיני מקורביו לתנועת חיבת ציון, בה היה חבר מרכזי בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, הוא היה אדם כרזימטי ומנהיג אותנטי, למרות שהוא עצמו נמנע מהגדרתו כמנהיג באופן רשמי ויש אפילו שסלד מעמדת ההנהגה. הוא לא היה פוליטיקאי מן הסוג המוכר. אמנם היה חבר מרכזי בתנועת חיבת ציון, ייסד את אגודת "בני משה" והנהיג אותה במטרה ליצור מעיין סוס טרויאני בתוך תנועת חיבת ציון כדי להשפיע על דרכה הרעיוני והמעשי. אולם עיקר פעילותו הייתה מסוגרת בחדר עבודתו שם כתב את מאמריו המפורסמים.

"סמל לתרבות גדולה שתבנה בארץ ישראל" (ביאליק במרכז התמונה ושמאלו אחד העם)

למאמריו הייתה השפעה עצומה על פעילותו הפוליטית והציבורית ועל סביבתו. בהתנהלותו הייתה מעיין סתירה בין הכנות שהוא הטיף לה במאמריו ובין החשאיות שיצר סביב פעילותו הציבורית. מצד אחד הוא היה מהמטיפים הראשיים לכנות ולאמירת אמת ודרש זאת בחומרה. ומצד שני עמד בראש ארגון חשאי, שלא אחת הכחיש את קיומו.

גם בבחירתו את שם העט שלו, "אחד העם", יש מעיין הסתתרות מאחורי דמות אנונימית, למרות שכולם בסביבתו ידעו מי הוא. הוא כתב על בחירת שם העט כי "בחתימתי זאת רציתי לאמור, כי לא סופר אנוכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד, וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בעניין זה, כאחד העם שענייני העם מעסיקים את רוחו."[2]

אלו קווים מאוד כלליים לדמותו של אשר גינצברג כאיש ציבור, אך מטרתנו העיקרית במאמר זה היא ללמוד את תפישתו הרעיונית עם דגש על דרך הגשמת הציונות. לשם כך נדרש לעיונים במספר מאמרים מרכזיים שכתב, ובראשם המאמרים "לא זה הדרך", "אמת מארץ ישראל", "כהן ונביא" ועוד כמה מאמרים שהפכו להיות אבני היסוד של תפישתו הציונית.

"לא בדבר שפתיים בלבד"

"לקבל ייסורים באהבה בשביל תכלית כללית", אחד העם בשנת 1889 באודסה בעת פרסום מאמרו הראשון

מאמרו הראשון והבולט ביותר היה "לא זה הדרך", שפורסם בשנת 1889 בכתב-העת "המליץ". במאמר זה הוא קרא לשינוי בגישת תנועת חיבת ציון להתיישבות בארץ-ישראל. לתפישתו, ארץ-ישראל לא הייתה מסוגלת לקלוט את המוני העם מהגלות. תנאי החיים הקשים בארץ לא עודדו את היהודים לעלות אליה, ועל כן תפקידה של תנועת חיבת ציון הוא לחנך את היהודים "לקבל ייסורים באהבה", כלומר לחנכם לרצות לחיות בארץ על אף הקשיים והייסורים הרבים.

לפי תפישתו העיקרית העולה במאמר זה, התנועה הציונית צריכה להוות מרכז רוחני של עם ישראל בגולה בעוד ארץ ישראל תשמש כבית הרוחני של עם ישראל, אליו יעלו בהדרגה ולאחר הכנה מנטאלית ורוחנית. הוא התנגד לתפישות ההתיישבותיות של ראשוני העולים בשלהי המאה התשע עשרה, כיוון שראה בכך ניסיון "לדחוק את הקץ", ולהקדים את המאוחר. תנאי מוקדם לעלייה לארץ ישראל, ראה אחד העם בחינוך העם היהודי מבחינה רוחנית והכשרתו לקבל את הרעיון הלאומי-ציוני כשלב הראשון והחשוב לפני המעבר לעלייה לארץ.

הניסיון של העלייה לארץ ישראל מוכיח, לתפישתו, כי הרעיון הציוני עדיין לא הושרש מספיק בקרב היהודים ועל כן מצבן של המושבות החדשות הגיע למצב בכי רע בו הן נאלצות להסתמך על "רחמי נדיב וצדקת משרתיו". וכפי שהוא שואל "האם לא עלובה היא 'תנועה לאומית' כזו, שהצלחתה תלויה ברחמי נדיב וצדקת משרתיו?"[3]

מצב זה, לדידו, נוצר בגלל הניסיון לקצור רווח מהיר בטרם מועד, "כי בחפצם לעשות גדולות בעל עת, עזבו את הדרך של ההתפתחות הטבעית והורידו לעולם העשייה, באמצעים מלאכותיים, רעיון צעיר ורך, בטרם נתבשל כל צרכו, בטרם נתפתחו כוחותיו כראוי, ולפי שדחקו את הקץ, על כן לא עמד טעמם בם ופעלם אין ידיים לו."[4] במאמר בולטת מאוד גם זיקתו הרעיונית לתיאוריה של הרברט ספנסר[5] כאשר הוא טוען כי "קידומו המוצלח של כל רעיון מותנה בשלושה תנאים:

"א) שהשגת תכלית ידועה הוא צורך מורגשת ללבנו, ב) שהפעולות ידועות הן האמצעים להשגת התכלית ההיא, ג) שהפעולות ההן אינן גדולות מכוחנו ולא יגיעתן מרובה מכדי שוויה של התכלית בעינינו."[6]

כלומר הוא מכון לשלושה תנאים: נחיצות הרעיון, הכרת האמצעים להגשמת הרעיון וזמינות ההגשמה בהישג יד. בנוסף הוא טוען כי במצב בו המציאות לא מספקת את ההוכחות לכך שההגשמה הרעיונית אפשרית, הרצון והמסירות המוחלטת לרעיון והגשמתו היא החשובה ביותר:

"כי לפי אשר יגדל בלבבות כח האהבה והחמדה אל התכלית, כן תגדל לא רק התעוררות הרצון להשתדל בהשגתה, למרות רוב היגיעה, כי אם גם אמונת השכל באפשרות השגתה למרות חסרון מופתים מספיקים."[7]

על המאמינים ברעיון, הוא טוען, להאמין בהכרח של הגשמתו, להאמין כי הוא אפשרי על פי תנאי המציאות ועל פי היגיון השכל, אולם יותר מכל עליהם לרצות בהגשמתו, להתמסר לו, כי רק כך יוכל המחנה הציוני להשיג את שאיפתו ואף להרחיב את שורותיו:

"על כן צריך קודם כל שיהיו גם הם, בעלי הרעיון עצמם, אנשי לב, המסוגלים מטבעם לצמצם כל חיי רוחם על נקודה אחת – רעיון אחד וחפץ אחד, אשר לעבודתו יקדישו כל ימיהם ויקריבו כוחותיהם עד הנשימה האחרונה. כי רק מעשים טובים בהתמכרות שלמה מצדם, המעידים על המצאם בלבם המה אמונה בלי גבול באמתות רעיונם ואהבה בלי מצרים לעבודתו, הם האמצעים היותר נאמנים לעורר אמונה ואהבה גם בלבות אחרים; באלה, לא בדבר שפתים בלבד, יכבד הרעיון על פני כל העם."[8]

במאמר מלין אחד העם על האמצעים בהם נוקטים חלק מהציונים כדי למשוך את לבות היהודים לעשייה ציונית שבמרכזה עלייה ויישוב לארץ-ישראל. המנהיגים הציוניים, הוא אומר, מתארים ליהודים שניתן בארץ ישראל לרכוש כך וכך דונם אדמה ולהתפרנס ולחיות חיי רווחה. הנה בכך, טענו התועמלנים והמנהיגים הציוניים, יזכה היהודי בהנאה כפולה, גם יעשה "עבודת קודש" של ישוב הארץ וחזרה לנחלת האבות וגם יזכה לו בתועלת אישית. בפועל לאחר שהיהודים הגיעו לארץ הם נוכחו כי לא כצעקתה, ושהדבר מצריך גם ממון וגם עבודה קשה, בעיקר לאורח חיים של עבודת אדמה בה לא היו מורגלים מרבית היהודים בתפוצות.

במאמרו טוען אחד העם כי זאת כל הצרה של הרעיון הציוני (בימי העלייה הראשונה), כי במקום "להכשיר את הלבבות" של היהודים לעשייה הלאומית ולגרום ליהודים שיהיו מוכנים "לקבל ייסורים באהבה בשביל תכלית כללית", לוקחים ומלבישים על הרעיון מעטפת של תועלת אישית ולמעשה משכנעים את היהודים לעשייה לאומית. בכך יש צביעות, הוא מטיח בביקורת, כי לא למען הרעיון הלאומי ועבודה לאומית ירצו היהודים לעלות לארץ ולהתיישב בה כי אם למען התועלת האישית עצמה והטבת מצבם האישי. הרי שבכך למעשה אובדת לה כל המהות של הפעילות הלאומית שאינה באמת פעילות למען הכלל אלא כל אדם לטובתו הוא ולכן "מה יפלא עתה, כי רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות; כי בניין לאומי הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות, בהיוודע לכל העם, כי החשבון לא עלה יפה…"[9]

בהמשך מפרט אחד העם כיצד למעשה בעם היהודי הלכה וניטשטשה הזהות הלאומית וההכרה בטובת הכלל, שהייתה מאפיין קיים בעם ישראל עוד מימי משה וקבלת תורתו, והומרה במצוות פרטיות של כל איש לעצמו:

"תחת התכלית הלאומית, שלא הספיקה עוד, נתנו למצוות הדת תכלית חדשה, פרטית, כצורך זמנם, והוציאו אותן בזה מתחת שלטון הרגש הלאומי. […] האהבה הלאומית לא הייתה עוד אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר, והצלחת הכלל – התכלית העליונה שבני העם מקריבים לה את תכליותיהם הפרטיות; כי אם להפך: תכלית הכל היא מעתה לכל יחיד הצלחתו הפרטית, הזמנית או הנצחית, והצלחת הכלל אהובה עליו רק במדה שהוא עצמו יש לו חלק בה."[10]

במשך הזמן, טען "הצרות הנוראות והנדודים התכופים, שהגדילו עד לאין קץ דאגת כל איש ישראל לנפשו ולביתו, עזרו עוד יותר להחליש את הרגש הלאומי החלש." אולם עוד טען, וזו אחת מטענותיו העיקריות במאמריו בכלל, כי יש להכשיר את הלבבות ולהעיר את הרגש הלאומי בעם ישראל ובכך ליצור את הקרקע הפורייה בשדה התודעה היהודית שתוביל לכדי עשייה לאומית טהורה ונטולת אינטרסים אנוכיים אישיים:

"צריך שרגש לאומי חזק יפעם במעמקי כל הלבבות, עד כי לא יוכל אדם מישראל למצוא מרגוע לנפשו באושרו הפרטי בלבד, ובאמת ובתמים יעלה שם ירושלים על ראש שמחתו – אז תבוא האמונה מאליה, והמעשה אחריה."[11]

לבסוף בעקבות המחלוקת על דרכה של תנועת חיבת ציון, החליט אחד העם יחד עם שותפים לדרך לייסד בשנת 1889 באודסה את אגודת הסתרים "בני משה", "את הצורך והתועלת אשר באגודה לאומית, הכירו אנשים אחדים אוהבי עמם וארץ אבותיהם, […] ובהתאספם יחד במוצאי שבת בשבעה לחודש אדר שני תרמ"ט, הסכימו להתחבר לאגודה אחת…"[12] זאת מתוך השאיפה למצוא דרך חדשה ושינוי המאמץ הציוני מעליה לארץ-ישראל לתהליך של "'הכשרת הלבבות" וכלשונו "להרחיב מעט מעט ממשלת הרעיון בקרב העם, עד שיקומו לו פועלים אמיתיים, שיהיו מוכשרים מכל הצדדים לעסוק בהוצאתו לפועל…"[13]

הטענה העיקרית הייתה כי כדי להגשים את התחייה הלאומית בארץ-ישראל יש להכשיר הנהגת יחידי סגולה שינהיגו את העם היהודי. החברים הבולטים בתנועה היו לימים מראשי הציונות וביניהם, מנחם אוסישקין, מאיר דיזנגוף (לימים ראש העיר הראשון של תל-אביב), הלל יפה, י"ח רבניצקי ועוד. זו הייתה ראשיתה של הגשמת רעיון "המרכז הרוחני" של אחד העם, שעוד נשוב אליו בהמשך.

אמת מארץ ישראל: "הטפח היותר מכוער"

בשנת 1891, כשהוא כבר מנהיג של ארגון סתרים פוליטי ומבקר ידוע של תנועת חיבת ציון, נסע אחד העם לביקור מולדת בארץ ישראל. לאחר סיור במושבות ושהות קצרה בארץ הוא מגיע למסקנות קשות ואף מחריף את הטון שלו עוד יותר במאמר נוקב וביקורתי שהיו אפילו מקרב תומכיו שהתנגדו לדבריו.

"עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה", הוא כותב לאחר סיום ביקורו ובישבו לרשום את רשמיו מביקורו הוא מספר כי "מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח  – את הטפח היותר מכוער."[14]

במאמר הוא מספר על המצב בארץ ומפריך מספר מיתוסים שהיו רווחים בין היהודים בגולה על המצב השורר בה. בין היתר הוא כותב על הידיעות לגבי ערביי הארץ, "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כלם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה."[15] ממשיך הוא לספר על השלטון הטורקי ואומר כי "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הממשלה הטורקית חלושה היא ופרועה כל כך, עד שלא תשים לב כלל לכל הנעשה בא"י, ובעד בצע כסף נוכל לעשות שם הכל. […] אך עלינו לדעת כי השרים הגדולים הם עם זה גם פטריוטים וקנאים עצומים לדתם ולממשלתם, ובשאלות שיש להן איזה יחס לכבוד אחת מאלה ימלאו חובתם באמונה ולא יועיל כל הון וגם התערבות הקונוסולים תביא עוד לפעמים רעה תחת טובה."[16]

"מחסדי 'נדיבים' יחידים לא יושע ישראל". הברון רוטשילד ורעייתו אדלידה בביקור במטעים בזכרון יעקב, 1914

אולם עיקרי דבריו של אחד העם במאמר הם בנושא צורת ההתיישבות הציונית בארץ. סיורו במושבות בארץ אכזב אותו, הוא ראה כי "הנה כעשר קולוניות עומדות וקימות זה שנים אחדות ולא אחת בהן עוד יכולה להתקים בלי תמיכה. […] בכל השתדלותי ודרישתי, לא זכיתי לראות אף איש אחד אשר יחיה רק מפרי אדמתו בלבד."[17] למעשה מה שראה מול עיניו במושבות היה נוכחות בולטת של פקידות הברון רוטשילד שתמך ברוב המושבות שבהן ביקר אחד העם, ומרביתן נוהלו ונתמכו על ידי סיוע כספי שלדידו של אחד העם אינה טובה בהרבה מזו של ה"חלוקה" המסורתית שרווחה בערי הישוב הישן בארץ.

כיצד הגיעו למצב זה? שואל אחד העם וגם עונה כי למרות ש"המתיישבים הראשונים הביאו אתם אמנם אידיאליסמוס הרבה, ואחדים מהם – גם כסף מעט או הרבה, אך לכלם חסרים הכשרונות והתכונות המוכרחים לעבודת אדמה, ואינם מסוגלים להיות אכרים פשוטים, לעבוד עבודה קשה הם ובני ביתם ולהסתפק עם זה במועט היותר אפשרי."[18]

מנהיגי הציונות וחיבת ציון, הוא טוען, הבינו כי מעטים היהודים המתעניינים בארץ מסיבות אידיאולוגיות, ולכן כדי לשכנע אותם לעלות לארץ הם פשוט ממציאים נתונים ומייפים את המציאות בארץ, "הם מאמינים להביא תועלת ליישוב הארץ על ידי בשורות טובות בדויות מלב. מרגישים הם, כי ההמון הגדול רחוק מאוד מאהבת ציון והאמת לבדה לא תספיק למשוך לבו, על כן הם מתירים לעצמם לשקר 'לשם שמיים', להלל ולשבח את הארץ ואת פריה בהגזמה יתרה."[19]

ולכן אלו המגיעים ארצה מידת מסירותם לציונות ודבקותם במטרה אינה מספיקה, אם בכלל קיימת, והכשרתם לחיים בתנאי הארץ לוקה בחסר והם מוצאים את עצמם זקוקים לתרומות וחסדי אפוטרופוסים למיניהם. על כן, רק האידיאליסטיים ביותר יוכלו לשרוד ולהתפתח בארץ, אלו הבאים למטרות עסקיות ובמטרה "לעשות כסף קל" יעזבו את הארץ כשיגלו כי שיקרו להם לגבי המצב בארץ, הוא טוען ומוסיף כי על הציונות לבסס את עצה על כנות ואמת ועל ערכים ולא על שקר, מרמה ואשליות:

"אין ספק, כי אם היתה התנועה יוצאת ממקור טהור ונשענת על ידיעות נאמנות, אז לא היה אפשר כלל שתלבוש צורה כזו. כל אלה שרוצים להתעשר ואינם רוצים לעבוד, היו מבקשים אז את עשרם במקום אחר ולארץ ישראל היו באים רק אנשים מישראל שהארץ ועבודתה חביבה עליהם מצד עצמה, לא מצד ההכנסות הגדולות, אנשים אשר באמת ובתמים מאסו בחיים של בזיון ופזור הנפש וילכו לארץ אבותיהם בהחלטה גמורה לעזוב כל מדותיהם המגונות, תולדות המסחר, ולהתמכר בכל לבבם לעבודה גופנית עם מנוחה רוחנית. […] לא כן עתה, שרוב הבאים לארץ אינם באים אלא על יסוד אותם החשבונות, המבטיחים להם כנסה מרובה תמורת עבודה מועטה (או רק תמורת השגחה על עבודת אחרים)."[20]

לא אנשי עסקים אינטרסנטים וגם לא יהודים נרדפים מוכי עוני המחפשים מקלט הם אשר יהיו מגשימי הרעיון לראשונה אלא דווקא יהודי המערב מהמעמדות הבינוניים הם אלה שיוכלו להתחיל את מפעל ההגשמה הציונית בארץ:

"מחסדי 'נדיבים' יחידים, אך אם צדקתם כהררי אל, לא יושע ישראל: זאת הורה כבר הנסיון. גם מאחינו במזרח אירופא אין לקוות הרבה. מצבם החמרי והמוסרי והמדיני לא יתן להם לעשות גדולות ומה גם לעמוד בראש. […] לא נשאר לנו איפוא כי אם לפנות אל אחינו שבמערב, ביחוד- באנגליא, המתעסקים הרבה בימים ם האחרונים בשאלת יישוב א"י. […] הם אנשים שהורגלו לחיי סדרים ויודעים מה היא פעולה מתוקנת ועם זה יש להם גם כל האמצעים הנחוצים – הם היו צריכים ליסד חברה לאומית ת גדולה לישוב א"י."[21]

המסקנה העיקרית שיוצא עמה אחד העם מביקורו בארץ ישראל באותה שנה היא כי אין לתנועה הציונית כל סדר ואורגניזציה, וכאן נעוץ מקור הצרות של הציונות:

"לפי מצב הדברים עתה, שאין שיטה ואין סדר ואין אחדות בכל מעשינו, שכל איש רוח (ולפעמים גם משוגע ממש) חושב עצמו למשיח קטן וקופץ בראש להושיע את ישראל, – עתה אין לשער את הנזק היוצא מן המדה הזאת. די למי שיהיה ליסד בעירו איזו אגודה, ולא גם על יסוד רעוע וחשבונות של תהו, מיד יוצאים רבים בעקבותיו, ואגודות כאלה, כמעט בלי כל שנוי, תוסדנה בזמן קצר עוד בערים רבות, בלי כל חקירה ודרישה, אם יש ממש בדבר, מבלי לשאול תורה מפי הנסיון, ומבלי שים אל לב, כי לא כל מה שאפשר במקום אחד, אפשר בכל מקום, ולא כל מה שיפה לחבר אנשים נבחרים ואוהבי ציון באמת, הקרובים זה לזה בדעותיהם ותכונותיהם, יפה לכל אספסוף של אנשים מן השוק . . ."[22]

דרוש, אפוא, סדר וארגון, דרושה ההבנה כי "למלחמה כבדה אנחנו יוצאים וכי למלחמה כזו דרושות הכנות גדולות, […] ויתר על כל דרושים מנהיגים בקיאים ומוכשרים לכך, אשר ילכו לפני ההמון, יאחדו ויסדרו כל הפעלות בהסכם עם צרכי המטרה." ועוד הוא טוען כי העיקר הוא "לא כמות מעשינו, כי אם איכותם, ומן הנקודה הזאת עלינו להשקיף על מצב עניננו עתה בארץ, אם לא נחפוץ לרמות את עצמנו ואת העם המאמין בנו."[23]

לאחר פרסום מאמרו זה על שני חלקיו עלה המוניטין של אחד העם כמבקר הפנימי של התנועה הציונית. אולם הוא גם פגע בו בצורה קשה מאוד. אפילו חלק מתומכיו נרתעו מהנימה הביקורתית והנוקשה כלפי ההתיישבות בארץ. רבים מתומכיו ראו בו כמנהיג שראוי להוביל את התנועה הציונית, אולם לאחר פרסום המאמר שאיפה זו הלכה ונגוזה באחת.

למאמר היו תוספות וחלקים נוספים בעקבות הביקורת השוצפת נגד אחד העם, ולא שלא היו תומכים בדבריו, אכן היו, אולם רבים היו אשר ביקרו את גישתו. הביקורת הקשה של צורת ההתיישבות בארץ שנקטו בה חובבי ציון חיזקה בקרבו את רעיון המרכז הרוחני, וזאת כבר התבטאה במאמרים קודמים שפרסם כמו המאמר "כהן ונביא" שנעסוק בו כעת.

מרכז רוחני: "עבודה ארוכה לדורות"

לאחר מסעו לארץ ישראל הלכה והתחדדה אצלו ההבנה כי יש צורך בשיטת פעולה אחרת, כפי שטען "ללמוד מן הנסיון", אותו ניסיון שהוכיח כי שיטת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל על פי מתכונתה הנוכחית פשוט לא עובדת. לשם כך, טען, יש להכין את העם למשימה לפני כן, ותהליך ההכנה הזה הוא ממושך ודורש כוחות רבים, בדומה לנדודי בני ישראל במדבר בהשגחתו של משה. אם כך, צריך גם היום "משה", שיכין את העם לכניסתו אל הארץ הקדושה. ועד שהעם לא יכשיר את עצמו להתחדשות רוחנית, כל ניסיון שיעשה נידון לכישלון:

"האגודה תקרא בשם 'אגודת בני משה', לאות לכל החברים, כי ישאו עיניהם תמיד אל בחיר עמנו זה והתבוננו אל כל אשר עשה ואשר סבל באהבתו את עמו, למען ידעו מה האהבה הזאת דורשת מאתם. […] "ככל יתר האגודות הלאומיות אשר נוסדו לפניה, שמה לה גם היא למטרה עליונה ואחרונה: 'תחיית עמנו בארץ אבותינו'. אפס כי לפי דעתה אין תקווה לתשועתנו ממעשים בודדים בארץ ישראל, […] כי להשגת מטרה לאומית דרושה גם עבודה לאומית בהתאחדות מיטב הכחות הלאומיים, החמריים והשכליים, אחדות מוסרית פנימית; דרושה עבודה ארוכה לדורות, אשר תתנהל לאט לאט, לא בערבוביא, לא ברעש ובחפזון, כי אם 'בזהירות ובתמינות' וסבלנות."[24]

על כן, אחד העם האמין בבניית סדר יום אינטלקטואלי שבו ייקחו חלק מרכזי משכילים יהודים בעלי תודעה לאומית איתנה, מעיין מורים ומחנכים של העם כולו, בעלי הבשורה והנבואה, שעליהם "להכין ולחנך רוח העם לתחיתו הלאומית בארץ אבותינו…"[25] במאמר "כהן ונביא" ניתן לראות את יסודות החשיבה של אחד העם לחשיבותו של הנביא נושא החזון:

"הנביא הוא על כן כח מקורי. פעולתו עושה רושם על תכונת ההרמוניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר."[26]

במציאות זו, האנשים המוכשרים ביותר להנהיג את העם לקראת הגאולה הם קבוצה של נביאים, שיכינו את העם בתהליך ארוך של נדודים במדבר אל הכניסה המיוחלת לארץ ישראל והגשמת החזון. הנביא הוא אדם אשר דבק בצדק ויהי מה, קנאותו היא תכונה טבעית ונדרשת, כפי שכתב במאמרו "משה":

"שתי תכוּנות יסודיות יש לו להנביא, שבהן הוא נבדל משאר בני אדם:

א) הנביא הוא איש האמת. רואה הוא את החיים כמו שהם וקולט רשמיהם בלי נטיות עצמיות, ומה שרואה הוא מגיד כמו שרואה, בלי חשבונות צדדיים. ומגיד הוא את האמת לא מפני שרצונו בכך, לא מפני שבדק ומצא, שכן מחויב הוא לעשׂות, אלא מפני שכּן מוכרח הוא לעשׂות, מפני שזו היא תכוּנה מיוחדת לרוחו, תכוּנה, שאין ביכלתו להשתחרר ממנה, אפילו אם רוצה הוא להשתחרר. […]

ב) הנביא הוא איש הקצוות. מצמצם הוא דעתו ולבו באידיאל שלו, שבו הוא מוצא תכלית החיים ולו הוא רוצה לשעבּד את החיים עד הקצה האחרון, בלי שיור כל שהוא. בפנימיות נפשו נושׂא הוא עולם שלם, אידיאלי, ולפיהו יעמול לתקן גם את העולם החיצוני, המוחשי. מכיר הוא הכּרה ברורה, שכך צריך להיות, וזה מספיק לו בשביל לדרוש בכל תוקף, שכך יהיה באמת, ואינו יכול לקבּל שום אמתלא, ואינו יכול להסכים לשום פשרה, ואינו נח מזעפו ותוכחתו, אף אם כל היקום יתנגד לו.

ומתוך שתי אלו התּכוּנות היסודיות יוצאת תכוּנה שלישית, המורכבת משתיהן יחד : שלטון הצדק המוחלט בנפשו של הנביא, בדבריו וכל מעשׂיו. בהיותו איש האמת, אי־אפשר שלא יהיה גם איש הצדק. כי מה הוא הצדק, אם לא האמת במעשׂה? […]

ולפי שכּך הוא מצבו של הנביא, שמצד אחד אינו יכול לתקן את החיים לפי רוחו בהחלט, ומצד אחר אינו מוכשר לרמות את עצמו ולהעלים עין ממגרעותיהם, – לכן אין ביכלתו לעולם להשלים עם חיי־ההוה, שהוא שרוי בתוכם.[27]

הנביא הוא מטבעו קיצוני ולא מסוגל לפשרה או לסתגלנות שלו עם המציאות הקיימת. הסתגלנות והפשרה הן תכונות השייכות לאנשים פחות מקוריים שהם ה"כוהנים", והם העתידים להשים את היסודות הפיזיים להגשמת חזון הנביאים:

"לא כך הוא הכהן. הוא עולה על הבמה אחר שכבר הצליחה הנבואה לפלס נתיב לרעיונה, להטות את 'התנועה הבינונית' במדה ידועה אל 'צדה' ולכוֹנן ככה 'הרמוניא כללית' חדשה בין הכוחות הפועלים. ואף על פי שגם הוא, הכהן, משמש את הרעיון וחפץ בקיומו, אבל הוא אינו מבני ענק, ובאין בלבו העוז הדרוש למלחמת עולם נגד ההכרח והמציאוּת, נוטה הוא יותר להרכּין ראשו לפני ההכרח ולכרוֹת ברית עם המציאוּת. תחת להשאר בצמצומו של הנביא ולדרוש מאת החיים מה שלא יוכלו לתת, מרחיב הוא את דעתו והשקפתו על היחס שבינם ובין רעיונו ואינו מבקש 'מה שצריך להיות', כי אם רק 'מה שאפשר להיות'. […] הרעיון הכהני איננו איפוא עוד כוח מקורי, אלא הַרכּבה מקרית מכוחות שונים, שאין בינם שום יחס עצמי, זולת מה שפגשו אלו באלו במקרה והתנגשו יחד על שׂדה החיים בזמן ידוע והיו אנוסים על ידי זה לשתף פעולותיהם בתנועה בינונית אחת."[28]

את תפקידו זה של "הנביא" הוא ייעד לאגודת בני משה שכאמור ייסד יחד עם שותפים לדרך הרעיונית ב1889, וחזונה העיקרי היה "הכשרת הלבבות", או כלשונו "לקנות לה לבבות ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעיים מוסריים. כלומר, להרחיב את מובן 'הלאומיות' ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזות – אהבת ישראל."[29] בכך הוא שאף ליצור גרעין של אנשים בעלי הכרה לאומית אשר יבטיחו כי חזון העתיד של בני משה ימלא תפקיד נכבד ובסופו של דבר מכריע בתנועת חובבי ציון, "כדי לאחד איפוא את הכחות הלאומיים וכדי לסדר את העבודה הלאומית ככל הדרוש להשגת המטרה הלאומית – לכך נוצרה 'אגודת בני משה'." ברעיון המרכז הרוחני רצה להוכיח אחד העם כי הוא מסוגל ליצור פתרונות מקוריים לבעיית היהדות ולא רק להטיח דברי ביקורת. אולם בשנת 1898, כעשור לאחר הקמתה, התפרקה אגודת בני משה, ואחד העם ייחס את בעיותיה הפנימיות של האגודה לחוסר הניסיון הפוליטי של חברי הארגון, להיעדר חזון אחיד של החברים וגם למחלוקות ופער בין השאיפות הציוניות של חבריה, כך הוא כתב בדברים שבדיעבד:

"המשגה הזה הוא מה שבאמת נתקבצו תחת דגלנו אנשים רחוקים מאד זה מזה בהשקפותיהם היסודיות על דבר רוח האגודה ומטרתה ואופני עבודתה. כל היחס שביניהם, אשר הביאם להתחבר יחד, הוא – מה שכולם חובבי ציון אמיתיים, המסורים לעבודה הצבור בלב שלם,  וכולם הרגישו את הצורך לבור מתוך המון חובבי ציון את מיטב הכחות ולחברם לעבודה משותפת באחדות ובסדרים. אבל במהות העבודה הזאת וגם במושג האחדות והסדרים רחוקים הלבבות ריחוק גמור, וכל אחד, בתתו ידו לאגודתנו, קוה למצוא בה מה שלבו חפץ."[30]

לבסוף טוען אחד העם כי המשבר הגדול ביותר שנקלעה אליו אגודת בני משה הוא היעדר רצון ואמונה חזקה:

"לא סבות צדדיות ומעצורים מקריים אשמים בזה. לו היה בנו הרצון אמתי לחיות ואמונה אמתית באפשרותנו חיינו, לא היה שום מעצור עוצר בעדנו מלעשות כל הדרוש בשביל להציל את האגודה ממוות או מגסיסה תמידית הקשה ממוות. אבל באמת אין בנו הרצון הזה מפני שנכרתה מלבנו האמונה הזאת."[31]

האגודה פשוט ניסתה להשיג דברים רבים מדי בזמן קצר מדי, כך שהיה עליה לשלם את המחיר הידוע מראש על דחיקת הקץ, ולכן "בקיץ שנת תרנ"ז, כשנתעוררה תנועת הציוניות המדינית, בטלה האגודה מאליה מפני קול המונה של בזיליא . . ."[32] ובנימה זו אנו עוברים לתקופה הבאה בציונות, הופעתו של הרצל על בימת הציונות.

הרצל והציונות המדינית: "תקווה מוגזמת לישועה קרובה"

בין צרת היהודים לצרת היהדות. הרצל ואחד העם על פרשת דרכים

לאחר שהלכה ודעכה אגודת בני משה, הרגיש אחד העם צורך להתמסר לעבודתו הספרותית, ואף דבק בגישה כי יש לשקוד על שיקום התרבות היהודית בדור העומד בפני אבדון, אם מפני התבוללת ואם מפני סיבות אחרות. בתפקידו כעורך ירחון עברי, "השילוח" שהתחיל לצאת בשנת 1896, היה בעיניו לא פחות מ"מלאכת קודש".

אך בימים ההם, כוכב חדש החל לעלות בשמי העולם היהודי והציוני, ורעיון חדש אשר שמו "מדינת היהודים". עם הופעתו של בנימין זאב הרצל על בימת הציונות, התחיל להתגבש מרכז ציוני שעבר ממזרח אירופה למרכזה. הרצל בימים ההם היה סופר מפורסם בעל מעמד מכובד בספרות האירופית, בעוד אחד העם, עם כל הכבוד שרכשו לו, היה חבר הוועד הפועל של תנועה יהודית לאומית קטנה יחסית, הוגה דעות ועורכו של ירחון קטן שפורסם בתחומי הפריפריה היהודית של האימפריה הרוסית בקרב דוברי השפה העברית בלבד.

שמו של הרצל אמנם הלך לפניו, אולם את אחד העם זה לא הרשים, הוא ראה בשאיפותיו של הרצל כיומרניות ומנותקות מהמציאות: הוא זלזל בעניין התרבות, התרכז במוטיבים חיצוניים כמו האנטישמיות והיה חסר ידע והיכרות עם כל מה שקדם לו בעולם הלאומיות היהודית. ואם זה לא מספיק הרי שסגננו הפוליטי, פנייתו אל ההמונים בשילוב הבטחתו לגאולה עוררו השוואות עם  נביאי שקר מהעבר, ואחד העם תיאר אותו לא אחת כשבתאי צבי מודרני:

"לעורר בלב המון העם תקווה מוגזמת לישועה קרובה. וכה הציתו בלבבות אשר זרה, התלהבות של קדחת, אשר הביאה אל האספה בבזיליא ערב רב של נערים, אם בשנים או בדעת, שהקדירו את יפעתה ועשוה לשחוק בהבליהם הרבים. […] יאמרו אחרים מה שיאמרו, אם מתמימותם היתרה או מסבות יותר גרועות – אני לא אמנע מקרוא: הזהרו! הסכנה קרובה והריאקציה עומדת מאחורי כתלנו. גם ההתלהבות החדשה מלאכותית היא, כאחותה הבכירה, וגם היא סופה להביא את היאוש לרגלי התקוה הנכזבת."[33]

         הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, 1897

אחד העם היה נוכח בקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ושוחח במהלכו פעמיים עם הרצל. הוא ראה בו אדם פזיז וקל דעת. הקונגרס הציוני הראשון, לטענתו, הוכיח שוב את הפזיזות והיעדר הסבלנות של העם היהודי והיעדר היכולת לחכות עד שיוכשרו התנאים בארץ ישראל, כפי שכתב במאמר הפולמוס הראשון שלו לאחר הקונגרס:

"הפזיזות – הקללה הזאת הרובצת עלינו ומחבלת כל מעשינו – נראתה גם הפעם בכל תקפה. אלו היו מחוללי האספה הזאת מזדיינים בסבלנות והיו אומרים בפה מלא מראש, כי אמנם עקבות המשיח עוד לא נראו בארץ וכי אין כחנו לע"ע אלא בפינו ובלבבנו: להחיות את רוחנו הלאומי ולבשר את התחיה הזאת בקהל רב – אז אין ספק, שרשימת הנאספים הייתה קטנה הרבה יותר מעתה, ותחת שלשת ימים, היתה האספה גומרת מעשיה ביום אחד. אבל היום הזה שקול היה אז כנגד דורות שלמים."[34]

את הקונגרס עזב אחד העם ברוח נכאה ומודאג באשר לעתידה של התנועה הלאומית היהודית.  כפי שכתב במכתב למכר לפני שעזב את באזל: "אתמול בערב נגמרה האסיפה. עוד ראשי עלי יכאב, ועצבי רועשים. ואינני מרשה לי להגיד מה שלבבי כי לא אוכל לעצור בעד רגשותי."

הכוח המניע של הציונות ורעיון המדינה: "למה נרמה עצמנו?"

אחד העם המשיך כל העת להטיל ספק בשיטה הדיפלומטית של הרצל. אך עם זאת כן ראה כמה נקודות חיוביות שהצליח הרצל להשיג. ראשית כל הצליח הרצל להעמיד את הציונות במוקד ההתעניינות האירופית. ובמקביל כמובן טען שהרצל לא חידש דבר מלבד זאת, ושעדיין המטרה החשובה היא הפעילות התרבותית:

"התשובה הלאומית על שאלת היהודים פרצה ככה את גדר 'הצניעות' ויצאה לרשות הרבים. נתפרשה לכל העולם בקול רם, בשפה ברורה, בקומה זקופה – […] וזה הכל. יותר לא יכלה האספה הזאת לעשות. […] כי – למה נרמה את עצמנו? – מכל המטרות הגדולות ש'חבת ציון' שואפת להן, רק אחת היא לע"ע שבכחנו להתקרב אליה באמת במדה נכונה, והיא – המטרה המוסרית. לשחרר את עצמנו מן העבדות הפנימית."[35] […] "בנוגע לעצם הקונגרס והחזיונות החיצוניים שנגלו בו ועל ידו, לא הביאה לנו מחברתו של ד"ר הרצל כל חדש."[36]

הוא ממשיך וטוען כי ההישג השני של הרצל הוא בכך שהצליח להשיב חלק מ"יהודי המערב", כלומר יהודי מרכז אירופה המתבוללים, אמנם באמצעים מלאכותיים, אל חיק עמם, "ואולם אחרי כל אלה, מודה אני, שה'ציוניסמוס' המערבי טוב ומועיל מאוד ליהודי המערב, אלה אשר היהדות כבר נשתכחה מהם כמעט, ורק איזה רגש כהה ובלתי מובן להם לעצמם הוא כל הקשר שבינם ובין עמם."[37]

אולם הטענה הקשה ביותר נגד הרצל היא טענתו כי "הציונות המערבית" של הרצל היא ילידת האנטישמיות, ולכן היא תעלם מיד אם האנטישמיות תעלם, אולם הציונות המזרחית (כלומר מזרח אירופית) תמשיך להתקיים גם אם ייעלמו התופעות האנטישמיות. לעומת זאת, חיבת ציון המזרח אירופית נולדה מתוך ההכרה שהתנאים בגולה נעשו בלתי נסבלים ושיש לשוב אל הערכים היהודים ההיסטוריים, מתוך הכרה פנימית-חיובית (תרבותית) ולא מתוך הכרח חיצוני-שלילי (אנטישמיות), וכך הוא מתאר זאת:

"האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד את 'מדינת היהודים', מדינת היהודים – את ה'ציוניסמוס', והציוניסמוס – את הקונגרס. האנטיסמיטמוס הוא איפוא עילת העלות בכל התנועה הזאת. […] בא האנטיסמיטמוס ופקח את עיניהם של יהודי המערב והכירו פתאום את האמת, שעדיין יש אומה יהודית בעולם ושהם עצמם אינם לא אשכנזים ולא צרפתים וכו', כי אם בני אומתם היהודית בלבד. […] אנו למדים כי נשמת כל התנועה עדיין היא גם עתה רק האנטיסמיטמוס בלבד, כי עדיין צריכה היא ל'השפעה' תמידית מצד יולדה זה, בתינוק שצריך לאמו בכל שעה, ואלמלי עבר הוא ובטל פתאום מן העולם, לא היתה גם היא יכולה להתקיים אפילו שעה אחת.

וההרגשה העמוקה הזאת שמרגיש המחבר בלבו, כי הלאומיות היהודית שלו אינה עוד בריה העומדת ברשו תעצמה, אלא שואבת כח חיוני יום יום ממקום האנטיסמיטיסמוס, – ההרגשה הזאת גרמה לו להקיש מן הפרט על הכלל ולחשוב בטעות, כי הציוניסמוס המערבי הוא דמות דיוקנה של האומה כולה, וכי גם היא כל קיומה תלוי במציאות השנאה מבחוץ. […] הציוניסמוס הזה רואה איפוא את היהודים – אנשים נפרדים המאוחדים בעל כרחם על ידי 'האויב המשותף'; אבל אינו רואה את היהדות – חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשיו." [..] "גם בחזיון זה נוטה הוא לראות יד 'האויב המשותף', ולא ידע, כי פה עמדה לנגד עיניו היהדות ההיסטורית, כחה של קולטורא לאומית גדולה ועתיקה, שיצרה את בניה בצלמה ואחדה אותם על ידי טופס רוחני אחד מוגבל, הקיים ועומד בזכות עצמו, ולא בחסדי האיבה החיצונית. […] נחוץ היה רק שתבוא סבה מן החוץ ותגלה להם את עצמותם הנסתרת מעיניהם – ומיד הכירו את עצמם, ומה שהיה חי בלבם לפני זה שלא מדעתם ורצונם חזר וקבל צורה של ידיעה ברורה ורצון חופשי."[38]

מכאן יוצאת תפישתו התרבותית-מוסרית של אחד העם, כי הניסיון של הרצל להביא לפתרון מהיר נולד בעקבות הכרח חיצוני-שלילי, ועל כן גם השמת הדגש על סממנים חיצוניים ומלאכותיים. לתפישתו, התרבות היא האמצעי הפנימי-חיובי לשיקומו של העם היהודי. הקמת מדינה בלבד לא תשיג מטרה זו, היהודים יוסיפו להיות מפוזרים בין האומות, וגם עניים בחומר וברוח גם אם יעלו לארץ ישראל וגם אם לא:

"אפשר להטיל ספק גם בעצם הדבר, אם בהיוסד 'מדינת היהודים' בזמננו, ולוא גם בצורה היותר שלמה שאפשר לנו לצייר במחשבתנו, לפי מצב העולם עתה בכלל – היתה לנו רשות לאמור כי נפתרה 'שאלתנו' בשלמותה והאידיאל הלאומי הושג."[39]

"וההיסטוריא מלמד, כי בימי מלכי בית הורדוס היתה ארץ ישראל אמנם 'מדינת היהודים', אבל הקולטורא הלאומית היתה בזויה ונרדפת, והמלכות עשתה כל מה שביכלתה בשביל לטעת בארץ את הקולטורא הרומית ובזבזה כוחות האומה לבנין היכלי אלילים ובתי קרקסאות וכו'. מדינת יהודים כזו תהיה סם המות לעמנו ותשפיל רוחו עד עפר."[40]

פולמוס הקונגרס: "העירה עלי חמת רבים"

לאחר הקונגרס הראשון ופרסום מאמר הפולמוס שלו על הרצל ושיטתו, הייתה התגובה הנגדית קשה. רבים טענו כי ההסבר ההגיוני למאמרו הביקורתי הוא קנאתו בהרצל. טענו שאינו מסוגל להעריך את חשיבות הפנייה אל הרגש, תחום שהרצל הצטיין בו. אחד העם הוא אדם יסודי ורציונלי מדי ואינו מבין את דרכי פעולתה של פוליטיקת ההמונים. הוא רואה את החינוך מחדש המוסרי כתנאי מוקדם לגאולת הארץ, ושואף להשיג באופן לא מעשי את חזונו. זהו תהליך מסורבל וארוך ויש שטענו כי בלתי ניתן להגשמה. ואמנם טענות אלו אינן רחוקות מן המציאות, עדות לכך אפשר למצוא בדבריו:

"על כן התרחבה ה'ציוניות' בלב הנביאים והעמידה את החזון הגדול לאחרית הימים, שיגור זאב עם כבש ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב, ואז ישכון גם ישראל לבטח בארצו. האידיאל האנושי הזה היה ויהיה על כן חלק עצמי מן האידיאל הלאומי של אישראל, ו'מדינת היהודים' תוכל רק אז להמציא לו מנוחה, כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות."[41] […] "הקבוץ הזה, שיתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו, יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמות האפשרית לו. […] שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל ליסד שם 'מדינה' – לא רק מדינת יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת."[42]

לאחר הדברים הקשים שהוטחו נגדו, הודה במאמר תגובה כי הוא מתחרט על הביטויים הקשים שבהם השתמש, ואף טען כי הסיבה לכך היא שהמאמר היה קצר מידי, אולם אינו חוזר בו מדבריו אלא רק מן הצורה בה כתב אותם:

"ובתוך ההרמוֹניא הכללית הזאת לא יפּלא איפוא, כי הערתי הקטנה על דבר הקונגרס נחשבה כדיסונַנס והעירה עלי חמת רבים עד להשחית.  גם מראש ידעתי אמנם, כי דברים כאלו בעת כזאת לא יהיו מחוּלים לי, והכינותי עצמי לשמוע במנוחה קול מַשק "מליצות רמות" וחדוּדים מסופקים – כיד ה' הטובה על סופרינו בכמו אלה – ולשתוק. […] "הרשיתי לי בהערתי ההיא לקצר מאד, בסמכי על טובי הקוראים, שימַלאו מדעתם את החסר, על ידי צירוף הדברים לשאר השקפותי הידועות להם מכבר.  עתה רואה אני, כי טעיתי בזה ונתתי מקום להכניס בדברי כוָנות זרות ודעות רחוקות מלבי." [43]

בימים שלאחר הקונגרס הראשון היה קולו כקול קורא במדבר, אולם בהדרגה החל דבר זה להשתנות. בכינוס של ציוני רוסיה זמן קצר לפני הקונגרס הציוני השני, טען כי במצע של באזל אין כמעט דבר שחברי חיבת ציון אינם יכולים לאמצו לפי שיטתם הציונית, פרט לסעיף האחרון, שאישר את מחויבותו של הקונגרס להשיג הסכמה ממשלתית בינלאומית. הבעיה טוען אחד העם, אינה המצע אלא דרכי הפעולה, היא שמה את הדגש על יצירת מקום מקלט יהודי:

"את המשפט הזה, כמו שהוא כתוב, יכולים היו לקבל גם הרבה מחובבי ציון המזרחיים. כי גם ביניהם נמצאו אנשים אשר זה כבר התנגדו להרחבת הישוב בלי 'זכויות מספיקות לבטחון', בלי רשיון מוחלט להתישב בארץ בפרהסיא ולקנות קרקעות ולבנות בתים ולעבוד כל עבודה באין מפריע. אבל לא בזכויות כאלה מדברים המדיניים. להם זכויות כאלו, או אפילו גדולות מאלו, אינן מספיקות לבטחון, כל זמן שנתונות הן בדרך פרטית, ולא בדרך מדינית."[44] […] "רעיון מדיני שאינו נשען על הקולטורא הלאומית מסוגל להסב לב עם מאחרי הכח הרוחני שבו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש 'כבודו' בהשגת כח גשמי וממשלה מדינית, ועל ידי זה יפסק החוט המקשרו עם העבר וישמט הבסיס ההיסטורי מתחתיו."[45]

השפעת הנאום של אחד העם הורגשה בקרב חלק מבאי הקונגרס הציוני השני שהיו נוכחים באותו כינוס, והתחילו להישמע דברים בזכות התוכנית הרוחנית תרבותית שלו. בסופו של דבר, חשב לעצמו, לא נס לחו.

לסיכום עיוננו: "עד הנשימה האחרונה"

"פֶּחָם לְגֶחָלִים, וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מִדְיָנִים מדונים לְחַרְחַר רִיב" כך כתוב בספר משלי[46]. אכן יש לא מעט שיאמרו שכזה היה אחד העם, "איש מדונים", "מחרחר ריב", אולם מי שמעמיק לקרוא בכתביו יכול למצוא הרבה מעבר לכך, יכול למצוא אדם בעל משנה אמנם לא סדורה ושיטתית אך מעמיקה ויסודית הדורשת את חשבונה של התנועה בכל שעה ויום. מסור בכל מאודו לאמונתו הציונית, שזהותו היהודית והלאומית תפסה חלק מרכזי בתודעתו והשפיעה על כל הווייתו.

אחד העם השפיע על רבים וטובים בתנועה הציונית. כאמור כבר ראינו את דברי ביאליק שראה בו כמורה רוחני. אך לא רק על ביאליק הייתה השפעתו של אחד העם גדולה. יוסף אהרונוביץ, מאנשי 'הפועל הצעיר', כתב על השפעתו גם על א.ד. גורדון. וכך הוא מספר:

"בימי נעוריו [של א.ד. גורדון] בשעה שהתחיל ללמוד מדעים ולקרוא בספרות בשפות שונות נתקל קודם כל בספרות ה'השכלה' ממין ידוע ונפשו סלדה בה. היא נתגלתה לפניו בכל הבטלנות וחוסר הטעם והתרבות שבה והוא הדיר עצמו מקריאה בה. 'ספרות זו היתה בשבילי סמל קלוננו וירידתנו, ובכאב לב התרחקתי ממנה…' על השינויים שבאו בינתיים בספרות העברית לא ידע כלום, כי לאחר שיצא גזר דינה מלפניו, הייתה פרישתו ממנה קיצונית בתכלית. וכשהביא לו מי שהוא במתנה את הכרך הראשון של 'על פרשת דרכים' [של אחד העם] קיבלהו מתוך נימוס וגנזהו בביתו בלי הסיר ממנו את הנייר שבו היה עטוף. רק כעבור חצי שנה, אחרי שאחד מחניכיו הכריחהו פעם לקרוא ב'השילוח' איזה מאמר של אחד העם, עמד פתאום על טעותו ועולם חדש נגלה לפניו. 'האמנם מהפכה כזו באה בספרותנו, ואני ישנתי שנת חוני המעגל ולא ידעתי!' קרא בהתרגשות. אז בא הביתה והוציא את 'על פרשת דרכים' מהגניזה ובמשך שני ימים רצופים לא נפרד ממנו…"

ואכן הוא היה נאה דורש נאה מקיים את אמירתו, כי "צריך קודם כל שיהיו גם הם, בעלי הרעיון עצמם, אנשי לב, המסוגלים מטבעם לצמצם כל חיי רוחם על נקודה אחת – רעיון אחד וחפץ אחד, אשר לעבודתו יקדישו כל ימיהם ויקריבו כוחותיהם עד הנשימה האחרונה…" ואכן עד הנשימה האחרונה היה אחד העם מסור לרעיון הציוניץ

____________

[1] חיים נחמן ביאליק, 'על אחד העם' IV, (על קברו, כ"ח בטבת, תרפ"ט), מתוך אתר 'פרויקט בן יהודה'.

[2] אחד העם, פרקי זכרונות, עמ' 11.

[3] אחד העם, לא זה הדרך, על פרשת דרכים א', עמ' ב'.

[4] שם, עמ' ג'.

[5] הרברט ספנסר ((1820 – 1903): סוציולוג ופילוסוף בריטי שעסק בפוליטיקה תאורטית-חברתית. ספנסר פיתח רעיונות בדבר אבולוציה חברתית ותרבותית, והשפיע על יצירת רעיון הדרוויניזם החברתי. לפי ספנסר הגשמת רעיון מותנית בשלושה תנאים: נחיצות הרעיון, אמצעים ברורים להגשמתו, והגשמה אפשרית בהישג יד.

[6] שם, עמ' ג'.

[7] שם, שם.

[8] שם ד'.

[9] שם, עמ' ז'.

[10] שם, ע"ע ה' – ו'.

[11] נסיון שלא הצליח, על פרשת דרכים ד', עמ' קצט.

[12] שם, עמ' רא.

[13] שם, על פרשת דרכים א' עמ' ז'.

[14] אמת מארץ ישראל מאמר ראשון, שם, עמ' כו.

[15] שם, עמ' כח.

[16] שם, שם.

[17] שם, עמ' לח.

[18] שם, שם.

[19] שם, עמ' ל.

[20] שם, עמ' לא.

[21] שם, ע"ע מ-מא.

[22] שם, עמ' לב.

[23] שם, עמ' כט.

[24] נסיון שלא הצליח, על פרשת דרכים ד', עמ' רג.

[25] שם, עמ' רז.

[26] כהן ונביא, שם, עמ' קפא.

[27] משה, על פרשת דרכים ג', עמ' ריג.

[28] כהן ונביא, שם.

[29] נסיון שלא הצליח, על פרשת דרכים ד', עמ' ר.

[30] שם, עמ' רכה.

[31] שם, עמ' רכו.

[32] שם, עמ' רכז.

[33] "הקונגרס הציוני הראשון", על פרשת דרכים ג', ע"ע נד-נה.

[34] שם, עמ' נד.

[35] שם, עמ' נג'.

[36] הקונגרס ויוצרו, שם, עמ' נו.

[37] שם עמ' לד.

[38] שם, ע"ע נח – נט.

[39] הקונגרס הציוני הראשון, שם, עמ' נג.

[40] מדינת היהודים וצרת היהודים, על פרשת דרכים ב', עמ' ל.

[41] הקונגרס הציוני הראשון, על פרשת דרכים ג', עמ' נד.

[42] מדינת היהודים וצרת היהודים, על פרשת דרכים ב', עמ' כט.

[43] שם, עמ' כג.

[44] הקונגרס ויוצרו, על פרשת דרכים ג', עמ' נו.

[45] מדינת היהודים וצרת היהודים, על פרשת דרכים ב', עמ' כט.

[46] משלי, פרק כו, פסוק כ"א.