בְּמָקוֹם שאין אנשים. מאת: גדי טאוב

ד"ר גדי טאוב מסביר מדוע כתיבתו של גדעון לוי, היוצאת נגד גילויי אטימות רגשית ועיוורון מוסרי כלפי הפלסטינים – לוקה באותן רעות חולות בדיוק ביחס לישראלים  

_______________________________________________________________________________

גדעון לוי זכה בפרס אולוף פאלמה השוודי לשנת 2015, על "מאבקו בכיבוש ובאלימות". השאלה אם לוי אכן נאבק באלימות, או אפילו בכיבוש, היא עניין פשוט פחות מכפי שנראה במבט ראשון.  מה שאינו נתון לוויכוח, נדמה לי, הוא שלוי כותב כבר יותר מעשרים שנה על סבל פלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. מדורו "אזור הדמדומים" מתפרסם ב"הארץ" מאז 1988. חמוש במתרגמים (לוי עצמו אינו דובר ערבית) הוא צולל לתוך הרקמה החולה של חיים תחת ממשל צבאי, כדי לאסוף את הפרטים הקטנים, את הסיפורים האישיים. הבית הערבי הקרוב ביותר לקריית ארבע, שם חיה משפחה עם אחד-עשר ילדים תחת מטחי אבנים מתמידים שהמתנחלים זורקים מעבר לחומה והגדרות, כשמתחשק להם למרר את חייהם של השכנים; אב גידם וקיטע המנסה להאכיל בידו האחת את בנו שהפך צמח, בבית חולים מוזנח; חתן בן שמונה-עשרה שחדר כלולותיו הפך לחדר הנצחה אחרי שאש חיילי צה"ל הרגה אותו עוד בטרם הספיק להתחתן; ילד בן תשע שראה את אחיו נורה מול עיניו; תלמיד בית-הספר ליתומים שאש צה"ל עקרה את עינו, ועוד מקרים רבים של סבל אנושי נורא. לוי אינו מתיימר להיות מאוזן: יש לו אג'נדה ושליחות, והוא כותב בזעם. ישראלים מסתובבים בקניונים צבעוניים ויושבים בבתי-קפה נינוחים בראשון לציון, בירושלים, בתל-אביב, בפתח תקווה, בבאר-שבע, בחיפה, עסוקים בענייניהם, לפעמים מדברים על פוליטיקה, לפעמים אפילו על הכיבוש, אבל קל להם לחשוב על הדבר הזה, "הכיבוש", אם הם טורחים בכלל לחשוב עליו, במונחים אבּסטרקטיים. הם יודעים מעט, ולא רוצים לדעת יותר, על מה שנעשה בשמם, בגינם, חמש דקות מכפר-סבא: שם כמעט מיליון וחצי אנשים חיים מתחת למגפי הצבא הישראלי. האנשים הרבים האלה, כל אחד מהם הוא אדם. זה הדבר החשוב שלוי אומר, וזו חשיבות המפעל שלו: לפרוט את ההכללות – "פלסטינים", "כיבוש" – לפרטים, לבני-אדם ספציפיים. שר הביטחון הישראלי מכריז על סגר או על עוצר כדי לרַצות את דעת הקהל הזועמת אחרי פיגוע. את זה כולנו שומעים בחדשות או קוראים בעיתון. אבל תחת הסגר והעוצר הזה אדם זקן אחד, חולה, בג'ילזון, שזקוק נואשות לבלון חמצן כדי לנשום, לא יכול להגיע לרמאללה לקחת בלון חדש. את זה לא נקרא בשום מקום חוץ ממדורו של לוי. לזקן הזה ייגמר החמצן עד סוף השבוע, ואם לא יוסר העוצר הוא לא יוכל לנשום, פשוטו כמשמעו. (מוסף הארץ, 15.3.1996)

 רוב הישראלים משתתפים בצער אחיהם ואחיותיהם, ולא רוצים לשמוע על מה שעושה המדיניות הישראלית לאחרים. נוח לישראלים לראות בצד השני איזה "הם" כללי, ו"הם" רעים, מפני ש"הם" נגדנו, ולכן מגיע ל"הם". ה"הם" הזה סופו אטימות מוסרית. סופו התעלמות מאנושיות. זה הדבר שלוי מבקש להיאבק בו, וזה מאבק ראוי. הוא מפציר בנו לראות את האדם מהצד השני של מדיניות הכיבוש, את הפנים של איש אחד, ועוד איש, של ילדה, של ילד, של אשה בהריון, של גבר צעיר שמושפל במחסום ואינו יכול להביא פת לחם לתינוק שאך זה נולד, של אב שהוכה בנוכחות ילדיו על-ידי חיילים. לכל איש כזה יש שם, לוי מזכיר לנו, לכל איש יש תקוות, ופחדים, וכבוד, ודם אנושי. הזוועה והסבל שגורם הכיבוש, ושלוי מתעד, זוועה וסבל שאנחנו מתאמצים לשכוח, הם אכן מסמרי שיער. הנה דוגמה קשה, בלשונו של לוי, מתוך מדורו:

מי הם, לכל הרוחות, החיילים הללו, שראו את פאייזה אבו-דאהוק כורעת ללדת במושב האחורי של הסובארו של גיסה, מתענה בכאבים והולכת ונחלשת, ולא הסכימו לתת לה לעבור את המחסום ולהגיע לבית החולים? מי הם החיילים הללו שראו את האשה הבדווית הצעירה יולדת בתוך הסובארו ולא הסכימו להחיש לבית-החולים את התינוק לבדו, גם לא במכוניתם הצבאית? ומיהו החייל ששמע את זעקות היולדת ואמר לגיס, שמצידו הוא יכול לחכות שנה ליד המחסום? מי הם החיילים הללו? מי הם החיילים שבגללם נאלצה פאייזה לעטוף את ולדה בבגדיה ולצעוד, היילוד על ידיה, שני קילומטרים עד בית-החולים? ומי הם החיילים הללו שעל-פי חוות הדעת הרפואיות גרמו בהתנהגותם למות התינוק, יוסף אבו-דאהוק, שש שעות אחרי שנולד – בשל הקור, הטלטלות והיעדר הטיפול הרפואי?*

בשלושה מחסומים התחננו פאייזה אבו-דאהוק וגיסהּ שייתנו להם לעבור ובשלושתם נתקלו במה שגדעון לוי מכנה בצדק "אותה אטימות מפלצתית". אכן קשה לדמיין איזה מין בני-אדם עמדו בשלושת המחסומים האלה, ואיך נולדה אטימות כזאת.

להבדיל בין דם לדם

האטימות היא לא מקרית. השליטה בכוח הזרוע על עם שלם השחיתה הרבה מהרקמה האנושית של ישראל, וזאת אחת הזוועות שהיא הולידה. המלאכה היומיומית של הדיכוי מקהה את הרגשות, פורמת את הנורמות, נותנת חופש-פעולה לאפל ולמושחת. עד כדי-כך שחיילי מחסום מוכנים לתת לאשה ללדת במכונית, ואחר-כך להניח לתינוק בן שעות אחדות לדעוך ולמות בזרועות אמו. והקורא מזדהה עם הקריאה של לוי "מי הם, לכל הרוחות, החיילים הללו?" מפני שהקורא היה רוצה לדעת איך נראים פניו של הרוע הזה.

אבל כאן מתחילה הבעיה עם המדור של לוי: לוי אומנם שואל "מי הם, לכל הרוחות, החיילים הללו?" אבל הוא לא באמת רוצה לדעת מי הם. הוא לא רוצה לראות את פניהם. לקורבנות יש פנים, אבל הרוע הוא אבסטרקטי וביורוקרטי. הוא "הכיבוש", והוא דובר צה"ל, והוא "חיילים", והוא מדיניות והוראות. הוא לא אנשים בשר ודם. לפלסטינים יש שמות, ביוגרפיות ופנים, לישראלים כמעט שאין.

בעיני לוי החלוקה הזאת מוצדקת. ולא רק מפני שלחיילים יש שמות בעיתונים אחרים. אלא גם מפני שבעיניו, להבין סיפור אישי פירושו לחוש אמפתיה, ולכן, לתהות על קנקנם של החיילים, להבין מה עובר עליהם, מה עובר להם בראש, מה קורה להם, כל זה מתקרב מדי ללסלוח להם. זה לא תפקידו להבין אותם. ולא ראוי בעיניו שיהיו להם פנים. חלק מהכעס של לוי מתבטא בדבר הזה, בסירוב לתת לאנשים האלה פנים. החיות האטומות האלה אינן בני-אדם. בכך שגזלנו מן הפלסטינים את הפנים והשמות, באמצעות הכיבוש, נגררנו לאטימות, רשעות ועוול, ואיבדנו את הפנים האנושיות של עצמנו. הפכנו מבני-אדם בעלי לב ורגשות אנושיים, למנגנון דיכוי מנוכר, ביורוקרטי, חסר לב ופנים, אדיש לסבל. הכיבוש, לשיטת לוי, גזל מאתנו את הפנים.

הקורא חש היטב בזעם של לוי, וגם משתתף בו, והוא חש בכאב שלוי מתאר, ומשתתף גם בו. אלא שצדק הוא יותר מזעם ויותר מאמפתיה לכאב. כנגד סירובם של החיילים לראות את הפלסטיני כאדם מעמיד הצדק אמת-מידה: לכל איש יש שם. כל בני-האדם נבראו בצלם. זה לא כך אצל לוי. אצלו הסבל נותן לאנשים פנים והאכזריות גוזלת מהם את הפנים.

התוצאה היא שנשמט סוג אחד של הבדל עקרוני בין לוי ותחושת הצדק שלו, לבין החיילים והרוע שלהם. גם בעיני החיילים האלה, שהניחו לתינוק לגווע, יש רחמים ואמפתיה בצד אחד, ורוע מופשט בצד השני. בעיניהם הפלסטיני הוא נציג מופשט של רוע ושל "שנאת ישראל". אין לו פנים. אשה יולדת ותינוקה הרך הם לא בני-אדם ולא ראויים ליחס של בני-אדם, מפני שהם ערבים, וערבים הם אויבים ומחבלים. אם החיילים האלה, או מתנחלי חברון, היו כותבים לעצמם מדור, ובעצם הרבה מדורים כאלה נכתבים בעיתונות הישראלית, הם היו רואים בלב נכמר את התינוקת שלהבת פס שנרצחה בידי מחבלים, או את הנערה התמימה שנקטפה בתור לדיסקוטק על-ידי מחבל מתאבד. וזאת בשבילם הצדקה מספקת לא לראות את הזקן הפלסטיני שבלון החמצן שלו אוזל, או את האם הכורעת ללדת במחסום, או את ההשפלה של ילד פלסטיני שחיילים, במפגן מדהים של נבזות ורשעות שרבטו על הגבס שלו – זה ילד שלא קורא עברית –  "גולני 51 רובאית". (מוסף הארץ, 10.5.1996) בשבילם האויב ומי שבצד שלו אינם בני-אדם.

ההשוואה ודאי היתה מקוממת את לוי: הרי ברור שאנחנו החזקים והם החלשים, אנחנו התוקפים והם הקורבנות. מובן בעיניו מי כאן ראוי שנשתתף בסבלו ונבין אותו, ומי אחראי לסבל וגורם לו. בעולמו של לוי אין הבדל בין לראות פנים, לחוש אמפתיה וחמלה, לבין להצדיק. לכן הצד הצודק הוא הצד הסובל. ולכן לסובלים ראוי שיהיו פנים, ולמחוללי הסבל לא ראוי שיהיו פנים.

כשמחליפים צדק ברחמים קורה משהו לשיפוט המוסרי, וקורה משהו למושג הצדק. צדק הוא דבר נוקב יותר מרחמים, גם כשהוא מבוסס על רגישות לסבל אנושי. הסבל הוא לא תו היכר של צדיקוּת. גם סובלים יכולים לעשות טוב ויכולים לעשות רע. והאמת הקשה והלא-נעימה היא שסבל גם משחית. הרבה מזוועות הכיבוש נובעות מכאן: הדיכוי והייאוש מולידים גם בגידה ופראות ואכזריות אצל הקורבנות. המאה העשרים סיפקה לנו די עדויות על איך נוצלו חולשות אנוש תחת משטרי אימים, איך נולדו הלשנות, איך נוצלו סודות לסחיטה, איך פנו קרובים ואוהבים זה כנגד זה, איך התאכזרות לבני-אדם גוזלת מהם לא רק את אושרם אלא לעתים גם את מצפונם ואת הגינותם. לכן יש אמת מוסרית חשובה בהפרדה בין חמלה לבין צדק. "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כ"ג, ג). אחרת סבל הופך להצדקה לעוול חדש. אבל סבל אינו מצדיק את האכזריות שהוא עשוי להוליד. מסכנות אינה יכולה להיות הצדקה לעוול. אפשר להבין איך סבל יהודי הוליד חשדנות, או כוחנות, או אלימות יהודית, אבל מכאן לא נובע שמנחם בגין צדק כשניסה להפוך את סבלות השואה להצדקה לפלישה לביירות, או לכיבוש בשטחים. אפשר להבין איך הכיבוש והייאוש דוחפים אדם לארגון טרור, אבל מכאן לא נובע שהכיבוש והייאוש הם הצדקה לרצח נערים ונערות בתור לדיסקוטק, או לתרבות המוות והרצח שמטפחים הפלסטינים, או לאנטישמיות הפרועה בספרי הלימוד שלהם.

כשמחליפים צדק ברחמים אובד גם הבסיס המוסרי המוצק, ההבדל העקרוני, בין מצדיקי הכיבוש למתנגדיו. הטענות של תומכי הכיבוש והטענות של מתנגדיו שונות עקרונית ולא רק כיוונית. אלה אינן שתי טענות מאותו סוג. האחת מבדילה בין דם לדם וזועקת רק על "דם יהודי", והשנייה, שהיא הבסיס היציב להתנגדות לדיכוי, מסרבת להבדיל בין דם לדם. לוי מוותר על הרבה, על הרבה מדי, כשגם הוא מסרב לראות את הפנים בצד אחד, כשהוא "מעניש" את הישראלים בסירוב לראות פנים: הוא חוזר להבדיל בין דם לדם.

לדבר הזה יש השלכות חשובות, והן מתבררות כשלוי מראיין מחבלים, ושם הוא לא רואה אטימות מפלצתית. לוי לא תומך בפיגועי טרור כנגד ישראלים, אבל הוא גם לא מזועזע מהם כפי שהוא מזועזע מזוועות הכיבוש. מפני שאנחנו החזקים, ולשיטתו אנחנו מרחמים על עצמנו די והותר, ולכן התחושה שבוערת בו נוכח עוול שנעשה לילד פלסטיני לא בוערת בו באותה מידה כשנעשה עוול זהה לילד יהודי. הוא ראה כל-כך הרבה סבל פלסטיני, כל-כך הרבה מעונים, מוכים, מושפלים, נכים ושכולים בצד ההוא, שהוא מבין מאיפה בא הטרור. כדרכו, להבין פירושו לחוש אמפתיה וחמלה, ואמפתיה וחמלה כמוהן כהצדקה. אין במנעד שלו הבנה שיש בה ביקורת, ואין מניעים שאפשר להבין אותם ואף-על-פי-כן להזדעזע מהם, או לפחות לפסול אותם. הבנה תמיד נותנת פנים, ולכן בכל דילמה מוסרית מותר להבין רק צד אחד. לכן כדי לראות את הפנים של המחבל שעונה בכלא, שהפך למחבל אחרי שלא יכול היה לסבול את מה שעשו הישראלים למשפחתו ולבני עמו, צריך לראות את הסבל שלו, אבל לא את הרוע שלו. כדי לראות את פניו, צריך לא לראות את פני קורבנותיו. גם לוי, כמו החיילים, צריך להתעלם מהאנושיות של צד אחד כדי לשמור על העמדה שלו. כמו שהחיילים לא מוכנים לראות את פניה של פאייזה, או של הזקן שהחמצן שלו אוזל, כך לוי צריך להתעלם מהפנים של ילדה שנהרגה ב"דולפינריום" כשהוא מראיין מחבלים. החיילים רואים בצד השני את "הערבים" שהם "האויב" ולא את בני-האדם, וכך הם מרגיעים את מצפונם נוכח הזוועות שהם מחוללים; לוי רואה בצד הישראלי את "הכיבוש", וכדי שהמלחמה בכיבוש תהיה מוצדקת מותר שלא לראות את הפנים של הקורבנות שנקרים בדרכה. יש הבדל חשוב כמובן ואסור לטשטש אותו: לוי לא תומך מפורשות בפיגועי התאבדות, ודאי שהוא לא הורג חפים מפשע בעצמו. ואף-על-פי-כן הוא מאפשר לראות את העולם כך: השב"כ מענה אנשים ספציפיים, שיש להם פנים ושמות, אבל הטרור הוא רק נגד "הכיבוש". ואם כך, איפה ההבדל בין זה לבין העמדה ההפוכה, זו של מתנחלים קיצונים, הגורסת שהפיגועים הם נגד בני-אדם ספציפיים, עם שמות ופנים, אבל הכיבוש רק מבקש להדביר את "שנאת ישראל"? מה בין הסירוב של מתנחל לראות את פניו של האדם הפלסטיני לסירובו של מחבל מתאבד לראות את פניו של הישראלי? לוי מתקומם נגד היכולת שלנו לכתוב על מתנחלים בלי לראות את פני האנשים שנרמסים תחת עול ההתנחלות והכיבוש, אבל הוא מוכן לכתוב על מחבלים בלי לראות את הסבל של קורבנות הפיגועים. האם באמת צריך לוותר על הזעזוע מהאטימות המפלצתית של מי שהורג ילדים בקו 5 כדי להזדעזע מהאטימות המפלצתית של החיילים שהניחו לתינוק של פאייזה למות? האם כדי לראות את פניה של פאייזה באמת צריך לסרב לראות את פניו של ילד שנהרג בקו 5?

הגלישה חזרה להבדל בין דם לדם זולגת בקלות להצדקת סוג העוול וסוג האטימות המוסרית שנגדה יוצא לוי. אני מקווה שגדעון לוי לא התכוון לדברים כשאמר לעירית לינור שלא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל (מעריב, 28.4.2002). אבל הדברים חמורים, גם אם נאמרו כלאחר-יד. האם זו המסקנה שאמור הקורא להסיק ממה שעשו החיילים לפאייזה אבו-דאהוק ובנה הפעוט? שמתנחל פצוע אינו ראוי לטיפול רפואי? שאם מתנחלת כורעת ללדת תגיע לביתה של מתנדבת ב"מחסום watch" או לדלת ארגון "בצלם" אז מותר להניח לה ללדת בסובארו ולתינוקה לגסוס משום שהאויב הוא לא אדם? שתינוק שנולד למתנחלת הוא "הכיבוש" לפני שהוא תינוק? אני בטוח שההתבטאות האומללה הזאת של לוי לא משקפת את האופן שבו היה נוהג. אני בטוח גם שהוא לא היה מניח לתינוק של מתנחלים למות. אבל המדור שלו דוחף לשם, מחזיר אותנו אל תוך הדבר שנגדו לוי התקומם מלכתחילה: כש"הצד השני", הצד שנחשב לא צודק, הוא אבסטרקציות ולא אנשים, כשהוא אחר ולא זולת, כשהוא רוע שאין לו פנים, אנחנו גולשים חזרה מן הצדק לפראות. אנחנו חוזרים להבדיל בין דם לדם. ואז חסר רק חצי-צעד כדי להתעלם מאלימות שגודעת חיים של ילד, ורק עוד חצי כדי להצדיק אלימות שגודעת חיים של ילד. משטר הכיבוש המתמשך בשטחים השחית הרבה. לא צריך לתת לו שישחית גם את מושג הצדק. בלעדיו ההתנגדות לכיבוש עצמה, שעומדת על ההכרה שכל בני-האדם נבראו בצלם, מתמוטטת. 

פחות מבני-אדם

האם הסירוב לראות את פני הישראלים אכן נותן לפלסטינים פנים? לא לגמרי. הפלסטינים כפי שהם עולים ממדורו של לוי הם בעיקר קורבנות, דוגמאות לסבל ולמרטיריוּת, ולכן בסופו של דבר הם פחות מבני-אדם. קשה לטעות בפטרנליזם שמאחורי לבו הנכמר של לוי: מאחורי כל גינוני הענווה לוי מביט על מושאי כתבותיו במידה לא מבוטלת של התנשאות. מקורה של ההתנשאות הזאת נעוץ בעובדה שהם עצמם, כפי שהם משתקפים בעיניו ובכתיבתו, אינם סובייקטים מוסריים פעילים – moral agents – אלא רק אובייקטים סבילים של הרוע הישראלי. גם בחירותיהם הגרועות והבלתי-מוסריות הן לעולם תוצאה של מעשי הישראלים. אם פלסטיני בחר בטרור, זה בגלל מה שעשו הישראלים למשפחתו; אם הוא בחר בשלילה קטגורית של זכותם של היהודים להגדרה עצמית, הרי זה בגלל שהישראלים גזלו את שלו; אם שנאת ישראל שלו מתגלגלת לאנטישמיות וגזענות, הרי שישראל הביאה את הדבר הזה על עצמה. ישראל היא לא עוד סיבה לעוולות האלה שמבצעים קורבנותיה, היא הסיבה היחידה. לוי אינו מוכן להפעיל את הקריטריונים המוסריים שהוא מחיל על ישראל גם על הפלסטינים, ובדרך כלל הוא נמנע מלהיכנס אל התחום הזה שבו מטפחים הקורבנות תרבות של מוות ונקמה וחוסר נכונות לפשרה. הפלסטינים של לוי הם פחות מבני-אדם משום שהם לעולם אינם אחראיים למעשיהם. בדומה לאותו חלק של הימין הניצי בישראל המצדיק כל עוול של ישראל משום שהיהודים הם תמיד קורבנות, כך הפלסטינים של לוי, הראויים רק לרחמים, פטורים משיפוט מוסרי שאותו שומרים רק למי שהוא אדם ממש.

מכאן נובעת התחושה שלוי אינו מתעניין בפלסטינים עצמם כמו שהוא מתעניין ברגשות האשמה של הישראלים. המפעל החשוב של תיעוד התוצאות האנושיות של הכיבוש גולש לסנטימנטליות שפוגעת במטרתו. כי לוי לא רוצה לראות בפניהם של הפלסטינים מורכבות אנושית, הוא רוצה להביט בפניהם ולראות רק את הרוע האטום שלנו. הפנים הפלסטיניות אינן בדיוק עדות לאנושיותם של הפלסטינים. הן עדות לחוסר האנושיות שלנו. מה שלוי רואה כשהוא מתקרב אינו הפנים הפלסטיניות שבהן הוא מביט. הוא רואה שם את חוסר הפנים שלנו.

התוצאה הפוליטית של הרדוקציה הזאת של צדק לרחמים, של סבל כעדות לרשעותנו, ברורה דיה: כשלוי כותב בעמודי הדעות של עיתון הארץ, כלומר, כשהוא מגיע לשאלות של מלחמה ושלום ומדיניות, הוא מביא אתו לשם את פני הסבל של הפלסטינים ואת היעדר הנכונות לראות אותם כבני-אדם הבוחרים בין חלופות פוליטיות, ובין טוב לרע. גם בשאלות של מדיניות ישראל היא לעולם התוקפן בעיני לוי, והדם הנשפך בסכסוך הוא תמיד אחריותנו הבלעדית. גם כאן האגוצנטריות של הניצים בישראל מוצאת הד בסוג ה"שמאלנות" שלוי מטפח: הכול, אבל ממש הכול, בסכסוך הזה תלוי בנו ובמעשינו. אם בימין הצד השני הוא רק רשע, ולא חשוב מה נעשה, הרֶשע יימשך, אצל לוי הצד השני הוא רק קורבן, והוא אינו בוחר, מחליט או פועל. הוא בוודאי לא אחראי לקושי לפתור את הסכסוך. שוב, הכול תלוי רק בנו, והסכסוך הוא דילמה פנים-ישראלית בלבד. העמדה הזאת היא רדודה ודלה, והיא לא מקדמת את היכולת להביט נכוחה במציאות של הסכסוך. קשיים עצומים בדרך לפתרון נעוצים בצד השני, בדברים שלוי מסרב להביט בהם, והסירוב להביט בהם מרחיק ולא מקרב את הפתרון: הסירוב של הפלסטינים לחלוקה, עידוד הטרור, השחיתות השלטונית, האופן שבו פוזרו כספי סיוע עצומים על העשרת האליטה, התעמולה הגזענית שגם הרשות וגם החמאס מפיצים.

כל זה לא פוטר את הצד הישראלי מאחריות. אבל לוי לא עוסק באחריות, הוא עוסק אך ורק – אך ורק – באשמה, והאשמה היא משחק סכום אפס אצלו: אם צד אחד אשם השני זכאי ולהפך. לוי מזכה את הפלסטינים לא משום שהוא רוצה שנביט נכוחה בסכסוך ונראה את עצמנו ואותם באור קשה וביקורתי, אור שהוא הכרחי לפתרון פרגמטי. לוי אינו מתעניין בפרגמטי, כלומר בפוליטי. לא פתרון הסכסוך מעניין אותו, אלא רגשות האשמה שלנו. האפקט של המדור של לוי והמסקנות הפוליטיות שנגזרות ממנו אינם קידום של פתרון, הם יצירת תחושת צדיקוּת אצל מי שמצטרף לקריאה שלוי משמיע, וחוזר ומשמיע: תתביישו! המדור של לוי נוטש את המוסרי לטובת המוסרני משום שהוא מנער את חוצנו מאחריות לקידום פתרון, ורוצה במקום כל זה להתבצר בתחושת צדיקות. יש משהו מאוד לא נעים בזחיחות הדעת הזאת, בצדיקות שפוטרת את עצמה מהדילמות הקשות בדרך אל יותר צדק ופחות עוול. למדור של לוי יש אפקט מרדים פוליטית, לא מעורר פוליטית. מרפה ידיים, ולא מחזק ידיים. ישראל מכוערת ונבזית ללא תקנה. העוולות שלה הם מעבר לכל הסבר, מעבר לכל תיקון. הפוליטי מתגלגל אל הפסיכולוגי. הקורא של לוי פטור ממעשים, פטור ממצבים מורכבים, פטור מדילמות מוסריות. הוא כבר מוסרי. הוא כבר הבדיל את עצמו, כחבר בקבוצת הצדיקים, מכל הרוע שמסביב. הוא מטוהר. בניגוד ליושבי בית-הקפה שסביבו, האדישים לסבל האנושי העצום המתקיים חמש דקות מכפר סבא, יושב בית-הקפה שקרא את לוי ער מאוד לזה שהיושבים סביבו צריכים להתבייש. הוא פוטר את עצמו מבושה, ויש סכנה שהוא יפטור את עצמו, כפי שעושה לוי, גם מפתרון: לא צריך לפתור דילמות, מספיק לדעת שאתה בין המעטים הצודקים.

ד"ר גדי טאוב הוא עיתונאי וסופר, היסטוריון של ארצות הברית ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לתקשורת ובבית ספר פדרמן למדיניות ציבורית וממשל. מההוגים הציוניים הבולטים בישראל. ספרו "מהי הציונות?" ניתן להורדה חינם באתר של מרכז מציל"ה.

* "מותו של תינוק" מתוך גדעון לוי, אזור הדמדומים: חיים ומוות תחת הכיבוש הישראלי, 1988-2003, בבל, תל אביב, 2004, עמ' 338. הרשימה פורסמה לראשונה במוסף הארץ ב-19.4.1996.