עיונים בכתבי הציונות | קבוצת 105 – ראשיתה של העלייה השלישית החלוצית

במלאת 96 שנה לעליית ראשוני חלוצי העלייה השלישית מביא קובי דנה את סיפורם של חלוצי העלייה השלישית והגשמתם בארץ ישראל

בימי חול המועד של חג הפסח שנת 1919 (תרע"ט) הגיעה לארץ ישראל הקבוצה הידועה בשם "קבוצת 105 עולי פולין" שפתחה והתחילה למעשה את העלייה השלישית (1919 – 1923).

העלייה השלישית שהחלה בימים אלה, הייתה בעיקרה עלייה חלוצית והייתה משמעותית ביותר עבור התפתחות היישוב הציוני בארץ. מבחינה אידיאולוגית היא הייתה המשכה הרציף של העלייה השנייה, שנפסקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). בפעילותם תרמו בני העלייה השלישית רבות לקידום ההגשמה הציונית ובניין הארץ ואנשיה בהחלט הטביעו חותמם על הציונות ועל פיתוח היישוב הציוני.

רקע היסטורי: העלייה השלישית (1919 – 1923)

במובן האידיאולוגי הייתה העלייה השלישית המשכה הישיר של העלייה השנייה, אשר רצף זרימת עוליה לארץ נקטע בעקבות פריצת מלחמת העולם הראשונה (1914 – 1918). בשנים של מלחמת העולם הראשונה נפגע היישוב החדש, היישוב הציוני בארץ, באופן קשה. הטורקים הוציאו את חמתם על היהודים וגירשו חלק מהם לקהיר שבמצרים, שאז הייתה נתונה לשלטון בריטי, אותו שלטון אשר היהודים הציוניים סייעו לו במלחמה נגד מדינות הציר שטורקיה הייתה אחת מהן, אם זה היה באמצעות ארגון ניל"י (נצח ישראל לא ישקר) שסיפק מודיעין לבריטים היישר מלב הארץ הנתונה לעול הטורקים, ואם זה יהודים אשר התגייסו לגדודים העבריים שהוקמו בצבא הבריטי ביוזמת אנשי ציבור ציוניים, ביניהם כידוע טרומפלדור וז'בוטינסקי. הטורקים ראו ביהודים בארץ יותר מסתם מטרד, אלא איום, סכנה, והרי שזה לא התחיל בימי מלחמת העולם הראשונה אלא עוד לפני כן, אבל חשיבה זו בהחלט התגברה מאוד בשנים הללו.

לאחר המלחמה והצהרת בלפור (1917) של הבריטים, אשר הייתה בשורה משמחת ליהודים בדבר תמיכת השלטון החדש בארץ ברעיון הציוני, החלה שוב פעילות ענפה בגולה למען עלייה ציונית ארצה. החלו מתארגנים ארגונים דוגמת "החלוץ" להכין את חבריהם לעלייה בתווך הזמן הקרוב מיד לאחר שתותחי המלחמה באירופה יידומו.

גורמים נוספים לעלייה באותן שנים הייתה המהפכה הבולשביקית בשנת 1917, שהביאה מצד אחד להתלהבות של יהודים בעלי תפישות עולם סוציאליסטיות וחלקם שאפו לעלות לארץ כדי להגשים את אמונתם הציונית סוציאליסטית בארץ. מצד שני הביאה המהפכה ברוסיה למלחמת אזרחים שקמה בין המתנגדים למהפכה לבין תומכי המהפכה, דבר אשר הביא גם לכאוס וגם לפרעות ביהודים. היו אלה ימים בהם "הסדרים הכזיבו, והלב היה פתוח גם לדעות ולדרכים לא שגרתיות."[1]

קבוצות העולים הבולטות ביותר בעלייה זו, שנמשכה בערך כארבע שנים, הן הקבוצות הצעירות והחלוציות. חשיבותם של העולים החלוצים היא משמעותית שכן האידיאולוגיה והפעילות שלהם תרמה רבות לקידום ההגשמה הציונית ובניין הארץ והם בהחלט הטביעו חותם חשוב מאוד על הציונות ועל פיתוח היישוב הציוני בארץ. "גם אנשי העלייה השלישית כקודמיהם, נשאו את נפשם לעבודת האדמה, בהבינם כי אין הגשמת הציונות ללא יצירת מעמד עובדי אדמה בארץ ישראל; כך כתב ברל כצנלסון והמשיך כי "גם הם הכירו, כי החקלאות היא לא רק דרך להבראת כלכלת העם, אלא גם צו מוסרי, העשוי לשנות את אופי היהודים יוצאי הכרכים והעיירות… העלייה לארץ ישראל, לבנות ולהיבנות בה בעבודה מפרכת ובסבל רב, הייתה מהפכה בתוך מהפכה, ורבים מן העולים, ובייחוד הצעירים, היו מוכנים לדרכים חדשות בחייהם."[2]

אולם לא הכל היה פשוט כל כך, בטח לא רומנטי כפי שאנו מציירים לנו לא אחת בדברינו על חלוצי התקופה. אומנם הגיעו חלוצי העלייה השלישית לזרועות מקבלות ומבינות של חלוצי העלייה השנייה אשר הכינו את הקרקע עבורם, אך המצב רחוק היה מלהיות פשוט. עיקרון העבודה העברית בימים ההם עדיין לא הושרש במושבות העבריות ולכן רבים מצאו עצמם מובטלים מעבודה למרות רצונם והמוטיבציה הגבוהה. הנה כך נכתב בדו"ח של ועדת "פועלי ציון" בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ערב העלייה השלישית:

"בכל חדרה, במסחה או בזיכרון יעקב… אין כיום אפילו איכר אחד, שיעסיק פועל עברי… בכל הגליל העליון עובדים רק אריסים ערבים אצל כל האיכרים. בשדמות יהודה, שומרון והגליל, בגורן ובאורווה, בכרם ובפרדס, על יד הפרדות ועל יד מקנה העדר, נעשית כל העבודה על ידי פלחים ובדואים תחת שבט הנוגש של בעל הבית היהודי… לשווא חלמו החולמים עשרות בשנים על כפר עברי. לשווא התרוצצו העסקנים, הביאו את קרבנותיהם העובדים…"[3]

מכך ניתן להבין כי כמעט כל העבודה בשדה נעשתה בידי פועלים זרים, ערביים בעיקר. היהודים היו רק הבעלים, "הבוסים" והמשגיחים על העבודה, מה שנקרא "מנהלי עבודה". בגלל הקושי להשיג עבודה אצל האיכרים היהודים במושבות הגיעו החלוצים לעבודות ציבוריות וקבלניות שונות כמו בניית כבישים ועבודת בניין. הוקמו ארגונים נוספים בעלי מוטיבים צבאיים, כמו "גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור" שהוקם על ידי תלמידיו, "גדוד שומריה" של אנשי "השומר הצעיר", ואלו התייחסו למשימת "העבודה העברית" במלוא חומרת הרצינות ממש כ"צו השעה". כל אלה יחד עם פיתוח מוסדות קיימים שהוקמו כבר בימי העלייה השנייה כמו הקיבוץ והמושבים, היוו למעשה המשך ישיר של קודמיהם.

העלייה השלישית לא רק שהמשיכה את ההתפתחות החיובית בארץ חלוצי העלייה השנייה אלא גם הוסיפה וחידשה הן בעשייה והן בערכים חברתיים ולאומיים. יש הטוענים כי "העלייה השנייה הייתה עליית חלוצים אידיאליסטים אשר הניחו את היסודות והתשתית הרעיונית והארגונית, בעוד שאנשי העלייה השלישית היו המגשימים בפועל."[4] הראשונים יצרו את חומרי הבנייה והאחרונים יישמו אותה הלכה למעשה.

תנועת "החלוץ"

תנועה חשובה, ואחד ממפעלי העלייה השלישית החשובים, שראוי לדון בה מעט היא תנועת "החלוץ". תנועה זו נוסדה כבר בימי העלייה הראשונה במקומות שונים באירופה וגם בארצות הברית. אולם התנועה לא קיימה פעילות רציפה ואחידה בכל המקומות בהם פעלה, אם בגלל התנאים השונים בארצות בהן פעלה ואם בגלל מחסור בכוח אדם. בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלה התארגנות "החלוץ" ברחבי אירופה, בעיקר במזרחה, לצבור תאוצה ולמעשה חבריה היוו את המשקל הערכי והמשמעותי בתרומתם לבניין הארץ יותר מאשר משקלם הכמותי, שהיה לא גדול מכלל העולים בעלייה השלישית.

לקראת הועידה הראשונה של "החלוץ" ברוסיה (1918), פרסם יוסף טרומפלדור חוברת ברוסית בשם "'החלוץ', מהותו ותפקידיו הקרובים". בחוברת זו פירט את דרכי ההתארגנות וההכשרה של חברי "החלוץ" לקראת עלייתם ארצה. טרומפלדור חילק אותם לקבוצות: קבוצות בניין – לעבודות קבלניות שונות; קבוצות כיבוש זמניות – לשם כיבוש קרקע לא מיושב, הכשרתו למתיישבים העתידים לבוא והגנתו מפני שודדים; קבוצות מתיישבי קבע – שיעבדו את האדמה; אגודה של מורי דרך – להדרכת העולים לארץ; פלוגות צבא של "החלוץ" – שיהיו אנשי צבא מאומנים יוצאי הגדודים העבריים ויגנו על המתיישבים והארץ.[5]

אולם טרומפלדור לא היה היחיד ב"החלוץ" אשר ניסח את מהותה ומטרתה של התנועה. היו דעות שונות לגבי מהותה ותפקידיו של החלוץ בארץ ישראל. היו אשר טענו כי החלוץ כשמו הוא – החלוץ העובר לפני המחנה, ומשתייכים אליו רק אידיאליסטים הנכונים להקרבה עצמית, ללא אינטרס אישי וללא רווח אישי אלא כל עניינו הוא בניית הארץ. לשם כך הוא ממלא חובת עבודה לשלוש שנים, בסגנון של שירות צבאי. לאחר מכן יוכל להשתחרר מהשירות ולפנות לכל ענייניו. והיו אחרים שחשבו כי "החלוץ" היא תנועת עובדים יהודים שעולים לארץ לאו דווקא מתוך גורם אידיאליסטי אלא מתוך ההכרח לפתור את הבעיה היהודית בגולה וכבני העם היהודי לשוב ארצה ולעבוד על יגיע כפיהם. כלומר "אין החלוץ עובר לפני המחנה אלא הוא הוא המחנה… הוא החלק העובד בתוך העם." למרות המחלוקות בדבר ההגדרה של "החלוץ" הייתה תמימות דעים בין החברים כי "החלוץ" הינה "הסתדרות עמלנית לאומית המאחדת את כל השואפים להכשיר את הארץ, שתכיל את המספר הכי גדול של מהגרים עמלים וליצור בארץ תנאים סוציאליים, כלכליים ותרבותיים לאומיים." [6] בכל מקרה, תנועת "החלוץ" היוותה כוח מרכזי בגיוס והכשרת צעירים לעבודות פיזיות אשר, למרות כל המחלוקות האידיאולוגיות, הגשימה את הציונות הלכה למעשה בבניית הארץ ובישובה.

בהשראת חלוצי העלייה השלישית יצר האמן מבצלאל מאיר גור אריה צלליות חלוצים לקובץ שירים שפורסם בשנת 1925, "החלוצים : לקט צלליות ושירי חלוצים", (עורך: מרדכי נרקיס), ירושלים : הוצאת בני-בצלאל, תרפ"ה-1925

גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור

ארגון נוסף מתקופת העלייה השלישית הראוי להזכירו הוא "גדוד העבודה". גדוד זה נוסד בשנת 1920 במלאות חצי שנה לנפילתו של יוסף טרומפלדור בחצר תל חי, על ידי תלמידיו וחבריו אנשי "החלוץ" הרוסי. מטרתו הייתה "לבנות את ארץ-ישראל ברוח שיתופית" והוא פעל כשבע שנים. הוא איגד בתוכו "פלוגות", אשר נטלו על עצמן כל עבודה קשה בעיר ובכפר – הקמת יישובים, ייבוש ביצות, סלילת כבישים, עבודה בנמל, בניין בערים, סלילת מסילות ברזל, ועוד. חבריו הם שהקימו את הקיבוצים עין חרוד, תל יוסף ורמת רחל. לכל הפלוגות הייתה הנהלה משותפת וקופה אחת. מהות הגדוד הייתה לקבל עליו כל עבודה קבלנית ציבורית וכן להיות כוח מגן וכובש בכל מקום בארץ. חשיבותו היא בכך שאינו קשור למקום אחד ספציפי אלא חבריו התפרשו בפלוגות בכל מקום אשר נדרש ברחבי הארץ ועסקו במלאכת בניין הארץ.

מקום חשוב מאוד בגדוד היה לעיקרון ההגנה, עיקרון שהטיף לו טרומפלדור ברבים. הרעיון היה לשלב בין הגנה ועבודה וזאת כיוון שהגדודים העבריים פוזרו ובידי התנועה הציונית לא היו אמצעים לממן כוח מגן סדיר שחייליו יוכלו להתפרנס ממנו. ורעיון זה אינו חדש, גם ארגון "השומר" קיים עשר שנים לפני כן מעיין קיבוץ ארצי בשם "לגיון העבודה" שהיו לו פלוגות בסג'רה ובחדרה ושילב בין השמירה והעבודה במושבות. ההבדל היה בהיקף ובמימדים הגדולים של גדוד העבודה.[7]

גם "גדוד העבודה" כמו תנועת "החלוץ" היה ארגון אשר שם לנגד עיניו את ההגשמה הציונית בדמות ההוויה הציונית, של מגע בלתי אמצעי עם הארץ ואדמתה, של עבודות בניית הארץ, אם זה בניין ואם זה עבודות פיזיות אחרות ובראש כולן החקלאות, כדברי אליעזר שוחט כי "כל מה שיוצר בארץ צריך להיווצר על ידינו: כל עץ, כל ירק, כל בית, כל גדר. בכל מה שהאדם נעשה שותף לטבע… ורק בזיעתנו אנו צריכים להרטיב אדמתנו. ורק ידינו אנו צריכות להחיות רגביה."[8]

"אם העבודה לא תהיה שלנו, גם הארץ לא לנו תהיה"

לפני העלייה השנייה, היו במושבות שנוסדו במהלך העלייה הראשונה (1882 – 1903) בארץ ישראל פועלים יהודים אשר עבדו בעיקר בחסות הנהלת פקידיו ונציגיו של הברון רוטשילד, שרכש את אדמות המושבות לאחר שאלו נתקלו בקשיים כלכלים ועמדו בפני פשיטת רגל, ולמעשה בכך חילץ אותם ואת ההגשמה הציונית בארץ. אולם יש לדייק, לא כל המושבות כולן היו בחסותו של הברון אך רובן. היו לא מעט שלא אהבו את חסותו של הברון. כך סיורו במושבות בארץ אכזב את אחד העם, הוא ראה כי "הנה כעשר קולוניות עומדות וקימות זה שנים אחדות ולא אחת בהן עוד יכולה להתקים בלי תמיכה… בכל השתדלותי ודרישתי, לא זכיתי לראות אף איש אחד אשר יחיה רק מפרי אדמתו בלבד." ואז הפציר במאמריו כי "מחסדי 'נדיבים' יחידים, אך אם צדקתם כהררי אל, לא יושע ישראל: זאת הורה כבר הנסיון."

אחרים לא היו מרוצים כיוון שחשו כי הם איבדו את עצמאותם הניהולית של המושבות והמשקים שהוקמו על ידם. הרי איש אינו מרוצה כאשר לוקחים מידיו את יציר כפיו, אולם בהיעדר חלופות כלכליות אחרות לא הייתה להם ברירה אלא להשלים עם כך. בנוסף, האיכרים הוותיקים אנשי העלייה הראשונה העדיפו להעסיק פועלים ערבים במושבות בעיקר בגלל שאלו האחרונים דרשו שכר זעום יחסית לעומת הפועלים היהודים, אך גם מפאת חוסר בכוח אדם פרודוקטיבי. יש לציין כי אנשי העלייה הראשונה תפסו את העבודה כאמצעי לכיבוש הקרקע ועל כן לא ראו כל קושי בהעסקת פועלים זרים. אולם חלוצי העלייה השנייה שהגיעו לארץ ישראל עם ראשית המאה העשרים באו עם גישה אחרת לגמרי.

בעיני חלוצי העלייה השנייה וגם השלישית, בעלי גישות סוציאליסטיות בחלקם הציוני הנלהב, היה הדבר פסול. ראשית לכל, הגשמת הרעיון הציוני מחייבת עליית יהודים לארץ, וכדי שיעלו לארץ רבים יש לספק פרנסה לעולים ולכן יש להעדיף את הפועל היהודי על פני כל עובד זר אחר בכל ענף ייצור של המשק הארצישראלי. בחזית ענפי הייצור כאמור הייתה החקלאות. לא רק בגלל שהיה ענף זה ענף חשוב מבחינה מעשית עקב היעדר ענף תעשייה מפותח בארץ, אלא גם בגלל ההיבט הרוחני-אידיאולוגי של ענף זה. עבודת האדמה הייתה בעיני היהודים הציונים חלוצי העלייה השנייה אמצעי חשוב ביותר לשיבה אל ארץ ישראל. עבודת אדמת ארץ ישראל היא השיבה המהותית אל אדמת האבות. כך הם האמינו בכל מאודם. הם הניחו כי אדמת הארץ תהיה לאדמתם הבלעדית לא רק בכוח הזכות ההיסטורית אלא בזכות "כיבוש העבודה", בזכות עבודתם וזיעתם על אדמת המולדת. בכך הם זוכים בה מחדש. בין מנסחיו של עקרון העבודה היה א.ד. גורדון אשר כתב:

"תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע. כל בני העם צריכים לעבוד. וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה. אין קניין בקרקע אלא בעבודה, לא רק מהבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית. פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים."[9]

ברל כצנלסון כתב על א.ד. גורדון ועיקרון העבודה כי "אפשר לומר שכל חייו בארץ וכל ספרותו היו מוקדשים לעניין העבודה הגופנית: מה חשיבותו של המנוף הזה – העבודה – ולאיזה ערכים גבוהים הוא מביא את האדם… לאיזה ערכים אנושיים ולאומיים חשובים מאוד יכולה העבודה הגופנית לשמש."[10]

העבודה הפיזית, עבודת הכפיים, עם דגש על עבודת אדמה של פועלים יהודים בארץ ישראל הייתה הדרך הראשית להתחדשותו של העם היהודי כעם בריא בנפשו, הן מהבחינה האינדיבידואלית, הן ברמה החברתית והן ברמה הלאומית. עיקרון "העבודה העברית" היה מכוון אומנם לכל ענפי הייצור במשק, שהעיקרים בהם הם הבניין והתעשייה (בימים מאוחרים יותר כאשר הייתה 'תעשייה' בארץ). אולם כאמור ענף החקלאות היה בחזית ענפי הייצור של המפעל הציוני ובצדק.

בשנות העלייה השלישית שהחלה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניתן לראות את המשך המגמה הזו. למרות מלחמת העולם הראשונה שהפרידה בין העלייה השנייה לשלישית, הקו האידיאולוגי לא נקטע ועדיין נמשכה החשיבה האידיאולוגית הזו. סניפים ומרכזים רבים של ארגון "החלוץ" הלכו וקמו במקומות שונים ברחבי אירופה, בעיקר ברוסיה שם היה "החלוץ" כוח מרכזי שהביא את מירב העולים בעלייה השלישית, ביניהם היה טרומפלדור שלא מכבר השתחרר מהגדוד העברי בצבא הבריטי.

בכרוז של "צעירי ציון" ברוסיה בימים שלאחר הצהרת בלפור (1917) וערב העלייה השלישית נכתב, "זכרו, כי העיקר הוא סידור העבודה העברית, גיוס הידיים העובדות בשביל תחיית הארץ. אם העבודה לא תהיה שלנו, גם הארץ לא לנו תהיה."[11]

המשפט "אם העבודה לא תהיה שלנו, גם הארץ לא לנו תהיה" הוא כה עוצמתי ולמעשה מעביר את המסר החד משמעי ודבקות בני הדור ההוא בעיקרון של העבודה העברית ולא פחות הבנתם את חשיבות ומשמעותו של עיקרון זה בהגשמה הציונית. את ההבנה היסודית בזיקה הבלתי ניתנת להיתר בין השניים.

אולם גם עיקרון זה של העבודה העברית והעבודה הפיזית הוא רעיון מהפכני שלקח לו זמן עד שכבש את הלבבות של היהודים בארץ ישראל. היו רבים שתמהו מדוע יש צורך בכך? היו אשר טענו כי דבקות טוטאלית בעיקרון זה עלולה להאט את תהליך בניית הארץ בגלל מחסור בכוח אדם יהודי או בגלל חוסר כשירותם של היהודים לעבודות פיזיות קשות. היו גם אשר חששו שעיקרון כזה עלול ליצור בעיות ביחסים בין התושבים היהודים לערבים בארץ. "גם הוגי הדעות של חיבת ציון ושל הציונות אשר לא ראו את שאלת העבודה העברית כשאלה בעלת ערך מיוחד, במשך 25 – 30 שנה הם השלימו עם המחשבה שהיסוד של העבודה הגופנית בארץ יהיה לא יהודי, וכי היהודים יהיו בארץ שכבה עליונה שלטת, מדריכה…"[12] כתב ברל כצנלסון.

אולם עם התמדה ונחישותם של חלוצי העלייה השנייה והשלישית עקרון זה הלך והשתרש בסדר היום הרשמי של התנועה הציונית ואף נראה כמובן מאליו בהגשמתה המעשית של הציונות. כך היה במשך הזמן כאשר עקרון העבודה העברית הלך והשתרש בתודעת יהודי ארץ ישראל אשר הבינו את חשיבות הדבר הן מהיבטים מעשיים והן מהיבטים אידיאולוגים.

גם לסוג העבודה עצמה, העבודה הגופנית הייתה חשיבות מיוחדת. היהודים הציוניים של ראשית המאה העשרים ראו ביהודים כעם מנוון ששכח מנהגים ונורמות חברתיות בגלל חוסר האורגניזציה והליכוד הלאומי משך מאות בשנים, בעוד שאר עמי העולם חיים מעמל כפיהם, הנה היהודים "סמוכים לשולחן הזרים ואינם מוצאים את לחמם מן הארץ… "מופלא הדבר! הביע שמריהו לוין בהתפעלות בדברים שכתב לפני מאה שנה, "כל כך הורגלנו לקיום שלא כדרכנו ולארחות-חיים שלא כתיקונם, שכל שעה שאנו רואים משהו טבעי, כדרכו, אנושי בנוגע אלינו אנו פוקחים את עינינו לרווחה, עומדים תוהים ותמהים."[13] וכך כאשר אמרו עבודה עברית התכוונו בעיקר לעבודה פיזית בענפי ייצור כמו חקלאות, בנייה ותעשייה.

בשביל אנשי העלייה השנייה  "עניין העבודה הגופנית היה – בהכרה – צו החיים החשוב ביותר. והבטלה מעבודה [עבודת כפיים] – המפגע הקשה בחיים;"[14]  ככל שחלף הזמן הלך והשתרש רעיון זה של עבודה עברית ועבודה פיזית וחקלאית כעקרון ציוני חשוב והכרחי בתחיית העם היהודי בכלל ובהגשמה הציונית בארץ ישראל בפרט. אולם התעקשותם של חלוצי הדור ההוא על עקרון העבודה ודבקותם בו הייתה מרד כנגד כל מה שהכירו, "עצם ההסתגלות לעבודה הפשוטה הייתה כרוכה בהתאמצות גופנית מרובה, ולא כולם הסתגלו אליה." [15] יוסף ברץ, מחלוצי העלייה השנייה כתב "ואני אז בן שבע-עשרה. מעודי לא עבדתי עבודה פיסית. הייתי חוזר הביתה אחרי העבודה בידיים פצועות ונפוחות באין יכולת לנגוע בשום דבר, ובלי להחליף את בגדי הייתי יוצא לחצר דירתי, שהיו בה עצי זית גדולים, נשען על אחד מהם ובוכה כילד… היה בבכי זה פחד מפני קשי ההסתגלות לעבודה: שמא לא אוכל להיות פועל, והיו בו גם מגעגועים לאמא…"[16]  כצנלסון כתב בשנות הארבעים כי "עכשיו עניין העבודה הגופנית נעשה חלק מחיי הדור, עד שיתכן כי אדם בזמננו שיקרא את הדברים האלה שרשמו אנשים מהדור ההוא יצחק להם בלבו: 'מה ההתפעלות מעצמכם, שקיימתם את מצוות העבודה הגופנית.'"[17]

_______________

[1] ספר העלייה השלישית, עמ' 42.

[2] שם, ע"ע 28, 42.

[3] שם, עמ' 22.

[4] שם, עמ' 46.

[5] יהודה ארז, ספר העלייה השלישית, עמ' 10.

[6] שם, ע"ע 11 – 12.

[7] שם, 33.

[8] בתוך בועז נוימן, תשוקת החלוצים, עמ' 122.

[9] א.ד. גורדון, 'עם אדם',  האומה והעבודה.

[10] כצנלסון, כתבים י"א, עמ' 13.

[11] בתוך יהודה ארז, 'תקופת העלייה השלישית',  ספר העלייה השלישית, עמ' 9

[12] כצנלסון, כתבים י"א, עמ' 14.

[13] שמריהו לוין, "הפקרות לאומית ופסיכולוגיה של גלות", 11 ביולי 1915.

מקור: אתר 'פרויקט בן יהודה' http://benyehuda.org/shmaryahu/hefkerut_leumit.html

[14] כצנלסון, כתבים י"א, עמ'  13.

[15] שם, שם.

[16] יוסף ברץ בתוך כאן על פני האדמה, עמ' 18.

[17] כצנלסון, שם.