בית המדרש לציונות | מפגש שמיני: זאב ז'בוטינסקי

"כל אשר יצטייר בלבך היום על-ידי הדמיון הנועז ביותר אינו אלא תחושה מוקדמת רפוּיה של עובדות מציאוּת המחר.

אילולא היו הבריות חולמים, לא היו משיגים מאומה.חלום-התקווה, בדומה לאיילת-השחר, יְקְדָם תמיד לזריחת השמש,

השמש האמיתי, הלוהט, השופע חיים…"

~ זאב ז'בוטינסקי ~

במפגש השמיני של בית המדרש לציונות קראנו את כתבי זאב ז'בוטינסקי ושוחחנו על רעיונותיו המקוריים, המרתקים ולעתים גם פורצי הדרך והחדשניים לתקופתו. קראנו אודות רעיונותיו על השפה והתרבות העברית, על חברה מתוקנת שתוקם בארץ ישראל, שלילת הגלות, עקרון הצבאיות העברית שהתבטא היטב בימי הגדוד העברי שז'בוטינסקי היה ממייסדיו, וכן הלאה. כתביו של ז'בוטינסקי הם רבים ומרובים ועדיין לא כולם ראו אור. בשנים שלאחר פטירתו (בשנת 1940 בניו יורק), הוקם ועד מיוחד להוצאת כתביו לאור, ובמשך מספר שנים יצאו בהדרגה לא פחות מ18 כרכים של כתביו, בהמשך גם עמל ופעל מכון ז'בוטינסקי ולאחרונה פורסמו מעל 10 כרכים של אגרותיו בנושאי ציבור ומשפחה שכתב לאורך כל שנות חייו ופעילותו הציונית. ובשנתיים האחרונות החלה אף לצאת מהדורה מעודכנת של כתביו בעריכתו של פרופ' אריה נאור.

במאמר זה אביא סקירה קצרה מהדברים ששוחחנו עליהם במפגש השמיני של בית המדרש לציונות בחיפה, לרוצים להרחיב מומלץ להוריד את הקובץ המצורף, המכיל מגוון מדבריו ותפישת עולמו ויכול אף לשמש ללימוד קבוצתי לכל החפץ בכך, להורדת הקובץ לחצו>> זבוטינסקי. דף מקורות.

תחילת הדרך

ז'בוטינסקי בצעירותו

זאב ז'בוטינסקי נולד בשנת 1880 באודיסה. בעיר הזו, עיר אירופאית קלאסית הניחנת בקוסמופוליטיות וחירות, ביהודים משכילים וחופשיים, בעיר החופשית הזו גדל והתחנך ז'בוטינסקי. שנים לפני כן, בשנת 1819 הפכה אודסה לעיר נמל חופשית, כעיר סחר חיו בה אוכלוסיות מגוונות של רוסים, אוקראינים, יהודים, יוונים וסוחרים שייצגו לאומים אירופיים רבים. האופי הקוסמופוליטי שלה תועד במכתביו של המשורר הרוסי הגדול פושקין, בהם הוא מספר כי אודסה היא עיר שבה "אפשר להריח את אירופה. מדברים צרפתית ויש עיתונים ומגזינים אירופאים לקריאה." ז'בוטינסקי כתב בספרו האוטוביוגרפי על שנות ילדותו באודסה בשנות השמונים של המאה ה-19, "השלישי מהגורמים שחותמם חרות על ילדותי היא אודיסה. הוא כותב וממשיך כי "לא ראיתי עיר קלת-מזג כמוה… את מיטב ימי נעורי בליתי ברומא, גם בוינה גרתי בהיותי צעיר, ויכלתי להשוות את ה'אקלים' הרוחני בקנה-מדה שוה: אין כאודיסה – כלומר אודיסה של הדור ההוא – לרוך-העליזות ולשכרון הקליל המרחפים באויר, ללא צל ורמז של סבך נפשי או טראַגיקה מוסרית… מאין ומאפס נוצרה העיר כמאה שנים לפני יום הולדתי, בתריסר לשונות פטפטו תושביה ואף אחת מהן לא ידעו על בוריה."[1]

בשנת 1903 כשהוא בן 23 בלבד התחיל בפעילותו הציונית, זאת לאחר שהספיק לראות עולם, לחיות זמן מה בברן שבשוויץ כעיתונאי וכסטודנט צעיר למשפטים ברומא. ז'בוטינסקי העיד על עצמו כי היה בעל השקפת עולם ליברלית דמוקרטית וספג את השפעות הליברליזם המערב אירופאי של המאה ה- 19 ותמך בשיטה הפרלמנטארית. "אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה […] כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית…" כתב על השפעת השנים האלה על עיצוב השקפת עולמו ומאוחר יותר הוסיף "גם לי שנאה עיוורת לרעיון, האומר ש'המדינה היא הכל'. […] הנני מאמין רק בפרלמנטריזם 'מן האפנה הישנה', כל כמה שייראה לפעמים בלתי נוח או מחוסר אונים. הנני מאמין בחופש הדיבור והארגון, וכמעט בכל התנגשות בין ההכרה האינדיבידואלית למשמעת הכפויה, הנני עומד לצידו של היחיד."[2]

בשנה זו הוא מגיע להתעניין יותר ויותר בציונות על רקע הפרעות בעיר קישינוב. הוא הגיע לעיר כעיתונאי ושם תחת רושם הזוועות חל מפנה בחייו. הוא התוודע לראשי הציבור היהודי, וביניהם המשורר ביאליק, שהזדעזע עמוקות וכתב את שירו הנודע "בעיר ההריגה". ז'בוטינסקי הגה את רעיון ההגנה העצמית והצטרף לקבוצת יהודים שכבר החלה לפעול. עד מהרה הוא נעשה ראש הקבוצה והשקיע מאמצים באיסוף כספים, בקניית נשק ובניסוח חומרי הסברה. ז'בוטינסקי תרגם לרוסית את השיר "בעיר ההריגה" וכתב שאין להסתפק רק בהגנה עצמית, גאולת ישראל תבוא רק בדרך האקטיביזם, העם יחרוץ את גורלו שלו ואין לסמוך על חסד לאומים, "אנו, הציונים", כתב באחד ממאמריו הראשונים, "דוחים כל כניעה מעלינו וקוראים לעבודה הקשה של בניין. קוראים אנו את העם היהודי ליצירה היסטורית. בהצביענו מזרחה אין אנו אומרים לעם: קום ברח, שם במערה תסתתר מפני רודיפיך; מצביעים אנו ואומרים: קדימה'."[3]

הוא נוכח באותה שנה בקונגרס הציוני ה-6 ושם הייתה הפגישה הראשונה והיחידה שלו עם הרצל, שעליו כתב "הרצל עשה עלי רושם ענקי – המלה איננה גוזמא, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות – בכלל, מכל נסיונות חיי אינני זוכר אדם שעשה עלי רושם כזה כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי-כן; רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו."[4]

בשנת 1905 היה ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה" ועמד בראש הזרם הציוני של הארגון, יצא עם מצע ציוני לבחירות לדומה הראשונה אך לא עלה בידיו להיכנס לפרלמנט. באותה שנה פרסם את הספר "החינוך העברי", שבו קרא להשלטת העברית בבתי הספר היהודיים. מאבקו למען העברית היה חלק טבעי מפעילותו הציונית. המאבק למען השפה העברית היה מאז לחלק טבעי בפעילותו הציונית. הוא היה בין מנהיגי הציונות שראו בשימוש בעברית מטרה עליונה. הוא סבר שכל ציר לקונגרס הציוני חייב לדעת עברית, ולא היה יכול לשאת את החרפה שהיידיש היתה הלשון הרשמית של הקונגרס. ז'בוטינסקי הטיף להשלטת השפה העברית בתור שפת הוראה כללית בכל בתי הספר. לדעתו לא ניתן היה להקנות ערכים לאומיים באמצעות כלים זרים. רק בהשרשת מושגים לאומיים ניתן יהיה להחדיר את תודעת העברית ללב היהודים.

"השפה העברית", כתב, היא "שפתו הלאומית היחידה והנצחית של עם ישראל. בארץ ישראל עליה להיות לשפה היחידה השלטת בכל שטחי החיים של היהודים; בארצות הגלות היא צריכה להיות לפחות שפת הלימוד, למן גן הילדים ועד לבית הספר התיכון. בחינוכו של כל ילד יהודי עליה לשמש הראשית והיסוד לכול; וילד שאינו יודע עברית, אינו יהודי שלם… שפה לאומית היא השפה שנולדה יחד עם העם והיא מלווה אותו, בצורה זו או אחרת, בכל דרך חייו הארוכה: הלא זו היא השפה העברית". ונאה דרש – נאה קיים היה. . עם בנו דיבר אך ורק עברית ובצוואתו לאשתו יוהנה בימי מלה"ע ה-1 כתב כי "רצוני שערי [בנו של ז'בוטינסקי] ידע יפה עברית. בכל השאר איני נותן לך עצות."[5]

הגדוד העברי

במדי הגדוד העברי

אחד הנושאים המרכזיים בחייו היה המאבק להנחלת רעיון ההגנה העצמית. עצם הרעיון בדבר נחיצותו של כוח צבאי יהודי שיגן על היהודים בגולה ועל המדינה שתוקם, היה מצוי עוד בכתביו של הרצל. ז'בוטינסקי ראה בארגון ההגנה היהודית העצמית ביטוי לגאווה לאומית ולכבוד עצמי, העשוי לעורר אצל המוני היהודים המדוכאים והמושפלים אמון וביטחון בכוחות עצמם:

"במשך יובלים ודורות הורגלו אומות העולם לשמוע, כי פה היכו את היהודים ושם הגנו על היהודים – או היכו או הגנו, וקשה להגיד מה היה משפיל יותר – המלקות או ההגנה. בא הזמן להראות לעולם רובה יהודי עם כידון יהודי. […] "בשביל הדור הגדל לנגד עינינו ואשר על כתפיו תוטל – כנראה,האחריות למפנה הגדול ביותר בתולדותינו, יש לאלף- בית צלצול פשוט ביותר: צעירים, למדו לירות."

ז'בוטינסקי דיבר לא רק על צבא מקצועי, שישמש להגנה מבפנים ומבחוץ, אלא על החינוך לחיילות של הנוער בכללו, כדי שיוכל לעמוד במערכה הקשה, שהתחייבה מתוך צורכי התחדשותו הלאומית. ז'בוטינסקי כתב אמנם על שבחי המיליטריזם – משמעת, יכולת של פעולה קולקטיבית, עזרה הדדית, רוח של הקרבה עצמית, תעוזה וכושר למפעלי גבורה- אך לא התעלם מקווי האופי השליליים, שהמיליטיריזם עלול לקבל בתנאים מסוימים.

מלחמת העולם הראשונה הביאה למפנה מכריע בחייו של ז'בוטינסקי, כאשר שמע שתורכיה הצטרפה למלחמה, הבין כי נקרתה לציונות הזדמנות היסטורית. אסור לתנועה הציונית לנקוט עמדה ניטראלית במלחמה שבעקבותיה ייקבע גורלן של מדינות ותנועות השחרור. כולם ידעו כי 'האיש החולה על הבוספורוס' דהיינו האימפריה העות'מאנית, עומדת לספוג תבוסה קשה ולקרוס. אך אם התנועה הציונית רוצה להצטרף אל שולחן ועידת השלום לעתיד לבוא, עליה לייסד גדוד עברי שיתייצב בחזית ארץ ישראל: "גורלנו תלוי בשחרור ארץ-ישראל מתחת השלטון התורכי ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית." הוא כתב לימים בספרו האוטוביוגרפי והוסיף "באיזה רגע בדיוק נולדה בלבי המחשבה על גדוד עברי לוחם […] – אין אני זוכר עכשיו. ואולם סבורני, שבכלל לא היה שום רגע כזה. חושב אני, שלי בכלל היה ברור תמיד, מאז ומעולם, שאם תפרוץ פעם מלחמה בין אנגליה ותורכיה, הרי טוב היה אילו היו היהודים מקימים גיס משלהם ומשתתפים בכיבושה של ארץ-ישראל."[6]

רעיונו של ז'בוטינסקי היה מהפכני. מאבקו למען הקמת הגדוד נמשך למעלה משנתיים. הוא נתקל בהתנגדות מצד הממסד הבריטי ומצד יהודים מתבוללים באנגליה, על רקע התנגדותם לכל רעיון הציונות. בראשית המלחמה גורשו אלפים מיהודי ארץ ישראל על ידי התורכים בשל נתינותם הזרה וחששו שיהיו מעין גיס חמישי. רובם התיישבו באלכסנדריה. שם פגש ז'בוטינסקי לראשונה את טרומפלדור, הגיבור ששמו הלך לפניו מאז השתתפותו במלחמת יפאן-רוסיה ב 1904. הוא העלה בפניו את רעיון הגדוד וטרומפלדור הצטרף אליו ללא היסוס. מפקד הכוחות הבריטיים במצרים הסביר להם כי החוק הבריטי אוסר גיוס נתינים זרים לצבא הבריטי, והעלה בפניהם הצעה אחרת –  לגייס גדוד של נהגי פרדות שיישלח לאחת החזיתות שבה לוחמים נגד תורכיה. ז'בוטינסקי ושאר חבריו דחו את ההצעה. טרומפלדור לא ראה פחיתות כבוד בגדוד עזר כזה של נהגי פרדות. אולם אכזבה נוספת לא איחרה לבוא כאשר הגדוד הוצב לא בארץ ישראל אלא בחזית גליפולי שליד הדרדנלים.  הגדוד גויס והשתתף במערכת גליפולי וזכה לתשבחות המפקדה העליונה. טרומפלדור דווקא היה מרוצה, וכתב כי "ראשית, הוכח, שגדוד יהודי יכול להתקיים ולמלא את חובתו; שנית, הוכחשה האגדה על פחדנות היהודים. […] אמנם, תפקידנו להובלה, אבל בשביל העמדות הראשונות אנו באים אל החפירות הראשונות. לנו יש רובים וכדורים."[7]

בשנת 1917 אישרה ממשלת בריטניה את יצירת הגדוד העברי, שנקרא "גדוד 38 של קלעי המלך", ובבוא היום, אחרי שחייליו יצטיינו בשדה הקרב – הם יזכו לשם "גדוד יהודה" ולסמלים לאומיים – תגי מגן דוד, ציור מנורה. ב- 1918 יצא הגדוד לחזית בא"י ונשלח לבקעת הירדן. וז'בוטינסקי לימים יכתוב "לתת ליהודים להילחם בעד אדמת ישראל, זהו אחד הרעיונות הנהדרים ביותר, ששמעתי במשך כל חיי." ייסוד הגדוד העברי שימש ציון דרך היסטורי בתולדות העם היהודי והתנועה הציונית.

שנות הפעילות הפוליטית

ארגון 'ההגנה' בירושלים – מאורעות תר"פ – 1920

בשנת 1920 פרצו פוגרומים של תושבי ירושלים הערביים ביהודים (פרעות תר"פ – 1920). ז'בוטינסקי עמד בראש 'ההגנה' וארגן הגנה יהודית על השכונות היהודיות בירושלים מפני הפורעים הערביים. בעקבות כך נעצרו הוא ו-19 מחבריו לארגון על ידי השלטונות הבריטים. ז'בוטינסקי נשפט ל-15 שנות מאסר ונכלא בכלא עכו יחד עם חבריו. לאחר מספר חודשים שוחררו הוא ויתר אסירי ההגנה שנאסרו עימו.

הצה"ר (ההסתדרות הציונית-רביזיוניסטית)

עם פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית בשנת 1923 לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, התחילה הדרך לייסודה של המפלגה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים ויצמן יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכת ציבורים במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאו עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית.

בשנת 1923 כאמור, פרש מההנהלה הציונית ושנתיים לאחר מכן, ב-1925, ייסד עם שותפים את הצה"ר – הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים. בשנת 1935 פרשה סיעתו, סיעת הצה"ר מההסתדרות הציונית והוקמה הצ"ח – ההסתדרות הציונית החדשה בראשותו של ז'בוטינסקי.  במצע הצה"ר נכתב כי "מטרת הציונות היא הפיכתה של ארץ-ישראל לקהילה יהודית בחסותו של רוב יהודי מובטח. […] לשם יצירת רוב עברי בארץ ישראל דרושים אמצעים מיוחדים למען הרחבת יכולת קליטתה הכלכלית של הארץ בשביל המתיישבים החדשים. זהו מושגה הנכון של 'ציונות פוליטית'. אין אף אחד מאתנו מזלזל בערכה של העבודה המעשית הנעשית בארץ או של הקרנות הלאומיות שלנו. הציונות מורכבת – וככה תצטרך להישאר גם להבא – מ- 90 אחוזים של 'כלכלה' ורק מ- 10 אחוזים של 'פוליטיקה'. אולם עשרת האחוזים הללו הנם תנאי מוקדם להצלחתנו. … יצירת הרוב הינה תפקיד ממלכתי; עלייה המונית זהו עניין ממלכתי. לשם הוצאתן לפועל דרושה עזרה אקטיבית שיטתית וחיובית מצד הממשלה."[8]

ז'בוטינסקי ציין את ההכרח ליצור מדינה ריבונית שיש בה משום ערובה להמשך קיומו של עם ישראל. הוא ראה עצמו כנושא דגלה של "הציונות ההרצליאנית", ששמה את הדגש על יצירת תנאים מדיניים נאותים כתנאי קודם לפעולה התיישבותית, ופסל את הנוהג של סלקציה של עולים, שהיתה מכוונת להבטחת דמות מסוימת של החברה הארץ-ישראלית:

"לא נותרה לנו אלא דרך אחת, שהיא מציאותית וראויה למאמץ: עליית המונים מרוכזת לארץ… שוב תהיה לנו הציונות למה שהיתה בימי הרצל – לא רק תחייה לאומית, לא רק תנועה לפתרון בעיותיה הרוחניות של האומה, אלא גם רעיון הצלה אנושי להמוני אדם עצומים, רעיון כמעט משיחי במובן הפשוט ביותר של מילים אלה".[9]

בעקבות פרעות תרפ"ט-1929, נוצרה מחלוקת בתוך שורות ארגון 'ההגנה' בנוגע לאופן תפקוד הארגון במהלך הפרעות. היו שטענו כי שיטת 'ההבלגה' איננה שיטה יעילה יותר וכי הדרך הטובה ביותר להגנה היא התקפה. לאחר הפרעות, יצאה מתוך שורות 'ההגנה' קבוצה של לוחמים שייסדו את האצ"ל – ארגון צבאי לאומי. בשנת 1937, לאחר שהוצע לו, קיבל ז'בוטינסקי על עצמו את תפקיד מצביא האצ"ל, בכך הופך האצ"ל באופן רשמי לזרוע הצבעית של הצה"ר, ז'בוטינסקי כתב כי "סוף-סוף נשברה בידי היהודים בארץ-ישראל אותה סבלנות פאסיווית כלפי כנופיות הטרור, שמכנים אותה בשם 'הבלגה'. […] והנוער שלנו? נוער זה מאמין, הוא לוחם, הוא הקריב קורבנות. בנים עניים הם לעם ישראל והאידיאל שלהם לשרת את עמם ואת מולדתם".

עלייה והצלת היהודים – עליית 'אף על פי' 

מאורעות הדמים של תרפ"ט-1929 הביאו להקצנת המדיניות שבה נקטו שלטונות המנדט בריטי בארץ. העלייה היהודית לארץ הייתה אחד הנושאים העיקריים שנפגעו משינוי המדיניות. ב"ספר הלבן" של פאספילד מ1930 ניתן ביטוי לקו המדיני החדש בנושא העלייה: צמצום ניכר של מספר העולים היהודים לארץ-ישראל.

בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה ועניין העלייה נהפך לנושא קיומי של העם היהודי. בעקבות כך החלו ז'בוטינסקי ומפלגתו במאמצים רבים להעלאת יהודים לארץ ישראל בכל דרך אפשרית, גם בניגוד לחוקי המנדט הבריטי. כך החלה לה עליית 'אף על פי' שבמשך מספר שנים הביאה קרוב ל-20,000 מעפילים ארצה באניות שפרצו את ההסגר הבריטי, וזכו להינצל מהתופת הנאצית. ז'בוטינסקי פרסם לנוער היהודי בכל מקום שאפשר ואף כינה את העליה הבלתי לגלית בשם 'ספורט לאומי' שעל כל נער ונערה, "הספורט הלאומי היהודי עוזר לפרוץ מחסום, העומד בדרכם של מיליוני לבבות רעבים; הוא עוזר לאספסוף בלי בית לזכות במולדת לעצמו ולעשות את האספסוף לאומה. מיני הספורט האחרים הם ככלות הכל משחק גרידא; הספורט שלנו רציני, רצינותו קדושה."[10]

חיסול הגלות – זו היתה הסיסמה אותה נשא ז'בוטינסקי מארץ לארץ ומעיר לעיר ובנאומיו אל עמו מעל דפי העיתונות, באסיפות עם ובכל שיחת סלון אפשרית קרא להם "יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם." בשנת 1936 הכריז ז'בוטינסקי בפולין על תוכנית ה"אוואקואציה": "בהיותי בן 16 חיברתי שיר: צורתו הפיוטית שכחתי, אך תוכנו זכור לי עדיין: גלות – פירושה, שאחרים עושים את ההיסטוריה במקומנו. ואילו הציונות פירושה, שעם ישראל מתחיל לעשות את ההיסטוריה שלו מחדש, כעם עצמאי…"[11]

הוא הזהיר, הזעיק והתחנן באוזני היהודים כי עליהם להציל עצמם ולפלס נתיב בריחה לארץ ישראל. כולם מצווים להציל את נפשם לפני שיאחרו את השעה. בדבריו אלו הרגיז את הסובבים אותו. המנהיגים היהודיים וגם הציונים קמו עליו וגינו אותו על שהוא מסייע לאנטישמים וחותר תחת אושיות הקיום היהודי.

ז'בוטינסקי והנוער – בית"ר

עם חניכי תנועת הנוער בית"ר

בשנת 1923 ייסדו קבוצה של בני נוער מריגה שבלטביה את תנועת הנוער בית"ר – ברית יוסף תרומפלדור. התנועה נוסדה בהשראת השקפותיו של ז'בוטינסקי. זמן מה לאחר ייסוד התנועה, הגיע ז'בוטינסקי לביקור בריגה, ובאותו ביקור קיבל את ההצעה להיות ראש התנועה – והוא נענה לה. מאז ועד היום פועלת בית"ר לחינוך הנוער העברי לערכי הציונות והיהדות.

רעיונות התנועה היו חלוציות – הכשרת בני נוער יהודים לעלייה, עבודת כפיים וחיים בארץ-ישראל. צבאיות – הכשרת בני הנוער ליכולת הגנה במקרה הצורך וכן, לכשירות צבאית לקראת גיוס לשירות צבאי (אז בארגוני המחתרות, והיום בצה"ל). חד-נס – ממלכתיות ושמירה על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.  הדר – כבוד כלפי הזולת ועזרה הדדית.

רעיון שכדאי להתעכב עליו הוא רעין החד-נס (המוניזם), רעיון המדגיש את אחדותה הפנימית של האומה וההגמוניות שלה על פני גורמים אינדיבידואלים ומעמדיים. העיקרון הבסיסי העומד בייסוד רעיון המוניזם הוא ההתנגדות לכל רעיון או אידיאה הסותרת את האידיאל הציוני וזאת מתוך חשיבה שיש להתרכז רק ברעיון אחד, הרעיון הציוני, כדי להשיג את המטרה שהיא מדינה יהודית בארץ ישראל המשמעות של חד-נס הוא דגל אחד, דגל כחול לבן שהוא הדגל הציוני. "בו ברגע שאחד הרעיונות מתחיל להיות אבן נגף )ואפילו באופן בלתי ישיר!( על דרך הקמתה של מדינת היהודים, עלינו להקריבו בלי רחמים לטובת האידיאל היחידי, כי אידיאות אפשר שתהיינה לנו הרבה, וכולן יכולים אנו להתייחס בהוקרה הגדולה ביותר; מה שאין כן האידיאל, הוא יכול להיות רק אחד, ועל כל אידיאה אחרת לכוף את ראשה לפניו, ואסור ולא ייתכן, כי יהיה לנו 'אידיאל' שני על פניו. 'שני אידיאלים' הרי זה אבסורד ממש כ'שני אלוהים'. לעבוד אפשר רק לאל אחד ולאידיאל אחד; וכל השאר, עד כמה שלא ישא חן בעינינו, הנהו ותמיד יהיה דבר צדדי ועלינו להקריבו ללא היסוס, אם נשקפת ממנו סכנה לענייננו. […] פירושה דור אשר הקדיש את חייו רק לאידיאל האחד הזה של יצירת מדינת היהודים ואין הוא יודע אידיאלים אחרים על פניו."[12]

בניגוד לתנועת הפועלים הציונית שהחזיקה בנוסף גם את הדגל האדום הסוציאליסטי, ז'בוטינסקי סלד משילוב זה וקרא לו שעטנז אידיאולוגי שמעכב את המטרה הציונית. לטענתו יש לרכז את כל כוחות האומה ברעיון הציוני ורק לאחר שתושג המדינה היהודית היא תהיה פתוחה לרעיונות ואידיאלים חברתיים שונים.

משנתו החברתית

ז'בוטינסקי לא היה רק בעל משנה מדינית ולאומית אלא גם בעל משנה חברתית והחזיק בהשקפת עולם שוויונית. בחזונו ראה ז'בוטינסקי חברה המבוססת על ערכים סוציאליים ועל סולידריות חברתית ברוח נביאי ישראל, שסמליה העיקריים הם "שבת", "פאה", ו"רעיון היובל". ז'בוטינסקי אימץ את הרעיון הטמון ביסודות אלה, שלפיו מוטלת על המדינה מוטלת החובה לדאוג לפרט ולספק לו את צרכיו היסודיים. הגשמתו של מלוא החזון הציוני תלויה לא רק בהקמתה של מדינת ישראל, אלא ביכולתה לתרום לאנושות במסגרת ערכי מוסר וקדושת אדם. יותר מכל מוכרים דבריו על חמשת הממ"מים:

"אני מצייר לעצמי שהדבר, שאנו מכנים בשם 'הצרכים האלמנטאריים' של אדם רגיל – אותו הדבר שהיום הוא צריך להילחם עליו ולבקש פרנסה ולהרעיש עולמות, כולל חמישה דברים: אוכל-דירה-בגדים-האפשרות לחנך את הילדים-והאפשרות להתרפא במקרה מחלה. או כפשוטם חמשת הממ"ים: מעון, מזון, מרפא,מורה, מלבוש."

מציטוט קצר זה ניתן ללמוד, כי על-פי ראיית עולמו החברתית של ז'בוטינסקי, לכל אדם ואזרח יש זכות לקבל את הצרכים המינימאליים על-מנת שיוכל לחיות את חייו בכבוד. למדינה היהודית, על פי ז'בוטינסקי יש ייעוד מיוחד שכמו שמור לה מששת ימי הבריאה. תרומה סגולית יש לאל ידה לתרום לאנושות במסגרת ערכי מוסר וקדושת האדם. מטרתה הסופית האמיתית של מדינת היהודים היא יצירת תרבות לאומית, שתאציל מהודה על כל העולם. לנוסחתו החדשה קרא "ציונות רוממה", "המושג העברי של הצדק החברתי הוא רחב כרוחב החיים עצמם, ולא יתגשם בחיים אלא בידים עבריות על אדמת ה'מעבדה' העברית . על כן, עתה בונה ישראל את המעבדה הזאת."

ז'בוטינסקי היה אישיות מרתקת, אדם רב פנים ורב פעלים, יריעה זו קצרה מלהכיל את כל רעיונותיו ודעותיו. למעוניינים להמשיך לקרוא עוד מוזמנים להוריד את הקובץ המצורף (לחצו>> זבוטינסקי. דף מקורות), ואף לקרוא אודות תפישתו הלאומית ליברלית של ז'בוטינסקי במאמר העיונים לחצו כאן.

______________

[1] זאב ז'בוטינסקי מתוך 'אבטוביוגרפיה – סיפור ימי', לקריאה בפרויקט בן יהודה לחצו כאן

[2] "עגלת ה'כלי הזמר'", כרך "בדרך למדינה", עמ' 271.

[3] בתוך 'אל שונאי ציון', כרך 'כתבים ציוניים ראשונים'.

[4] הקונגרס, בתוך אוטוביוגרפיה, עמ' 50.

[5] "מכתב-צוואה אל אשתו, בצאתו לחזית", 17.9.1918 , כרך זכרונות בן-דורי, עמ' 14.

[6] 'מגילת הגדוד', בתוך סיפור ימי (אוטוביוגרפיה), לקריאה בפרויקט בן יהודה לחצו כאן.

[7] טרומפלדור, בחזית גליפולי, 1915, בתוך: מחיי יוסף טרומפלדור – קטעי יומן ומכתבים, ע"ע 79-82.

[8] 'מה רוצים הציונים הרוויזיוניסטים?', 1926. כתבים, כרך 'בדרך למדינה', ע"ע 284 – 285.

[9] 'פטיציה בגולה, התנגדות בא"י, דברים בוועידה העולמית החמישית של ברית הצה"ר', 1932.

[10] 'ספורט לאומי', 1939, עולמו של ז'בוטינסקי (בעריכת משה בלע), עמי 355.

[11] מתוך נאום על תוכנית האוואקואציה, אוקטובר, 1936.

[12] 'רעיון בית"ר', כרך "בדרך למדינה", ע"ע 312 – 313.