"הפועלים שעלו לארץ ראו בהגשמה הציונית אפיק לחייהם האישיים.

מכאן האופי החלוצי של תנועתנו. בלי הטיפוס החלוצי אין תקווה ליישוב…"

~ יצחק טבנקין ~ 

 

יצחק טבנקין (תרמ"ז – תשל"א, 1887 – 1971)

יצחק טבנקין (תרמ"ז – תשל"א, 1887 – 1971)

יש אשר יאמרו כי יצחק טבנקין היה מורה הדרך, המחנך ואפילו האדמו"ר של האסכולה הציונית חלוצית בארץ ישראל. ויש אשר יאמרו כי היה סוג של שליט יחיד ואליטיסט. בכל מקרה, בפרספקטיבה של יותר מארבעים שנה לאחר לכתו, יכולים הדברים להיראות מאוזנים יותר ודרמטיים פחות. הבנת דו-הקוטביות בתפישתו הציונית של טבנקין חשובה על מנת להבין את גישותיהם של אנשי הישוב החלוצי-סוציאליסטי בימים של התבססות תנועות הפועלים בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. מגישה התומכת ללא עוררין בברית המועצות ובגישות קומוניסטיות ושילובן עם האידיאל הציוני, חוסר התפשרות הדורשת "שלמות" של הפעילים מגשימי הציונות עם המפעל החלוצי ציוני בארץ, עד כדי פיצול תנועתי וקהילתי מחד, ועד לגישה הנוטה לכיוון לאומי ומערבי פשרני יותר מאידך.

כציוני בן דורנו, דור שנות האלפיים, כאשר אני ניגש אל המדף ולוקח את אחד מכרכי "דברים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובהם עיקרי "תורתו" או תפישתו הציונית של יצחק טבנקין (לטבנקין לא הייתה משנה סדורה), אני מעדיף להתרכז בפאן הציוני וההתיישבותי שלו מאשר בויכוחים עם מתנגדיו. אני מעדיף לעיין בדבריו אודות אופי היישוב העברי המתגבש בארץ בימי העלייה השלישית והרביעית ולבחון מהי הדרך המתאימה ביותר להגשמתה של הציונות בארץ ישראל לפי ראייתו. כמובן שאין הדבר נוח כל כך. עיון בדברי המחלוקת בין טבנקין למתנגדיו יכולה לשפוך אור על התפישות והאירועים אשר הובילו להתגבשותו של היישוב החלוצי ציוני ואשר השפיעו לאחר מכן על עיצובה של החברה הישראלית כולה.

כינוס כתביו של טבנקין מכל שנות פעילותו, תקופת חיים שלמה, מכיל שבעה כרכים עבי כרס. כמובן שלא ניתן להתרכז בכל נושא ונושא בתפישתו הציונית, הפוליטית והחברתית. על כן העדפתי להתרכז בהיבט מרכזי אחד בתפישתו והיא הגשמת הציונות ודרך ההגשמה הקיבוצית ציונית, וזאת כדי שאוכל למצות את בחינת תפישתו הציונית חלוצית של טבנקין ותפישתו את מונח ההגשמה הציונית בארץ ומשמעותה.

 

"במצב מתמיד של שריפה": דור המהפכה של העלייה השנייה

"אנשים במצב מתמיד של שריפה", אנשי העליה השניה

"אנשים במצב מתמיד של שריפה", אנשי העליה השניה

לפני שנדון בדבר תפישתו הציונית של טבנקין, כדאי להכיר קצת את הלך הרוח של התקופה אליה נולד ואל הדור בו גדל:

"היתה זו אחת מתקופות התסיסה הגדולות בקרב העם היהודי […] הכל הועמד בסימן שאלה גדול.[1] […] היתה זו תקופה סוערת בתמורותיה, בעלילותיה, בהתרחשויותיה בחיי העם ובחיי היחיד. האנשים אז נקלעו מקצה לקצה. תקופה של תבערה, והדור עלה בלהבה זו. נשרפו ערכים, נשרפו עולמות ואידיאות. […] אנשים היו נתונים במצב מתמיד של שריפה."[2]

כך כתב טבנקין על תקופתו. בספרו של זאב פייארברג "לאן?" משלהי המאה התשע עשרה, שנכתב ממש שנים מספר לפני העלייה השנייה, מתואר הרקע בו גדל איש העלייה השנייה שחי את חיי נערותו ובחרותו בחיים היהודים הגלותיים שב"חדר" כאשר עם הזמן מתפתחת בו שאיפה להתנתק מאותם חיי הגולה וליצור משהו חדש. "לאן?" של פייארברג מתאר בתיאור נבואי ממש את המצב אליו נולד אותו דור, שהיה בבחינת פורץ דרך בציונות ובחיי היהודים באותה עת, מצב בו הוא לא בטוח בדרך בה הוא יכול ליצור חיים יהודיים חדשים שיהיו מנותקים מכל מה שהכיר עד כה בגלות האפורה אך עם זאת לשמור על הצביון היהודי. אלו היו בני הדור הראשון שבאמת שאלו עצמם לאן?:

"לא חברה עברית כמושה, סחופה ודלה כזו שבגולה, אך חברה עברית חיה, בריאה ורעננה… חברה שתהיה למופת עוד הפעם לכל התבל, כמו שהיתה בשעתה החברה העתיקה של היהדות… חברה שתתן חיים, שאיפה ותקווה, והתעוררות למעשים חדשים לכל התבל כולה.."[3]

"חברה עברית חיה, בריאה ורעננה", 'לאן?' מרדכי זאב פייארברג

"חברה עברית חיה, בריאה ורעננה", 'לאן?' מרדכי זאב פייארברג

הספר של פייארברג היה עבור בני העלייה השנייה כמורה דרך לקריאת תגר על מציאות חייהם של בני הדור. מומלץ מאוד לאלו המעוניינים להכיר לעומק את מצבו הנפשי של הדור ההוא לקרוא את ספרו של פיארברג. טבנקין, כאיש העלייה השנייה, כתב על ספרו של פייארברג, ובכלל על השפעת מה שכונה "ספרות התחייה" של אותם הימים, את הדברים הבאים:

"בספר זה יש ביטוי למלחמת היחיד נגד צורת החיים הקפואה, לרצונו לחרוג מתוכה. היחיד נמצא במצב טרגי: קשרים והערצה לעדה הקיימת, לחייה ולקדושתה ולעולם מחשבתה – מחד, ואי היכולת לחיות בה בשלמות – מאידך. […] ספרותנו באותה תקופה הגיעה בדרך התפתחותה לעמידה על זכות היחיד לדמות עצמית משלו, ולבסוף למאבק אשר מתוכו יתגבר היחיד על תלישותו ועל בדידותו בחברה ויגלה מקור להתלכדות חדשה, לשם יצירת חברה חדשה. […] בתקופת מעבר להוויה חדשה […] – רב היה ערך ההשפעה הרוחנית הזאת של הספרות."[4]

טבנקין גדל אפוא בדור אשר היה דור מהפכני ביותר בתולדות עם ישראל בעת החדשה. זהו דור העלייה השנייה, דור שנולד לתקופה אשר "ההיסטוריה מציינת אותה כנקודת מפנה. […] לא רק בסערותיה הסוציאליות בלבד, כי אם גם בתמורותיה בשדות הרוח והתרבות. […] יסודות החיים והוויה נבחנו מחדש. ערכי החיים – […] הכל הוצג כבעיה שנבחנה מחדש."[5] זהו דור אשר שאף לחיי משמעות אך הבין כי זאת יוכל לעשות רק תוך חיבור לזהותו האמיתית, הזהות היהודית, אחרת יהיה נידון לחיות את חייו בתלישות. וכיצד יוכל לעשות זאת, כאשר אינו מתחבר כלל לזהות היהודית בגולה, ועם זאת להישאר יהודי? לכן "באה השאיפה לעצב דמות אחרת לחיי היהודים; עלה הרצון להרוס צורות מאובנות. […] ומתוך הביקורת החדה והאכזרית הזו לסלול דרך למושגים וערכים חדשים."[6]

זוהי תמצית הלך הרוח של התקופה. וכעת כשהבנו, באופן כללי, את הלך הרוח המהפכני של איש העלייה השנייה, ניתן לנו לגשת לבחינת תפישתו הציונית של טבנקין.

 

ציונות וסוציאליזם

כדי להבין מהי הציונות לתפישת טבנקין וכיצד יש  להגשימה, יש להבחין קודם כל בסדר העדיפויות שהציב בתפישתו הרעיונית של ההגשמה הציונית בארץ. יצחק טבנקין, מראשי הציונות הסוציאליסטית, כתב:

טבנקין

"הציונות היא נשמת אפינו. היא לנו הכל." יצחק טבנקין

"הפועלים שעלו לארץ ראו בהגשמה הציונית אפיק לחייהם האישיים. מכאן האופי החלוצי של תנועתנו. בלי הטיפוס החלוצי אין תקווה ליישוב. ההון הפרטי היהודי המושקע כעת בארץ מבסס, ואם גם שלא בכוונה, את הזרים. אנו אומרים: ארץ ישראל שתיבנה על ידי ההון הפרטי בלבד לא תהיה עברית ולא רק בשל הניצול הכרוך בו אלא משום שהוא גם משמיט מתחת לרגלינו את גאולת הקרקע ומחבל בדרכי התיישבותינו. שני סעיפים חשובים לנו כיום: קרקע לאומית והון לאומי. מלחמתנו הסוציאליסטית בתוך הציונות פירושה השקפה ציונית אחרת, ולא התכחשות לציונות, כי הציונות היא נשמת אפינו. היא לנו הכל…"[7]

כדי להבין את רוח התקופה ומגמה זו, אפשר גם להוסיף לדבריו את דברי א.ד. גורדון שכתב כי "הצעירים שבאו לארץ ישראל לעבוד, הם קודם כל יהודים צעירים ואחר כך פועלים, תהי השקפתם על העבודה כשהיא לעצמה איזו שתהיה, אבל זה ברור, כי הם התחילו בעבודה מתוך הכרה – כי מכאן צריכה להתחיל עבודת התחיה האמיתית." וגורדון לא ראה עצמו כסוציאליסט כלל וכלל ולא תמך בסוציאליזם.

הגישה של טבנקין כמו זו של גורדון, וגם של אחרים מבני תקופתם, הייתה כי הציונות היא מפעל מהפכני, לאומי, חינוכי ופסיכולוגי עבור עם ישראל. מדברי השניים שלמעלה, ובייחוד מדבריו של טבנקין, אפשר לראות כי הגישה השולטת והראשית היא הגישה הלאומית, הציונית, שעל טהרתה הניחו החלוצים את יסודות מפעל ההגשמה הציוני בארץ. לכך הם שילבו את האידיאל הסוציאליסטי של תיקון סדרי החברה הבורגנית המושחתת, לשיטתם, ויצירת סדר חברתי חדש שיתבטא בשוויון, צדק וחוסר ניצול הזולת.

לעומתם, מנהיגים מדיניים מהזרם הלאומי ליברלי, כדוגמת ז'בוטינסקי למשל, שהתנגד לשילוב בין סוציאליזם לציונות וקרא לו "שעטנז" ככתוב במקורות, כתב כי כל עוד נמשכת הבנייה של הבית היהודי בארץ ישראל – כלומר מדינת ישראל, הרי שאין מקום לשילוב רעיונות כזה. אולם לאחר שתקום המדינה ותתבסס מכל הבחינות, הרי שאז זהו דבר אחר, ובמילותיו:

"כל עוד נמשך תהליך הבנייה של המדינה היהודית – הרי בעל ההון אינו בעל הון לגבינו. והפועל איננו פועל. אלא חומר לבניין שאנו מקימים. כיהודים דווקא אנו זוכרים שהמלחמה למען משטר חברתי טוב יותר הייתה תמיד אחת המסורות היפות ביותר של המחשבה הישראלית – החל במחוקק התורתי הגדול משה רבנו ועד לעשרות השנים האחרונות. רבים מאתנו מאמינים כי בעתיד תהיה ארץ ישראל דווקא למעבדה, אשר בה תתגלה ותתגשם בדרך מיוחדת משלנו התרופה לגאולת החברה האנושית כולה, אך בטרם ניגש לגלות את התרופה עלינו בראש וראשונה לבנות את המעבדה."[8]

הציוניים הסוציאליסטים של הימים ההם, ראו עצמם קודם כל יהודים ובעלי תודעה לאומית יהודית. הם שאפו ליצור חברה ותרבות יהודית חדשה בארץ. חברה ותרבות שיינטלו מהם הסממנים הדתיים ויומרו בסממנים לאומיים חילוניים. במקום "יהדות", שיוחסה תמיד לחיי הדת (אם כי בתפישתם לא היו נגד היהדות אלא נגד אורח החיים הדתי שסימל בעיניהם את תחלואי הגלות הפסיבית היושבת בחיבוק ידיים וממתינה לישועת שמים), הם העדיפו את ה"עבריות". כך הייתה תקופה בה הוכרזה מלחמת חורמה של ממש על האידיש בארץ. "אידיש היא שפת הגלות" הייתה טענתם של היהודים הציוניים בארץ, "בארץ ישראל אנו עבריים ובעברית נדבר". מחשבתם המקורית של החלוצים הייתה כי את הגשמת חזון הסדר החברתי המתוקן הם יוכלו לעשות כיהודים רק במקום אחד – בארץ ישראל. תחייתם החברתית שלובה בתחייתם הלאומית. למשל טרומפלדור כתב:

"מאמין אני: יבוא יום ואני, עייף ומיוגע מעבודה קשה, סקור אסקור בשמחה וגיל את שדותיי אני בארצי אני. ולא יאמר איש: 'לך לך, נבזה, מפה; זר הנך בארץ הזאת!' וכי ימצא איש ויאמר כך, בכוח ובחרב אגן, אקום ואגן על שדותיי, על זכויותיי. יבוא! מאחורי שדותיי, מימני, משמאלי חבריי, לא כחבריהם של היהודים הסוציאל-דמוקרטים ברוסיה, ידי חבריי לא תהיינה מגואלות בדם אחיי."[9]

דברים אלו מבטאים בהחלט את השקפת עולמם הציונית, כי הם קודם כל וראשית כל יהודים ציוניים שמטרתם היא תיקון ההוויה היהודית הגלותית והשיבה למולדת, וזאת הם עושים באמצעות הגשמת האידיאל של תיקון הסדר החברתי. כך שחשיבת טבנקין איננה יוצאת דופן באותה תקופה. ציוניים בעלי תפישות סוציאליסטיות ואף קומוניסטיות כדוגמתו של טרומפלדור לעיל, ראו עצמם ראשית כל כיהודים ציוניים ועל כן לא ראו כל סתירה בהגשמת הציונות בארץ כשאחד ממכשירי ההגשמה הרעיוניים היא הגישה הכלכלית חברתית.

אפשר היה להתווכח איתם אם נכונה גישתם, כפי שעשו אנשי הזרם הלאומי והרביזיוניסטי, אולם אי אפשר להטיל ספק בציוניותם או במסירותם להגשמת האידיאל הציוני בארץ ישראל. ועל כן, התשובה לשאלה מה קדם למה? הציונות לסוציאליזם או ההפך, היא תשובה ברורה וחד משמעית – הציונות והסוציאליזם הם חלק אינטגרלי במפעל התחייה העברי בארץ ישראל, וכפי שכתב טבנקין בעצמו כי "הציונות היא נשמת אפינו. היא לנו הכל…"

 

הציונות החלוצית על פי טבנקין

לאחר שהבנו כי האידיאל הציוני היה האידיאל המנחה בתפישתו הציונית סוציאליסטית של טבנקין, אפשר להעמיק יותר בכתביו. טבנקין ראה בהתפתחות ההיסטורית כחלק מכריע ודוחף לקראת העשייה. כאידיאולוג הוא שאל תפישות סוציאליסטיות ואף מרקסיסטיות ושילב אותן בתפישתו הציונית. כך לשיטתו, "הציונות היא הכרח היסטורי. מעמדות יריבים פועלים בה, ואנו חייבים להיות פעילים במלוא כוחנו".[10]

"הווי חדש - המיוסד לא על האנוכיות, על מלחמת אדם באדם, - כי אם על חיים של חופש."

"הווי חדש – המיוסד לא על האנוכיות, על מלחמת אדם באדם, – כי אם על חיים של חופש."

"ההכרח ההיסטורי", מונח השאול מההגות המרקסיסטית, הוא אשר, לשיטתו, מוביל שני תהליכים בחיי היהודים בעת החדשה: ראשית כל ההכרח החיצוני, אשר הוא הכרח שלילי, שמתבטא באנטישמיות ואסון שהוא בלתי נמנע, הכרחי, שיביא לחיסולה של הגולה היהודית. ושנית, ההכרח הפנימי, שנוצר על ידי זה הראשון, שמביא את הנוער היהודי לידי אקטיביות, עלייה לארץ ורצון להגשמת הציונות:

"מה הביא את העליה לארץ ישראל, מה עשה את ארץ ישראל מרכז ומניע רב עצמה בחיי עמנו? מה העביר אליה, בזמן האחרון, הון רב, ומה עתיד לרכז בה מיליוני יהודים? […] אל נסיח את דעתנו מן התהליך עצמו ונזכור, כי ארץ ישראל נועדה להיות ארץ למיליוני יהודית עובדים.[11]  […] "חיי היהודים הולכים ונהרסים; תנועת המונים ונוער לארץ הולכת וגדלה. הכרה זו מניעה לפעולה דחופה, כופה אותנו להשתמש בכל רגע שניתן לנו."[12]

הכוחות הדוחפים, כלומר מציאות החיים הבלתי נסבלת מבחינת היהודי, הם המביאים לידי המעשה, והקטסטרופה הבלתי נמנעת היא הזדמנות ליצירת שינוי. כך למשל קבע כי פרעות קישינב הנוראות הן אשר הובילו להיווצרותה של העלייה השנייה, שהוא היה חלק ממנה, "באנו לכך מתוך רצוננו החופשי, אך הוא נובע מתוך הכרח ההתפתחות ההיסטורית של עם ישראל."[13] "ההכרח ההיסטורי" הזה על שני שלביו, הוא שמביא להיווצרותה של המהפכה הציונית אשר תוגשם על ידי יצירת מעמד פועלים ארצישראלי עצמאי:

"ההכרח הנובע מצרת היהודים הוא שמוליד את השאיפה להעביר את היהודים לחיי עצמאות בארצם; להכרח זה נענים הכוחות היוצרים שבתנועה. התנועה שרויה בהרגשת הקטסטרופה המתקרבת ובשאיפה ל'ציונות בימינו'. אין זה רק 'וולונטאריזם', הכרח הוא, הנובע ממצוקת הגלות וממציאותו של נוער יהודי המתפרץ לצאת מכלאו, כלא נפשי ופיזי."[14]

וכך למעשה תיאר טבנקין גם את הכרח המציאות שהביא לידי ההתאגדות של פועלי ארץ ישראל, לא מתוך תכנית מוגדרת מראש אלא מתוך היענות לאתגרי השעה שהטיחה המציאות הקשה בפני חלוצי העלייה השנייה:

"העוני והבדידות הם שהולידו והגבירו בין הפועלים בארץ את הנטייה לקבוצה. בכיבוש העבודה בכפר, במושבה, בכיבוש ענפי המקצוע השונים בעיר, בעבודה הציבורית הקבלנית והממשלתית – בכל אלה התארגנו הפועלים מאליהם והגיעו לדרך הקבוצה."[15]

אולם חשוב גם לציין כי "ההכרח ההיסטורי" של טבנקין הוא בנוסף רצוני ולא רק הכרחי-סטיכי, טבנקין לא מבטל את ערך הרצון והבחירה החופשית על מנת להשפיע על מהלך ההיסטוריה והאירועים הנוצרים מתוך התהליך:

"הרצון שהקיף רבים, המביא לארץ אלפים ועתיד להביא רבבות, נובע מן ההכרח, וההכרח אומר: ציונות בימינו!" […] "תנועה לוחמת צריכה גם לדעת להסתכן במלחמה ולא רק לשבת ולהמתין ל'פרוצס'.[16]

"לא סטיכיה עיוורת עיצבה דמות לחיינו, ולא 'הכרח היסטורי' בלבד. […] מעשי יום יום, היחסים בין אדם לרעהו וחיי הרוח, חינוך הילדים והנוער -בכול ניכרת השפעה של רעיון מכוון, השליט בחיים שליטה מכרעת כמעט. […] הננו אנשים המאוחדים בתוקף רצוננו החופשי, על ידי אידיאה שיש בה כוח היסטורי ואמת המציאות. […] כוח הפעולה של המפלגה מתעלה עם הגברת ערך הרצון הקולקטיבי והבחירה המשותפת."[17]

ההכרח ההיסטורי של טבנקין היה למעשה מעיין כוח שווה ערך לאמונה הדתית. אמונה שצופה כלפי העתיד, אמונה הדרושה למען העשייה, כיוון שספקות מיותרות עלולות להביא להכשלת המאמץ החלוצי ציוני בארץ. באוקטובר 1938, בכינוס שליחים ופעילים בקיבוצי ההכשרה של הגוש הכללי של תנועת "החלוץ" בוורשה הוא אמר כי "להכרעה דרוש כוח, דרושה אמונה. […] כל שליח היוצא לדרך ייקח עמו כנשק את אמונתו, ולא את ספקותיו."[18] אין זה אומר כי טבנקין האמין בדרכו באמונה עיוורת, הוא האמין כי פקפוק הוא חשוב למען מציאת האמת:

"כל המפקפקים הגדולים חיפשו את האמת ולא את הספק. פקפוק וספק – צרה גדולה הם לאדם, עינויים הם לו, ובזה ערכם. דגלו של האיש המפקפק ומחפש הוא האמת. הוא אינו רואה ביש הקיים את הדרך הנכונה; מפני זה הוא בספק, בעל כרחו ומתוך יסורים. מי שדגלו הוא הספק, לא את הדעת הוא רוצה; הוא רוצה להיות ולהישאר בספק. אבל אנחנו רוצים לדעת את האמת, למען דעת את הדרך, למען לחיות על פיה. מחפשים את הדרך למען מצוא אותה, ולא למען הישאר בלי דרך. אנו הולכים בדרך, סוללים אותה, מתקנים אותה, גושרים גשרים, לפעמים נכשלים, יש גם שמחפשים דרך אחרת, אבל מחפשים דרך ואין מחפשים לא-דרך."[19]

אולם דבקות בלבד באמת לא יכולה להביא להגשמה אידיאית כיוון שלעיתים המציאות הלא אידיאלית מביאה לידי ייאוש, לכן דרושה אמונה, לה הכוח הנחוץ למרידה בהוויה ולמען מציאת כוחות היצירה. לעומתו, היו הוגים כמו גורדון אשר התנגד בכל תוקף לגישת ההכרח ההיסטורי, כפי שהתנגד לסוציאליזם, מרקסיזם ושאר התיאוריות הקומוניסטיות, למשל גורדון כתב כי "אם מאמינים אנחנו בכוח ההכרח ההיסטורי, שאין כל רצון יכול לעמוד בפניו ושאינו נותן מקום ליצירה בהיסטוריה, כי עתה, אין לנו כמדומה, מה לעשות פה!" אך את טבנקין לא שכנעו דברי גורדון, הוא האמין כי הציונות הסוציאליסטית היא חלק מהמהפכה העולמית:

"ההגדרה של 'אחדות העבודה', ש'תנועת העבודה בארץ ישראל היא ענף תנועת העבודה הסוציאליסטית בעולם', נכונה גם היום.[20] […] אותה המלחמה הגדולה, התאמצות המוני היהודים לבנות את ארץ ישראל, כוללת בתוכה גם את מלחמת המעמדות, מלחמת הדרכים, אשר מרכזה הוא, כמו בכל ארץ ועם, הענין העומד במרכז החיים. […] מה שיש לומר לפועל, […] לנוער ולהחלוץ, לאותם העשרות ומאות האלפים שיעלו לארץ, כי מוטלת עליהם שליחות מעמדית.[21]

טבנקין, כמו אחרים מאנשי העלייה השנייה, הלין לא אחת על הנטייה הסתגלנית של היישוב העברי בהגשמת הציונות והזהיר מפניה:

"החלוציות היא שייחדה אותנו בין שאר חוגי היישוב… הפועלים ביישוב נלחמו נגד סתגלנות לאומית, שהיתה נחלת שכבה מסוימת בישוב.[22] […] גדולים בציונות (הרצל) חשבו בשעתם שיתנו לנו את הארץ, אף אם לא נעשה בה דבר… אהרונסון חשב של ידי ריגול ניוושע, ולאו דווקא על ידי עבודה מעשית בארץ ישראל. כאלה כן אלה הולכים בדרכים הישנות של השתדלנות היהודית, ואין בהן חדש… בינינו לבין עצמנו – חולשה ישנה נושנה היא, חולשת ההגשמה."[23]

הדרך היחידה לשיטתו של טבנקין, ויש לציין של רבים מהאסכולה הציונית חלוצית באותה תקופה, הייתה העבודה המעשית בארץ, של התיישבות, עבודה ובניית קהילה עברית בעלת אורח חיים חדש שיהיה מנותק באופן טוטאלי מהוויה היהודית שהכירו לפני בגולה. על ידי יצירת אורח החיים האלטרנטיבי בארץ, תיווצר הוויה עברית חדשה שתביא למהפכה בחיי העם:

"שני הגורמים האלה – יצירת אורח חיים חדש והשתתפות במפעל התישבותי – משמשים רקע לצמיחת כוחות יצירה, לפיתוח יכולת קולקטיבית, לטיפוח הכשרון הבונה, הטובע דמות, הקובע יחס אקטיבי גם בתחום המדיני. והיצירה המדינית היא רק "יצירה מדינית להבטחת אפשרויות ההתפתחות בארץ בצורה מאורגנת."[24]

בנוסף לכך, העבודה הפיזית, ובפרט זו החקלאית, היא עיקרון משמעותי בחשיבתו הציונית של טבנקין, שכן היא מביא לבריאתו המחודשת של היהודי בארצו, היא הופכת אותו מהיהודי הישן הגלותי, ליהודי החדש, היהודי העברי, הארצישראלי, זוהי המהפכה אישית והכללית[25]:

"בתנועתנו מראשיתה הייתה העבודה בחינת ערך, תוכן ותפקיד בפני עצמם.[26] […] רק דרך העבודה הפרודוקטיבית, המאורגנת, עם הקנאות לעבודה גופנית, להשוואת תנאי החיים, ליחסי אחווה וקיבוץ – היא הדרך לבנין ארץ ישראל.[27]

"בתנועתנו אנו – מבקש כל יחיד, בעלייתו לארץ ובעבודתו בה, לחולל שינוי מהפכני בחייו מתוך יחסי אדם חדשים, מתוך יחס אחר לטבע. […] להווי חדש – המיוסד לא על האנוכיות, על מלחמת אדם באדם, – כי אם על חיים של חופש."[28]

העבודה כערך מחייה, כאידיאל לאומי וחברתי היא מאפיין בולט מאוד בתפישתו הציונית של טבנקין. זהו לא דבר יוצא דופן באותה התקופה, שכן רבים במחנה החלוצי ראו אז בעבודה הפיזית והחקלאית בפרט כעקרון הגשמתי חשוב של הציונות, הנושא עמו לא רק את המשמעות המעשית של ההגשמה הציונית בארץ אלא גם משמעות ערכית ואידיאולוגית:

"המניע לעבודה המוכר לנו בחברה הקיימת הוא ההכרח הכלכלי, הוא בלבד. […] חדוות העבודה, הרגשת היצירה, הרגשת השליטה בטבע – הללו שגורות אמנם במליצה הספרותית, אבל בחיי האדם העובד הם ממנו והלאה. חיוב העבודה של הפועל בארץ ישראל היה בעיקר פרי מניעים לאומיים מוסריים עמוקים. מקורה בהכרה, שרעה היא תלות היהודי בעבודת זולתו; שבכלל, רע לחיות על עבודת אחרים; בהכרה, שחובת כל אדם לחיות מעמל כפיו; ששלמות האדם עם הטבע מושגת אך ורק בעבודה. המניע היה מוסרי, לאומי, סוציאלי, והוא נבע מהכרה שאסון הגלות הוא בתלישות מקרקע ומעבודה, בהיעדר מעמד עובדים, וכי השחרור מהגלות יבוא בעיקר בכוח השיבה לארץ ולעבודה בה."[29]

"ביצירת יחס חדש של האדם לעבודתו, בהרגשת שלטון האדם על שדה עבודתו, יצירתו, שבה מקור הסיפוק. […] המניע לעבודה בחיי הקומונה הוא מניע יצירתי, בניגוד למניע של ההענקה החומרית במשטר הקיים. לעבודה מוכרח להיות תוכן שלה, בלתי תלוי ברווח, בשכר הכספי. כמובן, לא בכל דפיקת מסמר כלול תוכן. אבל בכל תכנית עבודה שפונה אידיאה. […] חיי הקבוצה מחייבים שינוי ערכים מוחלט ביחס לעבודה ומקומה בחיי האדם. טעם חיינו מתחיל בעבודה גופא, בכל יום בעבודתנו."[30]

ריכוזיות שלטונית וציות למשימת ההגשמה

בהנהגתו נטה טבנקין לגישה ריכוזית ורדיקלית, הנהגה ריכוזית שדוגלת בציות מוחלט של חבריה אל הסמכות השלטונית. הוא האמין כי על מנת להגשים את הציונות דרוש טיפוס חלוצי אשר בכל מאודו שואף להגשים את הציונות. לשם כך חייב האדם להתגבר על נטיותיו האישיות שמפריעות להגשמה החלוצית. וזאת אפשר לעשות רק במסגרת חיי הקיבוץ, על ידי "הגשמה אישית חלוצית מתמדת בכל שעה, בכל יום ובכל פעולה – דרך של בנין ישובים המנצלים ניצול מכסימלי את כל האפשרויות הכלכליות והחברתיות הצפונות בנו ובארץ."[31] הקיבוץ נבנה בתוך עולם שהוא מנוגד לו בערכיו ולכן זה דורש מהחלוץ מסירות ומהפכנות בכל רגע בחייו, ובכל החלטה אישית שלו:

קבוצה של פועלי ציון מוורשה בשנת 1905 עומדים מימין לשמאל אליעזר סלוצקין ויצחק טבנקין יושבים מימין לשמאל מכס, אווה טבנקין אשתו של טבנקין

"קומץ קטן, החי בעולם שבו מרד". קבוצה של פועלי ציון מוורשה בשנת 1905 עומדים מימין לשמאל אליעזר סלוצקין ויצחק טבנקין יושבים מימין לשמאל מכס, אווה טבנקין אשתו של טבנקין

"אנו, קומץ קטן, חיים בתוך תוכו של העולם שבו מרדנו. תאים קטנים אנו בלב העולם הזה, הממשיך את הווייתו ומושרש גם בלבנו, ובכל שאלותינו אנו נמצאים במצב מהפכני כלפיו.זה מתבטא יום יום ובחיי כל יחיד, מתבטא תמיד. […] קיבוצנו, הנבנה וקם בתוך חברה שהיא אחרת ומנוגדת לו בכל הווייתה."[32]

כשראיית העולם היא כה מהפכנית עבור כל רגע בחייו של האדם, נראים חיפוש השלווה והנחת כפגם של זקנה ועייפות, והם מכשילים את ההגשמה החלוצית ציונית בארץ.[33] גם בטוטאליות הזו של טבנקין הייתה ניכרת נטייה לברית המועצות. הוא האמין בכל מאודו ברעיון של גיוס ההמונים למאבק הכללי, רעיון ששאב מהמהפכה הרוסית. ההבדל, הגדול מאוד יש לציין, בין הקיבוץ המאוחד לבין ברית המועצות, שאליו הייתה לטבנקין זיקה מיוחדת, היה בכך שלמרות הנטייה הריכוזיות של טבנקין וההנהגה של הקיבוץ המאוחד, הוא לא התבסס על כפייה אלא על הצטרפות מרצון[34]:

"אין משטר עשוי לגדל מה שאינו צומח מתוך החיים האובייקטיבים. אין בכוחו של משטר ליצור דבר בניגוד לרצון האנשים, אמונתם, בניגוד לענייניהם ובניגוד ליכולת האובייקטיבית הצפונה בהם.[35]

לכן לא ראה טבנקין בהנהגתו הריכוזית כאנטי דמוקרטית כיוון שהחבר נמצא מרצונו במסגרת הקיבוצית ובוחר לקחת על עצמו את המשימה אשר הטילו עליו למען הגשמת אמונתו הציונית.[36] וכך גם האמינו חסידיו בקיבוץ המאוחד, כי ליחיד יש משמעות כשהוא חלק מחיי הכלל וכאשר הזדהות היחיד עם החברה היא מוחלטת[37]:

"אנחנו תנועה וולנטארית. האדם בתוכנו בוחר בחיים הללו מתוך רצונו החופשי. […] ויש הבדל גדול בין רצון שהוא כפות על ידי משטר, חוקה דתית או מדינית וכל כוח חיצוני המטיל עליך רצונו שלו, לבין רצון פנימי, חופשי מכפיה חיצונית. […] התהוות הקיבוץ, התהוות חברתנו היא רצונית, אין בה משום גזירה שהוטלה מבחוץ. אני חופשי להיות בחברה זו או לא להיות בה. […] חברתנו בנויה על יסוד ההזדהות הגמורה בין היחיד ובין החברה."[38]

 

הקיבוץ המאוחד: חוד החנית בהגשמת הציונות

טבנקין לא היה איש פוליטי או מעשי כמו שהיה איש חינוך ואידיאולוג. הוא ראה בקיבוץ עין חרוד כאמצעי להגשמתה של הציונות הסוציאליסטית. הוא דבק בגישה לפיה פועלי הקיבוץ הם הנעלים ביותר, גישה שיצרה בקרב מנהיגי ההסתדרות ואחרים מההתיישבות העובדת תחושה של התנשאות מצד טבנקין ואנשיו בעין חרוד.[39] וזאת למרות שטבנקין (ייאמר להגנתו) עצמו טען כי "אמונה בדרך מסוימת, שבחר בה האדם, אינה מחייבת שלילת זולתה."[40] מונח נוסף ששאל טבנקין מההגות המרקסיסטית היה מונח "ההמון":

הקיבוץ המאוחד"רק התישבות יהודית המונית צופנת בתוכה פתרון לבעיות הציונות, העליה תביא עמה עובדים וצרכנים. בלעדי אלה אין הציונות אלא אוטופיה עגומה. חקלאות תניע תעשייה, ותעשייה – תרבות, וכך נוע ינוע המפעל… מהלך הציונות כיום מטפח אכזבה ומפח נפש…"[41]

"חייבים אנו לקרוא לעם לעלות, לעורר בו התלהבות למפעל היצירה בארץ: כל התלהבות כוחה לחולל מהפכה. המניע העיקרי לחיינו בארץ ישראל הוא המהפכה היהודית… אנו מאמינים בהתיישבות הלאומית באפשרות העיקרית, היחידה, לפתרון בעיית העם."[42]

הוא האמין כי כדי להגשים את הציונות לא מספיק רק בקיבוץ או משק אחד גדול בעמק יזרעאל, הקיבוץ על פי תפישתו של טבנקין צריך להיות ארגון כלל ארצי לאומי שיהיה המכשיר העיקרי להגשמת הציונות בארץ ישראל, "הקומונה הגדולה מבטיחה, יותר מכל צורה אחרת, את זהות האינטרסים של המשק ושל כלל התנועה."[43] הקיבוץ, לעומת קומונות אחרות ברחבי העולם, הוא לא תא מבודד, לא כת סודית אשר שואפת להתבדלות מהסביבה שלה, אלא ההפך, היא שואפת לחיות בתוך הסביבה שלה, להוות אלטרנטיבה לה ולהשפיע עליה מבפנים עד יצירת מהפכה הווייתית בחייה, בכך יחודו של הקיבוץ כקומונה שלא הייתה כדוגמתה בעולם:

"הקומונות לא חיו שם בתוך אווירת החיים הכללית, לא מילאו תפקידים מרכזיים. המניעים היו לרוב דתיים, וחייהם שטפו בצידי החיים, מתוך הסתגרות והתבודדות. והקומונות הלא דתיות גם הן היו מחוץ למציאות ההיסטורית של דורם, לא נתכוונו לקשר עם דורם ותנועתו. כהופעה רבת היקף, כהופעה המעורה בתוך חיי עם ותנועה, הננו הניסיון הראשון בעולם."[44]

לכן לשיטתו של טבנקין, הניסיון של הקיבוץ הקטן והאינטימי, דוגמת דגניה למשל, נכשל כשלון שהיה הכרח המציאות ובלתי נמנע, הדרך להשפעה מהפכנית רחבת היקף היא רק על ידי יצירת קיבוץ רחב היקף:

"הקיבוץ הסגור ה'אינטימי', לא יכול היה להמשיך בדרכו. רבה הייתה בו הביקורת ההדדית וההאשמות ההדדיות על חוסר התאמצות מספק בעבודה.[45] […] אין לגשת להתישבות בנגב, בחורן, להרחבת העמק, לעבודות הקונצסיות בלי קיבוצים גדולים, הרואים את עתידם בהתישבות קיבוצית קבועה."[46]

רעיון הקבוצה הגדולה של טבנקין נוצר בחשיבתו הציונית עוד מימיו בגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. לרעיון הקבוצה הגדולה היו שתי גישות, אחת של טבנקין והשנייה של שלמה לביא, שותפו להקמת קיבוץ עין חרוד בשנת 1921. הגישה הראשונה של טבנקין, גישת המאקרו, דגלה בגישה כלל ארצית, להפוך את גדוד העבודה לגדוד ארצי. לביא לעומתו, דגל בגישת המיקרו, גדוד גדול שיתרכז במשק עין חרוד שבעמק יזרעאל. טבנקין אמר בועידת 'אחדות העבודה' בשנת 1924:

"עדיין אין איתנו הגוף החלוצי המתאים, – קיבוץ ארצי להתיישבות. בלעדיו לא נוכל להתקדם כראוי בעבודות בעלות אופי חדש. […] הקבוצה הגדולה מבטיחה, יותר מכל צורה אחרת, את זהות האינטרסים של המשק ושל כלל התנועה. […] עבודתנו בעיר ובכפר זקוקה לשם התערותה ולקיומה לישובים קיבוציים גדולים."[47]

בסופו של דבר הרעיון של לביא נכשל ועין חרוד הפכה למרכז של קיבוץ ארצי שנשלט על ידי הנהגה ריכוזית. אולם ההסתדרות התנגדה לכך, מנהיגיה ראו בטבנקין כסוג של חתרן. בעוד טבנקין שאף להתפרש על העמק כולו ולהרחיב את גבולות קיבוצו מעבר לו, ההסתדרות החליטה לחלק את אדמות העמק למספר של שיטות יישוב, ביניהם מושב העובדים, קבוצה וקיבוץ. טבנקין המאוכזב מחבריו להנהגת ההסתדרות, אנשי העלייה השנייה לשעבר, חש שהם זנחו את האידיאל החלוצי והם מתרכזים בפוליטיקה זניחה, לטענתו הם טיפחו על עצמם מיתוס אשר רואה בהם, אנשי העלייה השנייה, כמורי דרך, ומיתוס זה למעשה יוצר להם לגיטימציה להנהגת תנועת הפועלים בארץ. לכן בשנת 1923 הוא נוטש את הוועד הפועל של מפלגת אחדות העבודה ומתרכז בפעילותו בעין חרוד והפיכתה לחוד החנית של הפעילות החלוצית בארץ.[48]

ואז בשנת 1927 ביצע טבנקין מהלך חשוב בדרך להפיכת חזונו של רעיון הקבוצה הגדולה והפיכת משק עין חרוד למשק בקנה מידה ארצי, והקים יחד עם אנשי העלייה השלישית והרביעית את "הקיבוץ המאוחד" שהיה לקיבוץ בעל אופי חלוצי ושלטון ריכוזי.[49] מיום היווסדו, "הקיבוץ המאוחד" עמד בחזית המשימה של הגשמת הציונות בארץ ישראל, שלח שליחים לאירופה וגייס לשורותיו חלוצים ציוניים להכשרות בחו"ל ולאחר מכן בעלייה לארץ וההתיישבות במשקי הקיבוץ:

"כאיש הקיבוץ במפלגה, אני דוגל בדרך המשק גדול והגדל, המאחד בתחומיו חקלאות ומלאכה, המיוסד על קיבוץ גלויות, על חברה המתהווה בתמידות מתוך המפעל והחיים המשותפים, רואה אני בדרך זו ערך התישבותי וערך אנושי להמוני יהודים, ערך מחנך לדור העולה וגדל, ומשען פוליטי לכיבוש הארץ ולהגשמת קוממיותנו ועצמאותנו."[50]

 

המדינה כמכשיר להגשמת הציונות

טבנקין לא האמין בפוליטיקה ובדיפלומטיה כמו שהאמין בכוח התאגדות ההמונים להשפיע באמצעות היצירה ההווייתית על המציאות. לשיטתו, לא הדיפלומטיה תביא הישגים עבור הציונות אלא המאבק וההתגייסות ההמונית לרעיון הקיבוץ המאוחד, שהיא לתפישתו של טבנקין חוד החנית של הגשמת הציונות. לכן ההתיישבות והעשייה החברתית בארץ היא שיצרה את המדינה ולא הפוליטיקה:

טבנקין נואם בפני משלחת של יהודים מקנדה, שביקרה ב"בית לוחמי הגטאות" באפריל 1963. אתר בית לוחמי הגטאות.

טבנקין נואם בפני משלחת של יהודים מקנדה, שביקרה ב"בית לוחמי הגטאות" באפריל 1963. אתר בית לוחמי הגטאות.

"המדינה הזאת איננה תוצאה מקיום מפלגות פוליטיות ומפעולתן; היא נוצרה על ידי פעולה התישבותית כבירה, שהיתה מלווה אמנם בהיאבקות פוליטית של נציגים בעלי כשרון, אלא שהללו לא היו יכולים להשיג דבר בעל ערך מדיני בלי להישען על מה שנוצר במציאות. דיבור יפה וקשרים והבטחות של ברית – כל אלה לא השיגו לנו עד עכשיו לא קרקע ולא סמכויות מדיניות."[51]

לא הפוליטיקה עושה את השינוי אלא ההמונים. והקיבוץ הוא הדרך לחינוך ההמונים, ולפי דבריו "צריך שדרך זו של התישבות קיבוצית תופיע כדרך חינוכית, כתוכן מארגן."[52] […] "ההתיישבות, הופעה נפשית, פסיכולוגית – כלול בה היסוד של יצירת מולדת, הבאה לידי גילוי בבניין משק ויסודות כלכליים חדשים בידי בני העם היהודי."[53]

הוא ראה בציונות לא רק מפעל פוליטי ומדיני אלא גם מפעל פסיכולוגי וחינוכי עבור העם היהודי המתעורר לתחייה בארצו, כך גם אפשר להסביר למעשה את העובדה כי בשנת 1942 כשהחליטה הנהגת מפא"י עם ההנהגה הציונית לקבוע רשמית כי סיסמת התנועה הציונית היא הקמת מדינה יהודית, הנהגת הקיבוץ המאוחד בראשות טבנקין התנגדה לכך.[54] לשיטתו המדינה היא לא חזות הכל ולא חזות העיקר:

"מאז ומתמיד ידעה תנועתנו את השאיפה למדינת היהודים. […] לעומת זאת זרה היתה לנו התנועה, אשר ראתה ב'מדינה' עצמה חזו הכל. […] ראייה זו מהווה את אחת הסכנות המאיימות על הציונות. אנו חייבים להאיר הארה נכונה את המדינה ואת מקומה בחיינו, להבין את יסודות הכוח של עם ושל יצירת מדינה ולעמוד על הגורמים להתהוותם."[55]

מלכתחילה אותו מוסד או ארגון המכונה "מדינה" כשלעצמו לא היה מוקד התעניינותו האידיאולוגית כמו שהייתה האידיאולוגיה החברתית בראש סדר העדיפויות שלו. מבחינתו אפשר להוציא את היהודים מהגולה ולהביאם לארץ ישראל אולם זה לא יתקן מן היסוד את הליקוי הגלותי יהודי. כאמירתו של שמריהו לוין כי "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות מישראל." לשם כך, סבר, יש צורך בעשייה חברתית יסודית עמוקה של שנים ואפילו של דורות. עשייה זו היא בעיקר חברתית, והיא גם עשייה תרבותית, רוחנית פסיכולוגית וחינוכית והמדינה עצמה "אין היא מכשיר בלבד. היא כלי חשוב להגשמת הציונות בתהליך מזורז."[56] טבנקין, לא רק שלא התמקד בתפישתו הציונית ב"מדינה" אלא כאשר קוראים בכתביו לעיתים רואים אפילו התנגדות מסוימת להקמתה של "מדינה" זו, למשל כתב:

"חסד עשתה איתנו ההיסטוריה שאפשרה לנו להגשים עד היום בלי מדינה… אנחנו יצרנו חברה בארץ, לא על ידי שלטון אלא למרות השלטון, בניגוד לשלטון התורכי ובניגוד לשלטון המנדטורי. אותו האסון שקרה לאחרים, קרה לנו. היצר של השלטון התגבר עלינו… המטרה אינה מושגת רק על ידי רוב יהודים בארץ ישראל. […] ובה בשעה הגדרה של מדינה יהודית, עדיין אין בהם משום פתרון לשאלת היהודים."

בדרך זו, לשיטתו, לא תשיג הציונות את מטרתה החברתית והפסיכולוגית, אשר היא לשחרר את היהודים מן הגולה, זו הפיזית כמו זו הנפשית. ייסוד מדינה יהודית על כל היבטיה החיוביים והכרחיותה, לא הוא שיביא את השחרור המיוחל מההוויה הגלותית:

"מדינת היהודים במובנו המלא של המושג, מותנה בשלטון העם היהודי על גורלו. […] אין לומר שאין אנו שואפים למדינה עברית מבחינת הפרספקטיבה ההיסטורית; השאיפה היא למדינה עברית ממשית, שסופה סוברניות העם היהודי כולו בארץ. אבל מדינת היהודים קרוצה מעובדות חבריותיות, כלכליות ופוליטיות, ובלעדיהן לא תיכון."[57]

על כן, זאת עושים אך ורק על ידי עשייה ארוכת טווח, המסורה באופן מוחלט לבניית אותו "עברי חדש" על ידי אורח חיים מוחלט המסור להוויה הציונית בארץ. אולם גם טבנקין וגם שותפיו לתפישה זו, כמו גורדון למשל, הבין לבסוף כי ה"מדינה" אולי אינה הדבר הרצוי ביותר לשיטתם, אך היא "הרע במיעוטו". והעשייה החברתית של הקיבוץ חייבת להימשך גם בתקופה שלאחר "פרוץ המדינה" כפי שהיה לפני כן:

"סיוע המדינה הוא דבר חשוב מאוד, אבל לא המדינה תקבץ ותגבש את העם; קיבוץ הגלויות וגיבושן, להיותן לעם, יבוא על ידי ההכרח המניע את היהודים לעלות ארץ, ולעבור לעבודה גופנית ולחקלאות ולצור צורות חיים ותרבות מתאימות."[58]

 

לסיכום עיוננו: צידה לדרך לקראת הבאות

טבנקין (מימין) עם יגאל אלון

             טבנקין (מימין) עם יגאל אלון

החברה הישראלית על כל גווניה, מבוססת על העקרונות אשר התבטאו בהגותם של ראשי הציונות בימים של טרום המדינה. חלקם כבר אנכרוניסטיים, אבל חלקם, היסודות, עדיין רלוונטיים עבור חיינו כאן. מטבנקין אני מציע לקחת את ההסתכלות המעמיקה על הציונות לא רק כאידיאל פוליטי אלא כאידיאל חיים, כאידיאל חברתי וחינוכי עבור עם ישראל. טבנקין האמין כי "התמורה הנפשית בעם, ולא המעבר לארץ-ישראל כשלעצמו, היא המהפכה הציונית האמיתית." הוא התריע והזהיר מהנטייה הסתגלנית ומהקונפורמיזם שעלול להביא להסתכלות צרה ושטחית של הרעיון הציוני. מההגות הטבנקינית אני ממליץ לקחת כצידה לדרך בשביל הארוך של עיצוב החברה הישראלית של ימינו את העומק ומקוריות המחשבה הרואה בעקרונות הציונות החלוצית כמו ערך העבודה, יצירת חברת מופת ואקטיביזם כיסוד לחיינו הלאומיים כאן.

בשנים האחרונות נדמה כי דעכה הלהבה, דעך הלהט, נושאי הציונות המעשית והחלוצית הלכו ונעלמו מן הנוף. היא הפכה למעין שמורה קטנה ונושאיה לזן המצוי בסכנת הכחדה. אנשי ההתיישבות העובדת כבר לא נחשבים חוד החנית של הציונות, והם עצמם לא מאורגנים כבעבר, גם אם המסגרות המנהלתיות שלהם עדיין קיימות. הויכוח הקיים היום לא צריך להיות סביב נושאים שעבר זמנם, והויכוח הישן בין ימין לשמאל היטשטש וחשיבותו אינה כפי שהייתה בעבר. היום הויכוח הוא בין מחנה ציוני שהולך ומתגבש שוב, לבין אלו אשר מתנגדים לאידיאל הציוני או פשוט כאלו שאדישים לו.

התפישה הציונית של טבנקין היא תפישה שיש בה עומק שיכול לחזק את המחנה הציוני המתחדש היום. לשם כך צריכים כל חברי המחנה הציוני להתבגר ולהשאיר מאחור את מחלוקות העבר שאינן רלוונטיות יותר לזמננו, ועל כולנו לזכור כי "הציונות היא נשמת אפינו. היא לנו הכל…"!

_________

[1] יצחק טבנקין, דברים ב' (הוצאת הקיבוץ המאוחד), עמ' 22.

[2] יצחק טבנקין, 'המקורות', ספר העליה השניה (הוצאת עם עובד), עמ' 29. ראו גם: טבנקין, דברים  ב', עמ' 27.

[3] זאב פייארברג, 'לאן?' (הוצאת 'כנסת') , עמ' 60.

[4] טבנקין, דברים ב', עמ' 30.

[5] שם, עמ' 21.

[6] שם, ע"ע 21 – 22.

[7] דברים א', עמ' 31.

[8] זאב ז'בוטינסקי, 'מדינה עברית – פתרון שאלת היהודים', ע"ע 89 – 90.

[9] יוסף טרומפלדור, 'מחיי יוסף טרומפלדור', מתוך מכתב לאחיו (1906), עמ' 4 – 5.

[10] טבנקין, דברים א', עמ' 33.

[11] שם, עמ' 82.

[12] שם, עמ' 57.

[13] דברים ד', עמ' 293.

[14] דברים א', עמ' 83.

[15] שם, עמ' 55.

[16] שם, ע"ע 83 – 83.

[17] שם, ע"ע 47 – 48.

[18] שם, עמ' 420 – 421.

[19] שם, עמ' 41.

[20] דברים ב', עמ' 12.

[21] דברים, א', עמ' 70.

[22] שם, עמ' 29.

[23] שם, עמ' 32.

[24] דברים, ב' ע"ע 15 – 16.

[25] איל כפכפי, 'אמת או אמונה' – טבנקין מחנך חלוצים (הוצאת יד בן צבי), ע"ע 3 – 4. (להלן: 'אמת או אמונה').

[26] טבנקין, דברים ב', עמ' 11.

[27] דברים א', עמ' 73.

[28] שם, עמ' 58.

[29] דברים ג', עמ' 335.

[30] שם, ע"ע 336 – 337.

[31] דברים ב', עמ' 175.

[32] דברים ג', עמ' 333.

[33] אמת או אמונה, עמ' 21.

[34] שם, עמ' 30.

[35] דברים ג', 332.

[36] אמת או אמונה, עמ' 34.

[37] שם, עמ' 44.

[38] דברים ד' 292, 294.

[39] שם, עמ' 10.

[40] דברים ב', עמ' 49.

[41] דברים כרך א', עמ' 31.

[42] שם, עמ' 33.

[43] שם, עמ' 57.

[44] דברים ג', עמ' 332.

[45] דברים א', עמ' 61.

[46] שם, עמ' 68.

[47] שם, ע"ע 56 – 58.

[48] אמת או אמונה, ע"ע 6 – 7, 12.

[49] שם, עמ' 12.

[50] דברים ב', ע"ע 49 – 50.

[51] דברים ד', עמ' 255.

[52] דברים א', עמ' 68.

[53] דברים ב', עמ' 19.

[54] אמת או אמונה, עמ' 51.

[55] דברים ב', עמ' 297.

[56] דברים ד', עמ' 256.

[57] דברים ג', עמ' 299.

[58] דברים ד', עמ' 257.