איך עם נולד ?

בן דרור ימיני מתריע בצדק מפני הסכנה שהגירה בלתי מבוקרת תפגע ברקמת הסולידריות החברתית  – אך טועה כשהוא נאחז בגישה בדלנית התופשת את האומה כמועדון חברים סגור

לאחרונה הציע בן דרור ימיני לחוקק חוק שייתן למבקשי מקלט תמריץ כלכלי לעזוב את ישראל. ההצעה אינה בהכרח שגויה. ימיני צודק בכך שאתוס לאומי, תרבות וזהות משותפים הם היסוד לסולידריות חברתית וכלכלית. על המערב אכן לייצר נוגדנים לתסמונת הכשל החיסוני של ליברליזם מופרז, ולהבין שמדיניות של הגירה בלתי מבוקרת מייצרת ברוב המקרים אי-שוויון, ניכור, פשיעה ושסעים, מתח ואלימות פנים-חברתיים שבתורם מולידים פוליטיקת שנאה. במקרה של הגירה מוסלמית בתקופתנו מתווספת לכך נטייה של חלק קטן אך מסוכן מהמהגרים לא רק להתבדלות ושימור דפוסי חיים מסורתיים, אלא לעוינות ולעתים שנאה על רקע דתי לחברה הקולטת וערכיה ונכונות לצאת למלחמת קודש נגדה.

אלא שימיני מצייר זהות כעניין סטטי, ובכך לוקה בהנחות יסוד מהותניות שגויות. ארה"ב היא חברת מהגרים שיצרה אתוס לאומי ותרבות משותפת רבי עוצמה, לצד מבנה חברתי-כלכלי אינדיבידואליסטי שהזיקות בין היחידים המרכיבים אותו רופפות. ישראל אף היא חברת מהגרים, שגיבשה ערב רב של גלויות לעם אחד על בסיס עבר ותרבות משותפים אך לא פחות ואולי יותר מכך, סביב חזון משותף לעתיד.

המשוואה המציבה מקור אתני משותף כתנאי ליסודות תרבותיים מלכדים (שהם אכן חיוניים ליצירת סולידריות) היא פשטנית, משום שאתנוס אינו אלא אביו הטרום-מודרני של הלאום. כמו צאצאו, הוא התהווה במשך שנים של חיים ביחד שהולידו תרבות, שפה, זיכרון היסטורי, ערכים ואתוס משותפים. מהגרים, בקיצור, יכולים להשתלב בחברה הקולטת, להפוך לחלק אינטגרלי ממנה ואף להיטמע בה כליל. הניכור בינם לבינה אינה גזירת גורל, ולכן הרחקתם אינה הכרחית עבור מי שמעוניין להרגיש בבית בארצו וסולידרי עם החברה שאליה הוא משתייך (אולם היא כן הכרחית עבור מי שהמניע האמיתי שלו הוא גזענות ושנאת זרים). השאלה היא האם המהגרים מעוניינים ומסוגלים להיטמע בחברה הקולטת והאם היא מעוניינת ומסוגלת לקולטם.

מדיניות הגירה צריכה להיקבע בהתאם לתשובה לאותה שאלה. אדם המבקש לקשור את גורלו בגורל החברה הישראלית יכול להפוך לחלק מהלאום היהודי ללא קשר למוצאו, ואפילו ללא קשר לדתו (ע"ע גיור סוציולוגי). אולם ככל שהחוטים הקושרים את חלקי החברה הישראלית זה לזה רופפים יותר, ככל שהחזון לעתיד משותף מפוצל ומעורפל, כך הסבירות לכך נמוכה.

ישראל צריכה לגבש מדיניות הגירה שתיקח בחשבון את הסבל של תושבי הפריפריה החברתית ולא תפקיר אותם לחיכוך ולמתיחות הכרוכים בחיים לצד מהגרים שלא נקלטו כיאות. זה אומר גם מכסות מחושבות לקליטת מהגרים וגם גירושם במידת הצורך. ועם כל זאת, מה שצריך לקבוע הוא יכולת האומה להכיל ולקלוט מהגרים ומידת מחויבותם להפוך לחלק ממנה. לא הנחת מוצא שבשום אופן אין לאפשר זאת בשל מוצאם האתני. כשילדי מהגרי עבודה או פליטים נולדים בישראל או גדלים בה, לומדים עברית ואינם מכירים בית אחר, כדאי לחשוב לא על איך מגרשים אותם אלא על איך דואגים שיהיו ישראלים לכל דבר.