בית המדרש לציונות | מפגש חמישי: שלילת הגלות

"שלילת הגלות היא יסודה הראשון

של האידיאולוגיה הציונית.."

~ בנציון דינור, שר החינוך השלישי של ישראל ~

במפגש החמישי של בית המדרש לציונות שוחחנו על עקרון 'שלילת הגלות' אל מול חיובה בהגות הציונית, שלילה שהייתה משותפת לרובם הגדול של ההוגים והמנהיגים הציוניים, העולים והחלוצים המגשימים.

בתמונה: הזמנה לקונגרס השביעי – הקונגרס הראשון לאחר מותו של הרצל, באזל, 1905.

מהי שלילת הגלות? – בין השירים 'שני מכתבים' (1924) ל'ברלין' (2014).

את ראשיתו של הדיון על שלילת הגלות פתחנו באמצעות שני שירים אשר 90 שנה מפרידים ביניהם.

השיר 'שני מכתבים' (קישור לשיר והסבר עליו>> bit.ly/23auVcD).

בשנות העשרים של המאה שעברה, כתב המשורר והחלוץ הצעיר אביגדור המאירי את השיר 'שני מכתבים'. השיר נפתח בדברי האם המתחננת לבנה שישוב 'הביתה לגולה': עַל נְיָר לָבָן וְצַח כַּשֶּׁלֶג/ בָּא מִכְתָּב מִן הַגּוֹלָה/ כּוֹתֶבֶת אֵם בְּדִמְעַת עַיִן: "לִבְנִי הַטּוֹב בִּירוּשָׁלַיִם, אָבִיך מֵת, אִמְּךָ חוֹלָה/ בּוֹא הַבַּיְתָה לַגּוֹלָה! מנגד עונה לה הבן בכאב רב אך בנחרצות של אידיאליסט: עַל נְיָר פָּשׁוּט, אָפֹר כָּאֵפֶר / הוֹלֵךְ מִכְתָּב אֶל הַגּוֹלָה / כּוֹתֵב חָלוּץ, בְּדִמְעַת עַיִן / שְׁנַת תַּרְפָּ"ד בִּירוּשָׁלַיִם: "סִלְחִי לִי, אִמִּי הַחוֹלָה / לֹא אָשׁוּב עוֹד לַגּוֹלָה! והשיר מסתיים בחתימתו הסופית והנחרצת של החלוץ הצעיר: לֹא אֶהְיֶה עוֹד נָע וָנָד! / לֹא אָזוּז מִפֹּה לָעַד! / לֹא אָזוּזָה / לֹא אָזוּזָה / לֹא!"

האם החולה כותבת על "נייר לבן וצח כשלג", כלומר נייר איכותי המסמל את תנאי הגולה הטובים והמרווחים, לעומת הנייר "הפשוט, אפור כאפר" עליו כותב החלוץ הצעיר "בדמעת עין", המסמל את הדלות החומרית בארץ ישראל של שנת תרפ"ד (1924), אולם ההבדל הגדול הוא שלמרות התנאים החומריים הטובים של האם בגולה, הרי שהיא "חולה" ואביו מת, הם הדור הישן, של הגולה החולה, ואילו הוא הצעיר, החלוץ, אמנם חי בתנאים חומריים קשים אך רוחו טהורה, בעל מרץ נעורים, הוא למעשה "המחר" בעוד הוריו הם "האתמול".

בצורה זו בוטאה שלילת הגלות בשירים רבים בקאנון של המשוררים העבריים בימים ההם, ידוע ביותר שיר "מרד הבן" של שמעוני שהפך להמנון 'השומר הצעיר', ומתבטא בחריפותו אף יותר בכותבו: אל תשמע בני אל מוסר אב / ואל תורת אם אל אוזן תט / כי מוסר אב הוא "קו לקו…" / ותורת אם "לאט לאט…" / וסופת אביב דוברה כן: "הקשיבה, איש, לשיר הבן!" בכך מבטא שמעוני כי ההורים הם העבר בעוד הבנים הצעירים, החלוצים, הם העתיד, הם האביב המפציע על עם ישראל בעת החדשה.

אלו היו דוגמאות רדיקליות לערך שלילת הגלות, כנטייתה של הספרות והשירה, המבטאות בחריפות את מרד החלוצים הצעירים בהוויה הגלותית, ואת מרי המחשבה הציונית במחשבה היהודית האורתודוכסית מחד והבורגנית אירופאית מאידך. עם זאת, לא כל הפרשנויות של שלילת הגלות היו חריפות במידה כה רדיקלית, אם כי עדיין נחרצות אשר ביטאו את מהות העקרון של השיבה למולדת בבחינת שלילת הגלות על כל רבדיה, הרוחניים והחומריים.

מ1924 אנו עוברים לימינו לשנת 2014 כשפורסם השיר 'ברלין' של להקת 'שממל' >> bit.ly/1ZZ9Akx. דנו על הפער שאנו רואים לגבי היחס שלנו לארץ בעקבות שני השירים ש90 שנה מפרידות ביניהם אולם גם אוקיינוס של הלכי רוח ותודעה שעברה מהפכות רבות.

 החלק העיקרי של המפגש הוקדש להבנת עקרון שלילת הגלות בהגות הציונית. את ערך 'שלילת הגלות' חילקנו בין 3 הבחנות מרכזיות: שלילת הגלות בשל האנטישמיות הגואה (סיבה חיצונית), שלילת הגלות כשלילה ומאבק בתהליך איבוד הזהות היהודית וההתבוללות (סיבה פנימית-תרבותית), ולבסוף שלילת הגלות מתוך שלילת האופי המוסרי המעוות של חיי היהודים בגלות (סיבה פנימית-מוסרית).

שלילת הגלות בהגות הציונית

"מהתולדות האלה היא קודם כל אותה ההכרה המתפשטת יותר ויותר, שבשום מקום אין אנו בביתנו ושסוף סוף צריך שיהיה לנו איזה מקום מיוחד לעצמנו, אם לא ארץ-אבות שלנו." (פינסקר ואוטואמנציפציה, 1882)

קראנו על הסיבות 'החיצוניות' שלא מאפשרות להישאר בגולה, האנטישמיות וההתבוללות. יש כאלה המזהירים מסכנת האנטישמיות הלאומנית והחברתית (ליליינבלום, נורדוי, הרצל). החשוב שבהם היה  ד"ר יהודה לייב פינסקר, שחיבר ופירסם את ספרו 'אוטואמנסיפציה' לאחר הפרעות האיומות שנעשו ביהודים בדרום רוסיה בשנת 1881 וחולל מהפך רעיוני בקרב שוחרי האמנציפציה הנכזבים שחברו אליו להקמת תנועת 'חיבת ציון'. לפי ניתוחו התחרות הכלכלית עם הלא יהודים, ועוד גורמים רגשיים של פחד מ'הזר' ('יודופוביה') מובילים בהכרח לשנאה כלפיו שאינה מאפשרת השתלבות, שוויון ושותפות במסגרת ערכי ה'אמנסיפציה' שהבטיחה המהפכה הצרפתית באירופה (חירות דתית ותרבותית, שוויון זכויות, אחווה של כל בני הלאום באותה ארץ). הוגים אחרים מנמקים את שלילת הגלות בסכנה הפוכה-דווקא של הצלחת ההשתלבות של היהודים בחברה ובתרבות הלא יהודית, שתוביל בהכרח תוך כמה דורות להתבוללות גמורה. זאת התחזית הציונית של יעקב קלצקין. אבל כמדיניות ציונית מעשית הוא עדיין חושב שיש לפני ההתבוללות המלאה 'שעת בינתיים' שבה יש להשקיע בגולה הרבה מאמצים בחינוך ותרבות ולשימור הזהות היהודית, כדי שרבים ככל האפשר ינצלו ממנה ויעלו לארץ, לפני שיתבוללו בדורות הקרובים ויאבדו סופית לעם.

"החזרה לארץ אבות ואל הטבע. שם נשוב לתחיה. חיי
טבע ועבודה וחופש ירפאו את נגעינו ויעירו את כוחותינו הנרדמים מתרדמתם." א.ד. גורדון

היו גם הוגים ששללו את הגלות בעיקר בשל הסיבות 'הפנימיות', לעומת אלה ששוללים בעיקר את יחס הגויים אל  היהודים, יש אחרים שמפנים את הביקורת דוקא פנימה, אל היהודים עצמם. מוצאים בהם ליקויים מוסריים שונים בחיי הגלות, כגון פרזיטיות, פסיביות, פרנסות אויר, פחדנות, וכדומה. אבל שוב נחלקים ההוגים בתיאור הסיבה והתוצאה: חלקם (ברנר) סבורים שהדת והמסורת היהודית עיצבו אופי לאומי שיצר את ההוויה הגלותית הבעייתית והפסולה, כלומר 'היהדות' היא השורש והסיבה לגלות. אחרים (גורדון) סבורים להיפך, שהגלות שנכפתה על העם חנקה אותו, החלישה ועיוותה את חייו, אבל אין בחיי הגלות כדי ללמד על 'מהות היהדות' מלכתחילה. הגלותיות העכשווית איננה זהה עם דמות היהדות, ואין לשלול את שתיהן. לדעת גורדון הגלות חנקה והשחיתה את העצמיות היהודית הבריאה, וזו תוכל לחזור לעצמה ולהשתקם ולפרוח בארץ ישראל. המחלוקת בין ברנר לגורדון על המשמעות של 'שלילת הגלות' (ששניהם הסכימו לה, כציונים) הגיעה לשיאה בשני מאמרי פולמוס: ברנר כתב מאמר ארוך בשם 'הערכת עצמנו בשלושת הכרכים' שבו עקב, תוך 'ביקורת עצמית' קטלנית, אחר דמותם של היהודים בסיפורי מנדלי מוכר ספרים. הוא מבקר בחריפות את היהדות הגלותית ואת 'האופי הגלותי' ומוצא אותו בזוי, פסול ולא מוסרי. גורדון השיב לברנר וכתב את 'הערכת עצמנו', בו הוא מנסה להפריך או למתן את ההאשמות הלא צודקות שלו, ומבקר את החד צדדיות וחוסר ההוגנות של ביקורתו של ברנר, ומבטא לעומתו 'אהבת ישראל' ואמונה עמוקה בכוחות הגנוזים בעם, שגורדון מאמין בהם, ושטיפוחם חיוני להצלחת המפעל הציוני שגם ברנר חפץ בו. הבאנו קטעים לדוגמא מתוך שני המאמרים הארוכים והמופתיים.

זכות לאומית אחת יש, שהיא תוכל להספיק לנו צרכי חיינו הלאומיים שבלעדיה לא נגיע לעולם לתכלית חפצנו שגם אנחנו נהיה הרוב, בארץ אחת תחת השמים, ארץ אשר זכותנו ההיסטורית בה אינה מוטלת בספק ואינה צריכה לראיות רחוקות, ואשר בתוך אוירה ההיסטורי יתפתחו חיינו הלאומיים באמת לפי רוחנו ואז תהיה תקוה גם לשאר בני העם, המוזרים בארצות, כי המרכז הלאומי הזה ישפיע מרוחו עליהם ויתן בהם כוח לחיות בחייו." אחד העם.

מול שוללי הגלות הציוניים היו גם מחייבי הגלות, שהתנגדו לרעיון 'שלילת הגלות', למשל ההיסטוריון שמעון דובנוב שהיה מהוגי הדעות הלא ציוניים הבולטים במחצית הראשונה של המאה. לדעת דובנוב היהודים הם "עם עולם", כשם ספרו הגדול: 'דברי ימי עם עולם'. כלומר בשתי משמעויות של 'עולם': זמן, ומקום. זהו 'עם הנצח', וגם 'עם הנמצא בכל מקום', לאו דוקא במולדת, בארץ שלו ארץ ישראל. זהו עם רוחני, בעל אופי ודרגת תרבות גבוהים ונאצלים, החי מאות שנים בכל רחבי העולם, שאין לו במה להתבייש ומה לשנות או לזנוח באופן מהותי. היהודים מדגימים בחיי הגלות שלהם את המודל האצילי והמפותח ביותר של לאומיות, שאיננה שבטית פרימיטיבית, ואיננה טריטוריאלית-מדינית, אלא היא שותפות של זהות ומסורת רוחנית, שפה ויצירה תרבותית. זוהי המדרגה הגבוהה ביותר של לאומיות והיהודים מסמנים את המדרגה הזאת לכל שאר העמים, הנמצאים עדיין במדרגות הנמוכות (השבטיות והמדיניות). לדעת דובנוב, הציונות אינה יכולה לפתור את המצוקות היהודיות השונות באופן יסודי, מכיוון שרוב היהודים ימשיכו ממילא לחיות בתפוצות (על כך הסכים גם אחד העם). לכן יש להמשיך לשמור ולקדם את החיים הלאומיים והתרבותיים העשירים בתפוצות, תוך שמירה על אוטונומיה חינוכית, קהילתית ותרבותית. דובנוב היה ידידו הקרוב של אחד העם, וגם הזדהה עם רבות מהעמדות של 'הציונות הרוחנית', והסכים עמו באשר לחשיבותה של הזהות והתרבות הלאומית ככלי לקיום לאומי מתמשך במקום הדת, האמונה המסורתית וההלכה, אולם חלק עליו לגבי חיוניות 'מרכז הרוח הלאומי' בארץ ישראל. לדעתו אם נדרשת לעם זהות תרבותית חזקה ורצון קיום חזק כדי לשרוד בגולה, לא יעלה ולא יוריד אם יהיה גם בארץ ישראל ציבור יהודי נאמן, או שלא יהיה. ממילא את עיקרה של הזהות היהודית בגולה יש לגבש בה עצמה, ולא ניתן להשיגה דרך 'הזדהות עם המרכז הישראלי', כפי שהציע אחד העם.

קיימנו דיון על נושא הירידה מהארץ, ושאלנו מה יחסנו לישראלים היורדים מהארץ, האם אנו "שיפוטיים" כלפיהם או לא, כיצד מתנהל השיח בינינו (או השתיקה) בנושא, מה אנו חושבים ומרגישים לגבי התופעה, סיבותיה והשלכותיה.

בסוף המפגש קראנו מדברי יגאל אלון שכתב בין היתר כי "פתאום נשכח מלב רבים כי הציונות המגשימה לא הסתפקה מעולם בהוצאת היהודים מן הגלות, אלא גם בהוצאת הגלות מן היהודים."