ניר רייזלר על מה באמת קרה לשמאל הישראלי – וכיצד הידרדר אל קיום הרפאים הנלעג שבו הוא מצוי כעת

חלק א

אשמורת שלישית |  21.9.2018

 

רקיחת שקשוקה ראויה לשמה היא אמנות של ממש, צאצאית מודרנית של בניית הפירמידות מהעת העתיקה או קטילת הדרקונים מימי הביניים. אולם גם למי שאינם בקיאים ברזיה של שיטת השקשוקה האמיתית, נהיר כי היא מתבססת על מיזוג אלכימי נשגב ואף נאצל בין ביצים, עגבניות, שום ובגרסה הלא מצונזרת, גם פלפל חריף שטוגן מבעוד מועד. את התרכובת כשופת הטעם הלזו ניתן להעשיר בעוד שפע מעדנים, כיד הדמיון הטובה עליכם: מגבינת צאן שמנה, תוקפנית ועזת טעם, דרך בשר כבש טחון ומשכר בניחוחו ועד נקניקיית מרגז מתחצפת בחריפותה שתנשוך את הלשון שלכם בחזרה עם כל ביס שתיקחו ממנה.

אלא שלאחרונה, כפי שבישרה לי חברת נפש ששבה להתגורר בתל אביב, עיר ההתייקרויות הבלתי נסבלות, היפסטרים ערלי לב ומשוללי אנושיות בסיסית הרהיבו עוז לקרוא תגר על נשמת אפו של הפלא הקולינרי המתקרא שקשוקה. מסתבר שכת שטנים טבעונית כלשהי פיתחה במעבדתה הנטושה, בטירה רדופת רפאים השוכנת אי שם בין דיזנגוף לשינקין, תועבה משוקצת, טמאה ומעוררת פלצות. כה זרה, משונה ובלתי ראויה למאכל אדם היא אותה יצירה בלתי טבעית, עד שבהשוואה אליה, הגווייה שניעורה לחיים בגין ניסוייו המפוקפקים קמעה מבחינה אתית של ו. פרנקנשטיין היא מיינסטרימית ברמה של מתנדב ב"יש עתיד". "זו הייתה השקשוקה הכי נוראה שאכלתי אי פעם", סיפרה לי ד. (השם האמיתי שמור במערכת), כשהיא מתקשה להתאושש מן הטראומה שפקדה אותה ללא התרעה מראש. "היו בה רק מין קטניה מפורסמת שלא אנקוב בשמה, קצת בצל ועגבניות. כמו הרוטב שסבתא שלי מכינה לקוסקוס – וזהו. אפשר להכין שקשוקה טבעונית עם טופו. אבל שם פשוט לא היה כלום."

בצילום: שקשוקה אמיתית

מה שהופך את אותו סיוט עכור המכנה עצמו 'שקשוקה' לכה מחריד בעיני כל אדם בריא בנפשו הוא העובדה שרכיב היסוד של מזון אלים זה, שהעניק לו את שמו משחר הבריאה, נעדר ממנה לחלוטין. בהיעדר ביצים, או אפילו תחליף לא משכנע דוגמת מחק הגומי הלעיס, התפל וסר הטעם שנזכר לעיל, שיעניקו למעדן מוצקות בשרנית כלשהי, מה שנותר משול לזומבי שאינו אלא קליפה נטולת חיים, מרוקנת תוך, של האדם שהיה קודם למגיפה האפוקליפטית שפקדה 99% מאוכלוסיית הכוכב; לדיסק של ד"ר דרה שכל הקללות בו נמחקו על ידי מועצת ההורים המודאגים מטעם הכנסייה האוונגליסטית של ניו אינגלנד; או לפתח תקווה באופן כללי. מדובר, בפשטות, בעטיפה שאין מאחוריה דבר, שאיבדה כל קשר למהות שאמורה הייתה להכיל. או בניסוחה הקולע, החד והמבריק של ידידתי היקרה ד. (השם האמיתי עדיין שמור במערכת): "אלף כול – שלא יקראו לזה שקשוקה. אי אפשר לקרוא לזה שקשוקה. זה לא שקשוקה בשום אופן שהוא. זה פשוט עיוות של המציאות".

מצד אחד, לבי נכמר על ד., שנאלצה לבוא במגע עם תופעה בלתי מוסברת החורגת מתחום החוויה האנושית. לאור רעותנו רבת השנים המשתרעת על פני קרוב לעשור, שחצתה אוקיינוסים והרחיקה נדוד אפילו עד למערב ראשון, הזדעזעתי מתיאורה את המפגש בינה לבין הרוע המוחלט. מאידך גיסא, הודות לתעלומת שלולית הקטשופ הבלתי-קדושה הבליחה בי הארה פתאומית. כמכת ברק, הלמה בי ההכרה כשלפתע הבנתי סוף כל סוף מה באמת קרה לשמאל הישראלי – וכיצד הידרדר אל קיום הרפאים הנלעג שבו הוא מצוי כעת.

לא תם ולא נשלם – המשך בשבוע הבא…