בית המדרש לציונות | מפגש תשיעי: פוסט ציונות

"איפה הם האידיאלים האנושיים, שאינם קודם כל אידיאלים לאומיים?

ביחוד איה איפה היא העבודה האנושית שאינה קודם כל עבודה לאומית?"

~ א.ד. גורדון

"האיש אשר יאהב נפשו יאהב בני ביתו אשר יתנו שמחה בלבו ויתרועעו אתו,

יאהב את בני ארצו כי דבר לו עמהם תמיד ושפה אחת להם ובטוב לארצו ייטב גם לו…"

~ פ. סמולנסקין

'הזמן של הפוסט' (2006), ספרו של אורי רם, מנציגי הפוסט ציונות בישראל

במפגש התשיעי של בית המדרש לציונות קראנו ושוחחנו על נושא בוער בסדר היום: פוסט ציונות– מהי? מהן יסודות המחשבה של הזרם ומהן ההשלכות המעשיות בזירה הציבורית של ישראל? את הדיון מיקדנו בנושא הבוער ביותר בשיח הפוסט ציוני הציבורי והוא הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, או מדינה יהודית ודמוקרטית (עם ו' החיבור). האם יש/אין סתירה ומהו גרעין המחלוקת.

הרשימה הקצרה שלפניכם הינה בבחינת סיכום ותקציר של נושא הדיון שהוא חובק תחומי ידע ודורש יותר ממספר עמודים. בסוף הרשימה ישנם דפי מקורות שניתן להדפיס ולקרוא יחד, לדון ולהתווכח בחברותא.

 מה בין המאה ה19 למאה ה21?

הדיון אודות הלך הרוח, המחשבה או ההגות, אם ניתן לכנותו כך, של הזרם הפוסט ציונות צריך ואף חייב להתחיל לא במאה ה21 או בשלהי המאה ה20, הימים בהם הלך רוח זה רווח ונפוץ, אלא דווקא אחורה יותר בציר הזמן, אפילו יותר ממאה שנים לראשיתה של הלאומיות היהודית המודרנית. בשנת 1872 כתב הסופר העברי, מראשוני חיבת ציון, פרת סמולנסקין בחיבורו 'עם עולם' את הדברים הבאים:

סמולנסקין (1872), הזיקה הלאומית אינה סותרת בהכרח את ההומאניזם

"אהבת עצמו תעורר את כל האדם לעבודה ומעשה ואם יעבוד גם למען משפחתו וקרוביו הוא מאהבתו לנפשו וישמח בכל אשר לו הצדקה לאמר: לי זאת! אשתו ובניו לו המה, ארצו ועמו המה, ועל כן האיש אשר יאהב נפשו יאהב בני ביתו אשר יתנו שמחה בלבו ויתרועעו אתו, יאהב את בני ארצו כי דבר לו עמהם תמיד ושפה אחת להם ובטוב לארצו ייטב גם לו… לכן יעמלו לא לבד להסיר את השנאה הזאת כי אם גם את האהבה לארץ מולדתם יבקשו להסיר מלבם ולהביא אהבה אחרת תחתה, רחוקה ממנה כרחוק מזרח מן המערב, ועל כן לא יצלחו, כי שומע לא יהיה להם, כי בני האדם לא יעזבו את רגשותיהם ואהבתם ושנאתם על נקלה, וזאת שנית כי מן הנמנע הוא כאשר אמרתי. אם נשים עין ולב על שתי הדעות האלה הנראות כרחוקות אשה מרעותה, נראה כי תכליתן אחת היא וכי אל מטרה אחת תלכנה, אם אך האנשים המחזיקים בהן יבקשו את המטרה הטובה ובדרך טובה ילכו."[1]

סמולנסקין היה אחד הלוחמים הגדולים מקרב אנשי ההשכלה היהודיים אשר לא בזו לזהותם היהודית לאומית, מהראשונים במאה ה19 שכתבו כי "זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד, ישיב כל איש אל לבו, ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחווה הזאת?" אל מול טענות המשכילים היהודיים שקראו להתבוללות היה סמולנסקין העומד בפרץ ולא לשווא כונה 'אבי הלאומיות'.

מדוע דווקא בנקודה זו כדאי להתחיל את הדיון? זאת כיוון שהנקודה המרכזית של הפוסט מודרניות הרווחת בימינו, שאינה מחדשת הרבה, היא הוויכוח והקונפליקט הקיים בין היחיד לכלל, קונפליקט שהתחיל כבר לפני זמננו ובספרות ההשכלה היהודית מול ראשוני חיבת ציון, כיוון שדווקא היהודים המשכילים במאה ה19 ניסו הכי הרבה לטשטש את זהותם הלאומית כחלק מיצירת זהות קוסמופוליטית אחידה שבזמן הפוסט מודרני של ימינו חזר ועלה על הבמה ביתר שאת בעקבות ההתפתחות הרשתות וכמובן ההשלכות הכלכליות החברתיות שנוצרו בעשורים האחרונים.

אנו יכולים להתקדם בציר הזמן לא.ד. גורדון ולראות בדיוק את אותה התפישה, בדבריו שנכתבו לפני מאה שנה, בימים שבהם עדיין לא הייתה 'פוסט ציונות' או 'פוסט מודרניות', ואלו דברים החשובים בכדי להבין את יסודות תפישת 'הפוסט', וכך כותב גורדון:

אד"ג, 'אין אידיאלים אנושיים שאינם קודם אידיאלים לאומיים'.

"החיים הקיבוציים הטבעיים מתחילים מהמשפחה. פה ישנם בעין כל הקשרים הטבעיים, הגופניים והנפשיים, החומריים והרוחניים, הנחוצים לחיים קיבוציים שלמים. בטבע האנושי הגיעה ההתפתחות למדרגתה העליונה – אולי מתוך נטייתו היתירה, המיוחדת של האדם לחיים קיבוציים ולאחדות קיבוצית, למשפחתיות, אשר הגיעה בקיבוץ האנושי למדרגתה העליונה בצורת אומה. היחיד הממשי החי רוצה לדלג על האומה החיה ישר לתוך האנושות המופשטת, ולכאורה הדבר קל מאוד לעשותו, אבל כאן מתגלה סתירה בין היחיד לבין הכלל, בעצם בין צמצומו הממשי של היחיד לבין התפשטותו המפשטת של הכלל. מתגלה תהום, שאין למלאותה, אם כי לכאורה ממלאים וממלאים. הדבר ברור: הדילוג הזה על האומה הוא החסרת חוליה בהשתלשלות החיים."

אהבת האנושיות, טענו סופרים ציוניים כמו סמולנסקין וגורדון, אהבת ההומניזם והרצון לעולם אנושי מאוחד אינה סותרת את התפישה הלאומית אלא מקיימת עמה יחסי גומלין הדדיים. אולם היא כן סותרת מן הסתם את התפישה הלאומנית, שהיא עיוות ומוטציה של הלאומיות הבריאה שהיא אחת החוליות בשרשרת הזיקות האנושית. התפישה הפוסט מודרנית היא גלגול של ימינו לתפישות שרווחו בימי תנועות ההשכלה באירופה ששאפו לעולם גלובלי אחד. הדבר כמובן נוגע יותר לנציגי ההשכלה היהודית מאשר לאירופאים הנוצרים, כי המשכילים האירופאים היו יותר מחוברים ללאומיותם מאשר אלו היהודים וזאת בגלל המצב הפתולוגי שהיו מצויים בו, שחיו בפרדוקס אשר ניסו ליישב באמצעות התכחשות ללאומיותם בעוד המשכילים האירופאים לא חיו בתוך הפרדוקס ולכן לא נאלצו לוותר על לאומיותם כדי להיות חלק מהזהות הקוסמופוליטית. על כך כתב ז'בוטינסקי באחד ממאמריו הראשונים, בעודו בגיל 23 לחייו, כי "לנו ליהודים האינטליגנטים, אין פטריוטיזם, אין אנו אוהבים את עמנו אהבה עמוקה ושלמה. משום כך חסרה עבודתנו הרעיונית על-פי רוב חמימות ועניין, והיא אכולה מבפנים על-ידי פירוד חולני."[2]

 המציאות הישראלית כמובן שונה היום, אך 'המשכילים' או אנשי הרוח של ימינו הפוסט מודרניים פוסט ציוניים, עדיין לוקים באותה תפישה דיכוטומית המדמיינת סתירה בין הערכים האוניברסליים ללאומיים. בין היתר הוויכוח הנוקב והקשה של ימינו העולה מתוך הדיון הפוסט ציוני הוא הויכוח של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. ההבדל כנראה הוא שאם בימי המשכילים היהודים באירופה במאה ה19 וקצת לפני כן היה הניסיון לגיטימי בשל חיים בתוך פרדוקס שנוצר על ידי מצב חולני ולא תקין, הרי שהיום אין זה קיים וההתנכרות של המשכילים הישראלים נובעת מתוך אופי ייחודי פוסט מודרני שנוצר על ידי עיוות מחשבתי הפוסל כל אפשרות לקיומה של אמת ואמות מידה מוסריות לאומיות המעוגנות ביסודות אוניברסליים, והנגזרת המעשית כלכלית של כך היא תפישה הרואה ביחיד מעיין אטום מנותק ובמימוש העצמי התועלתני כמנוע האנושי הדוחף לעומת ההבנה כי היחיד הוא חלק בחוליה שבלעדיה לא יוכל גם לממש את עצמו, והתנתקה מכל שאיפה להגשמה של אידיאל כי הרי אין אידיאליים יותר.

חשוב לציין כי בעוד ההוגים הפוסט ציוניים רואים ב'אומות' כדבר מומצא ולא חלק טבעי מחיי האנושות, ההוגים הציוניים דוגמת גורדון וסמולנסקין ראו בלאומיות מרכיב טבעי בשרשרת הזיקות האנושית, וכל השמטה של אחד הגרומים (יחיד, משפחה, קהילה, חברה, אומה ואנושות) הוא "החסרת חוליה בהשתלשלות החיים", כלשונו של גורדון. אולם יש להבהיר, וזו נקודה קריטית להבנה כבר בראשית דברינו, כי לרוב כשאומרים את המונח 'לאומיות אורגנית', מתכוונים למונח המגדיר בדרך כלל את האומה כישות ביולוגית, שהשתייכות אליה אינה עניין של בחירה ולקשר בינה לבין המולדת באופן דומה. זוהי תפישה המבטלת את האינדיבידואל כישות עצמאית ולכן זו תפישה לא רציונלית מסוכנת המשחזרת כמה מסיוטי ההיסטוריה של המאה האחרונה. לא לכך כיוונו גורדון וסמולנסקין, אלא לתפישה הרואה באומה קולקטיב שמשתייכים אליו יחידים, לא גוף שהיחיד בו הוא איבר. למשל חלוצי העלייה השנייה היו אנשים מאוד מסורים לקולקטיב הלאומי במפעל ההגשמה הציוני אבל היו כל אחד ואחד מהם אינדיבידואלים בהכרתם, עצמאים במחשבתם ודבר זה בא לידי ביטוי גם בעשייתם וגם בכתביהם. זוהי נקודת מחשבה שכדאי להביא כבר בראשית המאמר, שכן היא עומדת ביסודו של הויכוח בין הפוסט ציוניים לציוניים של ימינו.

פוסט מודרניות

עם סיום מלחמת העולם השנייה התחיל בארצות התרבות המערבית עידן חדש ושונה בכמה מאפיינים מהותיים וכוללים מהעידן שקדם לו. אם העידן שהסתיים במלחמה נקרא בשם 'מודרני' מוכרח העידן שבא אחריו להיקרא בשם אחר, בתר מודרני, העידן שבא אחרי. המודרניות הושפעה מאוד מהתפתחות המדע והטכנולוגיה והאמינה כי ניתן לחקור את החברה האנושית מתוך שיטתיות חוקית ומדעית ולפי רצף היסטורי שיטתי של ציר זמן של אירועים, עידנים ותקופות בהיסטוריה. התפישה הפוסט מודרנית שוללת את הגישה הזו וטוענת כי אין ציר זמן ואי אפשר לחלק לתקופות, ובאופן זה בעצם אין ולא היו 'עידנים' ותקופות אלא זו המצאה של היסטוריוניים מודרניים. מה שכן יש הוא שרשרות רבות של אירועים ומאורעות שיש או אין ביניהן קשר. במצב כזה הרי שגם לא ניתן להגיע לחקר האמת, כי אין אמת, אין שיטתיות אלא פשוט רצף אירועים שרודפים האחד את השני, יש השקפות עולם שונות ונרטבים שונים באופן רלטיביסטי.

הפלורליזם המודרני טען שכן יש אמת וישנן מספר דרכים לראותה אולם הפוסט מודרניזם מניח שאין דבר כזה 'אמת' ואף לא אמיתות אלא סיפורים שונים שאנו מספרים לעצמנו ותו לא ולכן אי אפשר באמת לדעת מהי 'אמת' ומה לא. בעקבות כך כל השקפת העולם של טוב ורע, נכון ולא נכון, אמת ושקר היטשטשה עד כדי נעלמה והגיעה לגבול האבסורד.

 מאפיין נוסף של הפוסט מודרניזם הוא הביטול של יישויות קיבוציות, כפי שמתאר זאת היטב פרופ' אליעזר שביד:

"בניגוד חד לתפישה הציונית ההיסטורית, התודעה הפוסט מודרנית הרווחת בעידן הניאו-ליברלי בו אנו חיים דוגלת במגמות פירוק אשר משילות כל קשר בין יחידים המאפיין חברה לאומית מודרנית. מגמות אלו מובילות להתפרקות החברה לכדי אוסף מפורר ואקראי של פרטים מתוך התנכרות לנטייה האנושית הטבעית לקיום קבוצתי השזור קשרים קהילתיים, חברתיים ולאומיים. בכך, הן מחזירות אותנו להלכי רוח ומחשבה שקדמו למהפכה הציונית, שאחד מעיקריה היה חיזוק והעמקת הסולידריות בחברה היהודית. בעוד הנחת היסוד הציונית הייתה ההכרה שהיהודים הם ישות קולקטיבית ולא המון פרטים, בימינו אנו עדים לאותו תהליך מפרק, שאנו מכירים יותר בשם תהליך ההפרטה. התיאוריה של ההפרטה אומרת שאין ’ישים‘ קיבוציים כמו עם, זו המצאה דמיונית וזה לא קיים בפועל, לפי תפישה זו מה שקיים בפועל זה הרבה אנשים פרטיים המתאגדים ביניהם על בסיס של אינטרסים כלכליים משותפים. ברגע שזו הנחת היסוד שלך, ברגע שמארגנים את המסגרת הפוליטית של החברה כ“מדינת אזרחיה הפרטיים“ גרידא, אין לאותם יחידים בתוכה שום מחויבות או אחריות לזולתם, ובכך למעשה תמה הציונות."[3]

הרקע הכללי לפוסט ציונות – בין פלורליזם לרב תרבותיות

ישראל הייתה מאז היווסדה חברה מגוונת ומרובת שסעים מבחינה לאומית, דתית ואתנית.  מאז שנות ה-90, עם התרחבות השיח הפוסט-ציוני באקדמיה ובתקשורת הישראלית  ובצד תמורות רבות שחלו בחברה ובתקשורת הישראלית, גברו הקולות בתקשורת הישראלית המערערים על הלגיטימציה של ישראל להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית.  גברו הקולות הקוראים לשחרור הקבוצות המדוכאות למיניהן בחברה הישראלית ולכינון מדינת כל אזרחיה במקום מדינה יהודית דמוקרטית. יש המחלקים את השסעים בחברה הישראלית למס' רמות:

השסע הלאומי: יהודים – ערבים; השסע הדתי: דתיים – חילוניים; השסע האתני: עדות ישראל; השסע המעמדי: עניים – עשירים; והשסע הפוליטי: ימין – שמאל.

בחברה רב-תרבותית גבולות ההגדרה של הקבוצות השונות פתוחים ולא סגורים וקשיחים. מתקיים דיאלוג פתוח מנקודת מוצא של מעורבות ושיוויון, ללא שלילה הדדית וניכור בין הקבוצות.  היחידים והקבוצות השונות בחברה מוכנים להסתכן באובדן זהותם הקודמת בעקבות הדיאלוג עם "האחר". החברה הישראלית העכשווית עונה יותר להגדרה של חברה פלורליסטית, חברה המאפשרת את קיומו הממוסד של השוני התרבותי והדתי הקיים בתוכה, המאפשרת חופש ביטוי סביר והבעת דעות חריגות, תוך שמירה על כללי המשחק  הדמוקרטיים.

הופעתה של הפוסט ציונות

הפוסט ציונות הוא שם משותף לשורה של גישות חדשות, שהחלו צצות בקרב היסטוריונים הקרויים 'ההיסטוריונים החדשים', וסוציולוגים 'ביקורתיים' בשנות השמונים והתשעים של המאה ה20. הפוסט ציונים נתפסים כחסידים של התפיסה הפוסט מודרנית והרעיון כי אין היסטוריה אובייקטיבית אלא שורה של גרסאות היסטוריות – 'נראטיבים', המבטאות גם קבוצות שונות שההיסטוריה הרשמית מתעלמת מהם. הדרישה המרכזית של ההיסטוריונים החדשים הייתה רוויזיה (בחינה מחדש) של המחקר הסוציולוגי והיסטורי בישראל, שלדבריו שימש ככלי שרת בידי הממסד המדכא.

יש לציין כי מלכתחילה עלה הזרם הפוסט ציוני בעיקר על ידי אנשי אקדמיה הנוטים לעבר הצד השמאלי של המפה הפוליטית, אולם הדיון על הפוסט ציונות מחייב זהירות רבה בכל הנוגע להגדרה המקובלת של ימין ושמאל פוליטי, שכן הלך הרוח הפוסט ציוני הוא הלך רוח החוצה מגזרים ומצוי למעשה בימין כפי שהוא מצוי בשמאל.

לרוב, הפוסט ציונות היא זרם רעיוני שאין לו משנה סדורה וחד-משמעית למרות שהיא מתפרסת על מגוון תחומי ביקורת של החברה והמדינה. היא איננה סבורה שצריך לברר מה האמת אודות הסכסוך היהודי-ערבי ומה קרה באמת וכי מה שקיים הוא רק מאבק בין סוגים של שיח ועלינו לקדם את זה אשר בו אנו מאמינים יותר.

ההיסטוריונים החדשים נגד הציונות

התנועה הציונית נתפשת בעיני הוגים פוסט ציוניים כתנועה לאומנית ובלתי הומניסטית. גישות פוסט ציוניות מגדירות את התנועה הציונית כתנועה קולוניאליסטית (כובשת ומתנחלת בדומה למושבות שהקימו מדינות אירופה בארצות העולם השלישי), ומדומיינת אשר ההיסטוריה הציונית הרשמית של תולדותיה היא נרטיב (סיפור מומצא). גם אוצר המילים הפוסט ציוני מתייחס לפעולות ציוניות במונחים שונים מאוצר המילים הציוני. למשל, במקום ארץ ישראל הם יכתבו גם או רק פלסטינה, במקום התיישבות בארץ ישראל הם יאמרו התנחלות, במקום עליית יהודים הם יצהירו הגירת יהודים, במקום גאולת הארץ יכתבו נישול תושביה הילידים – הערבים, במקום העפלה הם יימחו בתוקף כי מדובר בהגירה מחתרתית ובלתי חוקית, במקום ערביי ישראל הם יאמרו פלשתינאים ישראליים. כך קרה כי ההיסטוריוגרפיה הפוסט ציונית החדשה  ביקרה את  האתוס הציוני ההגמוני מצד אחד, והפכה בו זמנית לדוברת של קורבנותיו השונים: ערביי ישראל, הפלשתינאים, המזרחיים ויהודי הגולה שנספו בשואה.

אם כך ניתן לבחון מס' תחומים מרכזיים בהם מתרכזת הפוסט ציונות בביקורתה על מדינת ישראל והממסד הציוני: היחס לערבים, מדיניות כור ההיתוך והאפליה נגד אוכלסיות מיעוט בחברה (השסע העדתי), היחס לשואה ולניצולי השואה, היחס בין דת ומדינה.

הפוסט ציונות משנה את היחס לאחר ובו זמנית להגדרה הקולקטיבית של הישראלים, מבטאים זאת היטב אורי רם וברוך קימרלינג, הוגים פוסט-ציונים מובילים, במעין  "הצהרת עקרונות" פוסט ציונית:

"פוסט ציונות…(היא) פרויקט פוליטי תרבותי… (הכרוך) במאבק רעיוני ופוליטי לשם שינוי הזהות הקולקטיבית הישראלית. היא מחייבת כמה שינויים במצב הקיים היום: מתן ריבונות לפלשתינאים בשטחים הכבושים, מתן זכויות של קבוצת מיעוט לאומי לפלשתינאים תושבי ישראל, שאיפה  להפרדה הדרגתית בין לאום ומדינה בישראל, כלומר יצירת מסגרת חוקית אוניברסאלית דמוקרטית, שאין בה  מעמד מיוחד למסורת הלאומית או לקבוצה אתנית כלשהי".[4]

"כל זמן שלא תהיה הפרדה בין דת ללאום בישראל, לא יהיו ממילא לא הפרדה בין דת למדינה ולא כל אפשרות לנהל "מאבק חילוני עקרוני". כל זמן שחלקים מרכזיים בזהותנו הקולקטיביים הם "יהודיים" ו"יהדות" היא שם נרדף לדת יהודית, איך אפשר להעלות על הדעת כלל "מאבק חילוני"? מי שאינו רוצה בשיח ציבורי רדוד ושטחי בנושא זה…עליו לתת את דעתו קודם כל למהות הזהות היהודית הלאומית הישראלית ולבריאתה של זהות חילונית מתוכה, אחרת השיח הזה, לא רק שיהיה חסר משמעות אלא גם מלא סתירות לוגיות וסוציולוגית"[5]

מדינה שנולדה בחטא – היחס לערבים

מדינת ישראל, לפי הוגים פוסט ציוניים, נולדה בחטא, זאת משום שהיא יצרה, לתפישתם, עוול כלפי עם אחר והפכה אותו לקורבן. לכן המאבק הפלסטיני הוא מאבק צודק בכיבוש הזר, שכן הציונות היא למעשה עוד מקרה של קולוניאליזם, יהודים באו מאירופה (כמו אירופאים אחרים במקומות וזמנים אחרים) והתיישבו בעולם השלישי על חשבון הילידים. בכך אין הבדל בין הקולוניאליזם לציונות.

 הנרטיב הציוני הוא בעייתי כי היא מתאר את עצמו כתנועת שחרור לאומי בעוד הוא פשוט עוד מקרה של קולוניאליזם מהסגנון האירופאי. בעיית הפליטים הפלסטינים היתה, טוענים הפוסט ציוניים, תולדה של רעיון הטרנספר המצוי בתשתית המחשבה הציונית אשר מומש ב-1948 במדיניות מכוונת של טיהור אתני שהיתה מלווה במעשי רצח וביזה.

כור ההיתוך – מדיניות הדיכוי 

במדינת ישראל שלאחר קום המדינה, הותוותה על-ידי מנהיגיה מדיניות מכוונת של קיבוץ גלויות, שלילת הגלות וביטול השוני התרבותי בין הקבוצות השונות, מדיניות כור ההיתוך.  מדיניות זו, באה לידי ביטוי בדברי ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון:

 "עם הפסקת הקרבות הוטל עלינו להסיע לארץ המונים גדולים, לשכנם, להשרישם במשק, בחקלאות, בחרושת ובמלאכה. אנו מעלים לארץ עם יחיד במינו. מפוזר בכל קצוות תבל, המדבר בלשונות רבות, חניך תרבויות זרות, נפרד לעדות ולשבטים שונים בישראל. את כל הציבור הרב והמנומר הזה מוטל עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדפוס של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות המפרידות בין החלקים השונים, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים."[6]

 לטענת ההיסטוריונים החדשים ישראל יצרה כור היתוך מדכא והאדירה אותו. משנות ה-70, החלו לנבוע סדקים בנרטיב העל הציוני (מסיבות שונות של תקשורת, חילופי דורות, השפעת הכיבוש בשטחים ועוד). החלו לעלות נרטיבים "אחרים"  אלטרנטיביים: חרדי, ניאו-ציוני (שגוש אמונים הוא חוד החנית שלו), בורגני, נשי, מזרחי, פלסטיני ועוד. מתחילים להתגלות עתה בכל תוקפם, הנרטיבים האבודים של הקבוצות השונות של היהודים ושל האחרים במדינת ישראל, שהציונות לכאורה ביקשה לטשטש ולהלאים.

יהודית-דמוקרטית – סתירה או הרמוניה?

משנות ה-80, הלכו והתגברו בחברה הישראלית קולות פוסט-ציוניים אשר קיבלו ומקבלים ביטוי נרחב בתקשורת הישראלית והבין לאומית. קולות אלו מתנגדים לאידיאולוגיה הציונית ולהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית.

 למשל, אורי רם, ממייצגי הזרם הפוסט ציוני רואה סתירה בין האוניברסלי (דמוקרטית) ללאומי (יהודית) ומסביר כי "הפוסט–ציונים טוענים כי ישראל אינה מכבדת עקרונות דמוקרטיים בסיסיים, והיא נמצאת הלכה למעשה בשליטה של 'אתנוס' אחד, היהודי, ועל כן הדגם המתאים לתיאור המשטר הזה נקרא אתנוקרטיה…"[7]

 לכך משיבה פרופ' רות גביזון, מייסדת מרכז מציל"ה ומובילת הזרם הציוני ליברלי בישראל, שאין כלל סתירה ואלו שני צדדים של אותו המטבע: "בניגוד לטענה המושמעת לעתים, השמירה על עקרונות הדמוקרטיה, על זכויות האדם ועל עקרון אי-ההפליה אינה מחייבת שלילה של אופייה היהודי הפרטיקולרי של המדינה. נהפוך הוא: דווקא משום שישראל מגדירה את עצמה כמדינה דמוקרטית, עליה להיות מדינה יהודית…"[8]

השואה, היחס אליה ולניצולים

הפוסט ציונים מאשימים את בן גוריון ואת מנהיגי התנועה הציונית שלא עשו די להצלת יהודי אירופה בתקופת השואה. מייסדי האומה מואשמים שעשו בשואה שימוש ציני כאמצעי לחץ על מעצמות העולם להכרה בזכות קיומה של מדינה יהודית וכמנוף להצדקת המפעל הציוני – כפתרון היחידי לאנטישמיות.

לטענתם של הפוסט ציונים אילו היה לתנועה הציונית אכפת מהיהודים הנרדפים היא הייתה משנה את סדר העדיפויות שלה. כך למשל, טוענים כי ההנהגה הציונית פעלה להצלה רק במידה והדבר שירת את האינטרס להבאת שארית הפליטה לישראל, ובתנאי שאין הדבר בא על חשבון המאבק להקמת המדינה. כך מבקרת הפוסט ציונות את 'שלילת הגולה' העומדת ביסוד הרעיון הציוני, ותובעת לבחון את התנכרותה של התנועה הציונית אל יהדות הגולה ששיאה היה בהפקרת יהדות אירופה בתקופת השואה.

ביקורת על הפוסט ציונות

לפי פרופ' דניאל גוטווין, יש להתייחס אל הפוסט ציונות לא רק בהקשר של הויכוח האקדמי ההיסטורי, אלא כאל תופעה תרבותית ותקשורתית. הפוסט ציונים  התכוונו להשיג באמצעות הויכוח התקשורתי מטרה מסוימת: עיצוב מחדש של הזיכרון הקולקטיבי הישראלי, כאמצעי במאבק האידיאולוגי לשינוי סדר היום הפוליטי בישראל. לטענת גוטווין, הפרטת הזיכרון הקולקטיבי הישראלי לזיכרונות שונים ומנוגדים (של יהודים וערבים, של מזרחים ואשכנזים, של חרדים וחילונים, של גברים ונשים וכד')  משתלב  עם תהליך ההפרטה  הכלכלי בישראל ועם השינויים הערכיים החברתיים והפוליטיים הנלווים לו:

"בין הפוסט-ציונות ומהפכת ההפרטה התנהל יחס של השלמה הדדית. הפוסט-ציונות סייעה ללגיטימציה של ערכי ההפרטה באמצעות מיתקפה על יסודות הקולקטיוויות הציונית, כשם שהתקדמות מהפכת ההפרטה נתנה לגיטימציה לרעיונות הפוסט-ציוניים…"[9]

הערעור הפוסט ציוני על אתוס זה, ופירוקו לזיכרונות  פרטיים, המשרתים אידיאולוגיות שונות ומנוגדות, פותח את הדלת לעלייתו של אתוס ההפרטה שהוא א-פוליטי ועל לאומי, כאתוס משותף הגמוני. הסגידה לעגל הזהב הוא האתוס ההגמוני המחליף את האתוס  הציוני סוציאליסטי של כור ההיתוך. התשובה של גוטווין היא כי יש אינטרס לאליטה הכלכלית לפרק את הסולידריות הישראלית. אם רגשות הסולידריות יפורקו, אז תפורק התחושה הציבורית שתומכת בתשלומי העברה ואחריות חברתית. צריך לפרק את הסולידריות כדי לפרק את מדינת הרווחה, כך האליטה יכולה להשתלט על משאבים שעד אז היו ציבוריים.

טענות נוספות נגד הפוסט ציונות בימינו הן כי בניגוד לטענתם, המושגים הפוסט ציונים אינם אובייקטיביים כפי שהם מתיימרים להיות, אלא מעבירים גם הם מסר בעל משקל אידיאולוגי.  בנוסף, הטענה כלפי מדיניות ישראל בראשיתה אל הערבים, הציונות איננה פוסל את ההתמודדות עם מעשי העוולה שנעשו כלפי הערבים הינה חיונית, אך אינה דורשת כפירה בלגיטימיות של הציונות. רבים מאנשי הציונות עסקו בנושאים הללו ודרשו תיקון עוד לפני שהפוסט ציונים הפנו אצבע מאשימה.

הסתירה בפוליטיקה של הפוסט-מודרניזם, ההנחה היא שאם נאמין שכל הנרטיבים שווים ישרור יותר שוויון (דמוקרטיה בין נרטיבים מעצימה לכאורה שוויון בין אנשים), אבל אם אומרים שהנרטיבים כולם שווים זה לזה, זה עשוי ליצור אי שוויון בין אנשים, כי יש נרטיבים, כמו הנרטיב של גורמים ראדיקליים או של החרדים, שאין בו שוויון בין אנשים.

 ___________

[1] סמולנסקין, 'עם עולם', כתבי סמולנסקין – כרך א' (תרפ"ה), עמ' 306.

[2] ז'בוטינסקי, 'בלי פטריוטיזם', כתבי ז'בוטינסקי – כרך א' 'כתבים ציוניים ראשונים', עמ' 13.

[3] הדברים נאמרו לראיון מיוחד שהעניק שביד לגיליון הראשון של כתב העת 'אשמורת שלישית' בהוצאת עמותת 'שבעים פנים לציונות', ספטמבר תשע"ה.

[4] אורי רם, "אידיאולוגיה פוסט ציונית", "הארץ" 8/4/94.

[5] ברוך קימרלינג, מעשה דת בפרהסיה,  הארץ, 29/12/95.

[6] "בן-גוריון, מבצע דורנו ומשימתו" כוכבים ועפר: מאמרים מתוך שנתון הממשלה בהוצאת מרכז ההסברה, רמת-גן, מסדה: 1976.

[7] אורי רם, מתוך 'הזמן של הפוסט' (2006).

[8] רות גביזון, מתוך 'המדינה היהודית – הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה'.

[9] דני גוטווין, מתוך 'פוסט-ציונות והמעמד הבינוני – עלייתם ושקיעתם?' (2002).