הגיונות אד"ג – טעימות קטנות מרעיונות גדולים מאת אהרון דוד גורדון

הגיון ראשון: "הם ואנחנו" – הגדרת "העצמי הלאומי" של ישראל

הגות ציונית. אד"ג

 

"גדול הוא מי שגָדֵל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ויגדל מחר ממה שהנו היום, ואין קצב לגידולו;

מי שגורם לאחרים, שהם יגדלו ויגברו מתוך עצמם…"

~ א.ד. גורדון ~

לא אחת אנו חוטאים בהגדרת עצמנו הפרטי באמצעות השוואה ל'אחר': "אני טוב יותר", "אני חכם יותר", "הוא טוב ממני" וכן הלאה. וכך נוגע הדבר ל'עצמנו' הפרטי כמו ל'עצמנו' הלאומי.

א.ד. גורדון כתב לנו על כך את הדברים הבאים:
"אני בכלל אינני גורס: 'הם – ואנחנו' לא לשלילה ולא לחיוב. אני גורס: 'אנחנו' 'אני', כמו שהננו, כמו שאנחנו יכולים להיות, כך אנחנו צריכים להיות. אין לי עסק באחרים, אינני מודד את עצמנו באחרים, אינני מעריך את עצמנו על פי ערכם של אחרים. אם הם עולים עלינו או להפך. התמודדות באחרים הוא ענין בשביל ילדים… במידת החיים וההוויה העליונה אין גדול וקטן, חשוב ולא חשוב. ובמידת האדם העליונה אין אדם נמדד במידתו של חברו, כי אם במידת עצמו. מי שגדול יותר, מי שכובש, אם לאגרופו או לרוחו, אינו גדול… גדול הוא מי שגָדֵל, מי שגדול היום ממה שהיה אתמול ויגדל מחר ממה שהנו היום, ואין קצב לגידולו; מי שגורם לאחרים, שהם יגדלו ויגברו מתוך עצמם, כמו שהוא מבקש באחרים גורם כזה לעצמו (וסימנך: 'מי יתן כל עם ה' נביאים!', וביתר הרחבה: מי יתן כל האדם נביאים!) כך אני מודד את עמי, את ישראל. ולפיכך אינני יכול, להשלים עם הרעיון, שהוא, בשובו להיות עם חי, לא יהי גדל מתוך עצמו, כי אם נגרר אחרי אחרים. וגם זה ברור בעיני: אם הוא יהיה רק נגרר אחרי אחרים, אם מה שמתייצר פה יהיה רק תרגום עברי מהחיים האירופיים, הוא לא יקום ולא יחיה, כי לא תהיה בו אותה רוח החיים הכבירה, המקימה, המפעילה, המחיה."

אז מה אומר לנו בעצם אד"ג?

הוא מסביר לנו על חשיבותה של העצמיות הלאומית, על בנייתנו כעם המתבסס על ערכיו העצמיים, הפנימיים, היונקים מתוך המורשת היהודית. בניית הזהות הלאומית של עם ישראל בעת החדשה צריכה להיות מבוססת על תשתית חיובית, המגדירה עצמה באמצעות ערכינו הייחודיים שלנו ולא על ידי גורמים שמחוץ לנו, לעומתיים או מאידך מתוך היגררות אחרי תורות הזרות לרוחו של העם היהודי רק מתוך אופנה אקטואלית כלשהי. יש לציין שגורדון הכיר בדיאלקטיקה המתמדת הקיימת בין המחשבה היהודית לדורותיה לבין המחשבה הכללית של העמים בתוכם ישב עם ישראל על תפוצותיו המגוונות, וגם גורדון עצמו הושפע מהוגים וסופרים שאינם יהודיים.

בשתי הגישות שמזהיר מפניהן גורדון אנו חוטאים לא אחת. או שאנו מגדירים את זהותנו על ידי השוואתנו לאחרים, "אנחנו טובים יותר.." למשל. או שאנו רוצים להיות "טובים כמוהם", מנסים להיות אמריקאים, אירופאים וכל מה שהוא לא אנחנו. מכך גורדון מזהיר– זה נבלה וזה טרפה. הכל כבר מצוי בקרבנו, איננו זקוקים לחסדי זרים או להתנשאות מיותרת. וכך הוא מוסיף ומורה לנו:

"רק יצירה לאומית עצמית, חיים עצמיים, מקום לגדול מתוך עצמו די כוח חיים בהם למשוך את הלב, להחיות את העם. ואינני רואה מה מעכב, או מה מכריח אותנו להיות נגררים אחרי אחרים."

מעניין לציין בהקשר זה, כי גם הרב קוק היה בעל תפישה זהה לחלוטין, וכתב דברים דומים באומרו כי "יסוד החיים של האומה בארצה מוכרח לבוא מצד עצמיותה, מצד התביעה לשלמות צורתה, וזו תתגדל ותתאמץ ככל מה שאור תורתה הפנימית, עומק דעותיה וחביוני חביוניה, ילכו ויחיו בקרבה בגאון גדלם."

בסיכומו של דבר, מורה לנו גורדון כי עלינו להבין שיצירת ביסוס מקורי ועצמי של הגדרתנו הלאומית היא הכרחית על מנת להוליד כוחות יצירה שייצרו תחייה עברית בקנה מידה היסטורי.

_______

לקריאת מאמר עיונים בכתבי א.ד. גורדון לחצו>> עיונים בכתבי הציונות | האומה והעבודה: אהרון דוד גורדון