עיונים בכתבי הציונות

פרק שני[1]

"אחים היינו" – משנתו הציונית של פרץ סמולנסקין

""זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד,

ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחווה הזאת?"

~ פרץ סמולנסקין ~

 

מבוא

%d7%a1%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%a1%d7%a7%d7%99%d7%9f

פרץ בן משה סמולנסקין (1840 – 1885)

את הרקע הביוגרפי של סמולנסקין, שהיה לאחד הנציגים המובהקים של השינויים שעברו על המשכילים היהודיים ברוסיה, למדנו והכרנו בפרק הראשון של המאמר. מילדותו בישיבת שקלוב, התחברותו לחסידות ולאחר מכן גילוי אורה של ההשכלה החילונית, דרך אודסה ווינה, כל אלו עיצבו את אישיותו של סמולנסקין אשר "נשא בלבו את יגון זמנו"[2] כלשונו של המשורר פיכמן ושהיה לימים ל"אבי הרעיון הלאומי" כלשונו של קלוזנר. הכרת הרקע הביוגרפי של מרבית סופרי, הוגי ומנהיגי הציונות, מבשריה וראשוניה, הוא משמעותי והכרחי להכרת תפישת עולמם שכן הציונות לא הייתה פילוסופיית מגדל השן או משנת פלפול בתי המדרש בלבד, אדרבא, הציונות הייתה מחשבת החיים, מהם נולדה ונוצרה ועמם התפתחה. משהכרנו את הביוגרפיה של סמולנסקין ניתן לנו לפנות לתפישת עולמו ומחשבתו הלאומית בתקופה הטרום ציונית וערב עליית תנועת חיבת ציון.

אחת התפישות אשר שלטה במחשבה היהודית במהלך המאה ה-19 והלכה והשתרשה במה שנקרא 'המיינסטרים' התרבותי של העולם היהודי, הייתה תפישת ההשכלה אשר התבססה על ראייה דיכוטומית בין ערכים לאומיים ועקרונות אוניברסליים קוסמופוליטיים וייחסה חשיבות מעטה, אם בכלל, לזהות הלאומית-פרטיקולרית. ההשכלה האמינה באנושות מאוחדת וחסרה את האמונה בקולקטיב הלאומי, כתב הסופר העברי יעקב רבינוביץ, והוסיף כי "לסמולנסקין הייתה השקפה אחרת מזו לגמרי. ההשכלה, ההתקדמות האנושית היו לו לעיקרים, שאין לזוז מהם"[3], ועם זאת "העם – תחילה לכל. זהו מושכל ראשון. העם נוצר תחילה, ואחר כך יצר לו את קנייניו השונים. ועיקר תורתו היא הלאומיות."[4] סמולנסקין עצמו כתב כי "האיש אשר יאהב נפשו יאהב בני ביתו אשר יתנו שמחה בלבו ויתרועעו אתו, יאהב את בני ארצו כי דבר לו עמהם תמיד ושפה אחת להם ובטוב לארצו ייטב גם לו."[5]

תפישה זו אפיינה את משנתו של א.ד. גורדון שכתב "אין קפיצות בטבע. הסדר הקוסמי של התפשטות החיים הוא: מהיחיד – אל המשפחה ואל האומה ומהאומה – אל האנושות וכן הלאה", ובכלל את הוגי הציונות אשר הכירו ב"שתי חוליות הכרוכות זו בזו. החוליה האחת היא ההנחה, שהוויה האנושית ערוכה בתוך התולדה בתבנית של עמים […] ואילו החוליה האחרת מגבילה את חברתה ואומרת, שתכונתה זו של ההוויה האנושית אינה תכלית בפני עצמה אלא מקדמה היא לחיי החיבור והשיתוף המלא בין העמים", כלשונו של מרטין בובר.[6]

על כן ראשית לדיון יש להכיר כי בבסיס הבשלתו הרעיונית של סמולנסקין ניצבת התובנה שאליה הגיע בדרך החתחתים של חייו, כמו משכילים יהודיים אחרים בני התקופה, והיא שלא ההשכלה היא שתתקן את מצבו של העם היהודי, מסקנה שגם מאפו קודמו הסיק בכותבו "כי לא בחכמות יסור תפל, כי אם בטוב טעם ודעת היפה והנשגב"[7], אלא רוח חדשה שתפיח חיים חדשים, שגם תעקור את הבערות וגם תשיב את העם לאורח חיים טבעי, "ככל העמים" כמימרה הידועה. מכאן ניכרים הניצנים הראשונים של השאיפה היהודית לנורמליזציה, "רוחי הסתער ואקוט בנפשי על תעתועי גם אני", כתב סמולנסקין בחמת זעם, "כבהמה אחרי המשכילים האלה וקראתי גם אני תמיד: השכלה! השכלה!… כמו באמת מההשכלה תשועת ישראל תצא…"[8], ואם לא משם "תשועת ישראל תצא", אז מאין כן?

האמונה כי ההשכלה וניסיונות ההשתלבות בחברה האירופית יביאו את השחרור המיוחל לעם היהודי בגולה הגיעה לשיא התבדותה בימי הפרעות של 1881 בדרום רוסיה. אולם סמולנסקין לא היה זקוק לפרעות בנגב הרוסי כדי לעקור מן השורש את האמונה הזו ולהפריכה. כבר בשנת 1868 הוא ייסד את ירחון 'השחר', בשיאו של עידן התמורות שפקדו את העם היהודי: ההתבוללות שהובילה ההשכלה, וממול תהליך ריאקציוני של הסתגרות בין כותלי האורתודוכסיה הנאבקת בתנועה הרפורמית שהלכה ותפסה תאוצה בעיקר בקרב יהודי מרכז ומערב אירופה. עוד בטרם "על פרשת דרכים" של אחד העם (שאת מאמריו החל לפרסם בשנת 1889), הבין כבר סמולנסקין את נקודת הזמן ההיסטורית, את פרשת הדרכים הגורלית בה ניצב העם היהודי. "סמולנסקין נשא את הדגל הלאומי העברי ברמה מן הצעד הראשון שצעד על במת הספרות"[9] כתב קלוזנר, והוסיף ש"יותר מאומץ לב נדרש אז לכך שידבר סופר עברי דברים כאלה על מעוזי הלאום, על ערכה הלאומי של הלשון העברית וביחוד על 'האמונה' כי יבוא קץ לגלותנו ויבוא יום ותשוב הממלכה לבית ישראל."[10]

סמולנסקין החל לפרסם בירחון 'השחר' סדרת מאמרים אשר בהם הוא משרטט את קווי משנתו במה שמתגלה כמלחמת תרבות על נפשו של העם היהודי: האם יתבולל וישכח את עצמו וזהותו בשם המודרניות והקדמה? או שמא יסתגר מאחורי חומות הגטו ויתנתק מן העולם עד שיתנוון לגמרי וחייו כחיי מת יהיו וכל זאת בשל האיסור שלא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד באומות העולם?

בשנות התשעים של המאה ה-19 יכתוב עיתונאי וינאי אחר את המשפט – "עם הננו, עם אחד!" בספר המכונן של התנועה הציונית, 'מדינת היהודים'. אולם עשרים שנה לפני הרצל, כתב כבר סמולנסקין כי "זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד, ישיב כל איש אל לבו, ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחווה הזאת? […] ובכן היה הקשר אמיץ בין בני ישראל, איש את רעהו עזרו בצרה, הארצות השונות לא הרחיקו לבם, והשפות השונות לא הפרידו רוחם ומאוויי נפשם ועל כן הצליחו לקום בפני כל סערה, לסבול כל מהומה, כי לא שרידים פליטים היו בארץ, כי אם בכל ארץ מצאו אחיהם בני עמם."[11] סמולנסקין מראשית דרכו הצהיר שילחם גם בריאקציוניסטים האדוקים וגם במשכילים, המדומים לדידו, המתנכרים לעמם. בכך הניח את היסוד ללאומיות יהודית פרוגרסיבית, שהכשירה באופן טבעי את הקרקע להופעתה של הציונות מספר שנים לאחר מכן.

כדי להכיר מקרוב יותר את תפישת עולמו הלאומית של סמולנסקין, עלינו לעיין בשני חיבוריו המרכזיים – "עם עולם", סדרת מאמרים מקיפה בה הוא תוקף את ניסיונות הרפורמה ביהדות מחד ואת האורתודוכסיה הקנאית מאידך. וחיבורו השני "עת לטעת", בו הוא נאבק ב'תורת ההשכלה' של 'השכלת ברלין' אשר הנחיל לדידו משה מנדלסון לבני דורו שאת עיקרה ניתן לתמצת במשפט "גרמנים בני דת משה", דהיינו כי היהדות איננה לאום אלא קבוצה דתית גרידא ועל כן על היהודים להשתלב בחברה הכללית תוך שמירת הזהות היהודית הדתית ושמירת המצוות בביתם. כאמור בפרק הראשון של המאמר, סמולנסקין לא היה רק פובליציסט אלא גם סופר ופרסם שבעה רומנים. במאמר עיונים זה נקרא בכתביו הפובליציסטיים של סמולנסקין וזאת לאור חשיבותם בבניית התודעה הציונית בדורו.

 

רקע היסטורי

לפני הופעתו של הרצל ואף לפני הופעתו של אחד העם והציונות הרוחנית של תנועת חיבת ציון עברו על היהודים באירופה תהליכי מודרניזציה, חילון ואמנציפציה (שווי זכויות אזרחי והשתלבות בחברה הכללית). במאה ה-19 חלו הרבה שינויים בחברה האירופית, בפוליטיקה, בחברה ובכלכלה. המדינה המודרנית חדרה לכל תחומי החיים ואפשרה ליהודים להשתלב בחברה הכללית תוך הענקת זכויות אזרח שוות לכל, ועם זאת מתוך התפישה של מדינה וחברה אחת תחת שלטון מרכזי ישיר, היא חדלה יותר ויותר לאפשר את קיומן של תרבויות עצמאיות ומובלעות תרבותיות החורגות מהתרבות הכללית. בכך אנו מתחילים להבחין בהתפוררותו של אופי הקיום היהודי שהיה רווח ומקובל במשך מאות שנים באירופה. בתוך מציאות משתנה זו הציונות לא הייתה התשובה היחידה של היהדות למודרניזציה ואף לא התשובה הראשונה או הדומיננטית. התגובות העיקריות לתהליך המודרניזציה היו ראשית, התבוללות – ויתור על היהדות והשתלבות בחברה הכללית. שנית, עלייתה של האורתודוכסיה הקנאית – החזקת היהדות בתור דת, לזרם זה היו שני ביטויים בולטים, ביטוי דומיננטי אחד לזרם זה הייתה עלייתה של התנועה החרדית, שהייתה אמנם תנועת נגד למודרנה אך ילידתה המובהקת ביותר. מנגד היו גם אלו אשר לא נהו אחר החרדיות והטיפו להשתלבות בחברה הכוללת תוך שמירת הזהות הדתית בד' אמותיו של האדם הפרטי, מכאן המימרה המפורסמת שיוחסה להשכלה היהודית בגרמניה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך." שלישית, לאומיות – החזקת היהדות בתור לאום. כמובן היו גם זרמים ששילבו בין השניים האחרונים ודגמים של "יהדות כתרבות" שצמחה מתוך גישתה של הציונות הרוחנית. ניתן לראות כי המסלול אל הציונות התחולל בסוג של תנועת מטוטלת, חניכי חדר וישיבה שבבגרותם רכשו השכלה והתבוללו, הגיעו למסקנה כי אינם יכולים או אינם רוצים להתנתק מזהותם היהודית, אך גם אינם יכולים להמשיך על פי מסורת הדת, לא על מצוותיה ולא כגורם המגדיר את זהותם היהודית, וכך פיתחו או 'גילו' את זהותם היהודית-לאומית.

בין תנועת הרפורמה היהודית, תנועת ההשכלה וההתבוללות ותפישת היהודים כקבוצה דתית גרידא, לבין האורתודוכסיה והתנועה החרדית המסתגרת שנולדה כתגובת נגד לאתגרי המודרניזציה, קמו ועלו על בימת ההיסטוריה סופרי הספרות העברית החדשה, מבשרי תנועת חיבת ציון, שניסו לעמוד כגשר המחבר בין העולם המסורתי היהודי הישן ואוצרותיו הלאומיים לבין העולם המודרני חילוני של העת החדשה. פרץ סמולנסקין, שנולד בשנות הארבעים של המאה ה-19, היה אחד החשובים שבהם.

 

"ידע דעת ומשפט" – עידן התבונה 

'פילוסוף מרצה', ציור מאת ג'וזף רייט (1765), אחד הציורים המסמלים את עידן הנאורות והתפתחות המדע המודרני

'הרצאת פילוסוף, ציור מאת ג'וזף רייט (1765), אחד הציורים המסמלים את עידן הנאורות והתפתחות המדע המודרני

במשנתו הלאומית של סמולנסקין ניכרת היטב השקפה מודרנית של הנאורות המבוססת על ההכרה בתבונתו של האדם, אשר מנסחה הבולט הוא עמנואל קאנט[12], "נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי יכולתו של אדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. 'העז לדעת, אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך' היא אפוא סיסמת הנאורות."[13] ובלשונו של סמולנסקין, "ימים רבים חלפו עברו עת אשר בני האדם יגעו בדי ריק לבקש נסתרות ממרומי שחקים ומתחתית שאול. […] עיני האדם נפקחו לראות כי הארץ נתונה לו לעבדה ולשמרה ויחל להתחקות על שרשי רגלי הטבע ולשים כל מעינו בארץ וצאצאיה." בהמשך הוא כותב דברים המזכירים במידת מה את הפנתיאיזם השפינוזיסטי[14], "מני אז השיב אל לבו כי השמים שמים לה' ואחת היא לו אם יקראו בשמו בשם אלוה, יופיטער, צעאוס, בראמא[15], או הטבע יכנוהו, כי אין כל תכלית ותועלת לאדם להגות בדברים נשגבים מדעתו… אחרי כי נסתר מעין כל חי יען כי חי הוא." [16]

בדברי סמולנסקין ניכרת תפישה שאפשר לכנותה 'חופשית' (בימינו, חילונית) ועם זאת האל הוא גורם שלא ניתן לאדם להכירו בדעת ובתבונה האנושית. הכרת האדם בתבונתו בזמן המודרני, מסביר סמולנסקין, הביאה אותו לידי הכרה בכך שחלק מזמנו הוציא לשווא על אמונות תפלות, "וכה בלו ימיהם בהבל מבלי אשר היטיבו לנפשם ולרעיהם", ובגלל בורותו של האדם יכלו גם שליטים 'מטעם האל' כביכול לעשות בו כרצונו, לשעבדו ולהתעמר בו, "לאיש אשר בחסד אלהים הוקם למשול בגוי ואדם ולדכא לאלפים תחת רגליו, או לאיש אשר כהן לאל ובשמו עשה עושק והצליח וגם עבדיו רדו בפרך בהמון הרב ואיש לא השיב אל לבו 'הלא אב אחד לכולנו, הלא אל אחד בראנו, מדוע נבגד איש באחיו?' "[17] אך כעת "פקחה עיניו לראות", הוא כותב על התבונה ומהללה "מה רמו ונשגבו פעולות החכמה הזאת! היא נפחה רוח חיים באף כל האדם… היא נתנה לרבבות אלפי בני אדם חפש וחיים, כי היא אשר הורתהו כי בידו לשלוט בכחות הטבע נתנה את רגש החפש בלבו בהראותה לו מה רב כחו אם עליהם ישען."[18] ומצהיר בהתלהבות "כי העם אשר ידע דעת ויבין מה חופש לא יטה שכמו לסבול עול עריץ."[19]

יש אמנם להציב סייגים, שכן גם סמולנסקין כאדם שעבר בחייו תהליך של חילון לא זנח את יסודות המחשבה הדתית לגמרי, או לפחות הכיר כי האדם הוא יצור מורכב הניחן גם בתבונה ורציונל אך גם ברגשות ואמוציונליוּת שלעתים משפיעות על שיקול דעתו התבונית, לכן הוא מכיר גם בחשיבותו של הרגש, האמונה וערכה לנפש האדם ולחייו ואינו תוקף את הדת כמערכת של חוקים וערכים המעניקה תקווה ואמונה לאדם, המעניקה לו תקווה ושאיפה, שכן "חיי כל האדם המה תקוותיו וחזיונות לבו, האיש אשר חדל מקוות חדל מהיות."[20]

זאת כותב סמולנסקין כחלק מבנייתה של תפישת עולם לאומית המבוססת על יסודות תבוניים מודרניים. אם השלב הראשון של השקפתו היא שלב התבונה – תבונתו של האדם המביאה אותו להכרה בתנאי קיומו ולקיחת אחריות על חייו, "עד אשר באה חכמת הטבע ותפקח עינם ויחלו להרים ראש"[21], הרי שהשלב השני הוא המעבר ליוזמה ואקטיביות באמצעות מאבק בעריצות, באלו אשר בשם הדת ובשם האל ניצלו את המוני העם ושיעבדו אותם על ידי ניצול מעמדם הנחות, "ואז כאשר כל העם מקטן ועד גדול ידע דעת ומשפט, או העריצים כליל יוחלפו, כי העם אשר ידע ויבין את דרכו לא יטה שכמו לסבול עול איש אשר לא ידע משפט ולא יחפוץ בו, ולא יטה אזנו לשמוע בקול מתעה, אם בשם האמונה או בשם אהבת בני אדם ידבר שקר […] לבל יהיה עוד כחמור אשר יהיה לכלי חפץ לכל איש אשר ידע לשים עליו מתג ורסן ויטהו לחפצו, לא להטות שכם לסבול עול כל עריץ".[22]

לאחר שמציב סמולנסקין את יסודות התבונה האנושית כיסוד השקפת עולמו, הוא פונה לביצוע מחקר היסטוריוסופי של התפתחותו ההיסטורית של העם היהודי ובעיקר יהדות זמנו העוברת במערב אירופה ומרכזה תהליכי מודרניזציה גוברים, ובמזרח אירופה מתאפיינת גם ובעיקר בתהליכי התחרדות והסתגרות קנאית מואצת מול יהודים חופשיים המשתלבים בחוגי האינטליגנציה הרוסית ומאבדים את זהותם היהודים כליל. דבר זה חשוב ביותר להבנת תפישת העולם של מגבשי הזהות היהודית המודרנית במחצית השנייה של המאה ה-19, וכי הציונות נולדה מתוך תפישת עולם מודרנית 'חופשית' המבוססת על יסודות הנאורות וההשכלה תוך קיום דיאלקטיקה מתמדת של אימוץ יסודותיה הרעיוניים ותיעולם להשקפת עולם לאומית חילונית. שהרי אם האדם הוא ייצור שכלי וניחן בתבונה, ובעקבות כך פורק עול עריצות (על כל סוגיה וגווניה), האדם חופשי ואדון לעצמו, והוא אחראי על גורלו – כך גם העם היהודי והאדם היהודי בעת החדשה צריך לקחת את גורלו בידו כדי לשפר את מצבו האישי והקולקטיבי. זוהי אבן היסוד של המחשבה הציונית וראשיתה מתבטאת היטב בכתביו של סמולנסקין.

 

"לא ככל העמים בית ישראל": 'עם עולם' ופולמוס הרפורמות

20161110_1740032322בשנת 1872 פרסם סמולנסקין את חיבורו 'עם עולם' על גבי גיליונות 'השחר'. עיקר עניינו של החיבור היה עיסוק במשמעותם של הרפורמות ביהדות, בהן עסקה האליטה השולטת בקהילות היהודיות באירופה: רבני הקהילות האורתודוכסיות, מנהיגי הקהילות הרפורמיות והן האינטלקטואלים המשכילים דוגמת סמולנסקין. חיבור זה מהווה סוג של היסטוריוסופיה עברית המונחת ביסודה של התיאוריה הלאומית המתהווה שלו וטענתו המרכזית היא כי לאומיות בדלנית המתכחשת לדת יוצרת פילוג בעם ושומטת את הקרקע תחתיתה על ידי עקירת שורשי יניקתה. מנגד הוא תוקף את הדיכוטומיה שהדגישה את הזהות היהודית-דתית ומתכחשת לאופי הלאומי ביהדות מתוך רצון להשתלב בלאומיותה של הסביבה החיצונית. סמולנסקין תוקף בעיקר את אברהם גייגר[23] ותומכיו הרפורמיים שלטענתו לא הבינו שהנוסחה שלהם פשוט לא עובדת – אחרי שנות דור אחד נוצרת פשוט התבוללות ובכך לא רק האופי הלאומי נמחק אלא גם האופי הדתי שרצו לשמר כמאפיין תרבותי זהותי, בכך נאבדת הזהות היהודית על כל גילוייה – דתית, לאומית ותרבותית. סמולנסקין המשיך בקו מחשבה זה את התובנה של גרץ[24] שהבין כי הלאומיות היהודית היא לאומיות שונה, לאומיות רוחנית, שלא ניתן להפרידה מהדת היהודית בלי ליטול את נשמתה. מאוחר יותר, בחיבורו 'עת לטעת', יכתוב גם ביקורת על גרץ והליכתו אחר מנדלסון ויכתוב בנימה עוקצנית "נשתומם ונתפלא ונשוב ונתפלא ונשאל: איכה היתה כזאת כי איש חכם וחוקר כמהו [גרץ], איש אשר עבר על קורות ישראל וישפוט עליהם […] איכה הייתה זאת כי איש כמהו יבחר לו איש אחד בדורו, את בן מנחם [מנלדסון] ויחסרהו אך מעט מאלהים"[25] [דהיינו, כי יחסו למנדלסון כאל סוג של אל בסגולותיו, ק.ד].

מחד, סמולנסקין לא פוסל את הרפורמה וטוען כי כל תנועת רפורמה מוצדקת והיא הכרח מציאות, כיוון שהרצון לחדש בכל דור ודור הוא חלק טבעי מחיי בני האדם, שכן "החפץ נטוע בלב האדם לחדש חדשות, לפעול פעולות חדשות לבקרים."[26] עם זאת, הוא התייחס אל הרפורמות ביהדות זמנו בשלילה. "רוח החדשות לא זר לי" הוא הצהיר, "רק דרך המחדשים לא מצא חן בעיניי"[27], כיוון שמנסים לחקות ולהעתיק מדת זרה (הנצרות) "לעשות כקופים מעשה העמים שכניהם."[28] חשוב לציין, יחסו השלילי לרפורמות לא נולד מתוך שמרנות דתית שבה נאבק באותה מידה, אלא כנגזרת של השקפה לאומית חדשה שהתגבשה באותם הימים. סמולנסקין טען שהרפורמים היהודים למעשה לא המציאו דבר, הם רק מחקים את הפרוטסטנטים שהכניסו רפורמות בקתוליות. מה הבעיה בכך? עונה סמולנסקין שהיהדות שונה לגמרי, "גם בבני ישראל מצא החפץ הזה מסילות, בני ישראל אשר על הרוב בדעתם אורחות חיים יבחרו לצאת רק בעקבות העמים ויחזיקו לא לעתים רחוקות בדעותיהם ומנהיגיהם וימהרו לטעת אותם על אדמת עמם מבלי בקש חשבונות רבים […] המה הרבנים, לא ישיבו אל לבם כי לא ככל העמים בית ישראל"[29]. ביהדות, הוא מסביר, הדברים נעשים מבפנים ועליהם להתקבל ברצון ולא בכפייה לשם קיומה של האומה לעומת הנצרות הקתוליות שאמונותיה באו לה מבחוץ. מנגד הוא מנמק כי האמונה והמנהגים הדתיים של ישראל, שנראים לנו קשים מנשוא ולעתים חסרי כל תועלת, נבראו על ידי תביעות החיים של עם ישראל בגלות, לכן ראוי לבטל את אלה מהם שהחיים עצמם ביטלו את משמעותם וערכם, כיוון שחלקם פשוט מכבידים על העם ולא רלוונטיים יותר ולכן גם משניאים את היהדות על הדור הצעיר שאינו מוצא טעם בהם:

"עד כי עתה כשל כח הסבל לשאת אותם במאכל ומשתה נמצאים עתה תלי תלים הלכות אשר לא שערום אבותינו ואת אשר היה מותר לאבותינו אסור הוא לנו ולבנינו, ועוד אסורים רבים כמוהו יכבידו עולם על צווארנו עד מאוד."[30]

הדת היהודית מצטיינת בייחודה כמו עם ישראל, בזכות התפתחותה ויכולת ההסתגלות לתנאי הזמן והמקום. היא תורה פילוסופית מוסרית שכוללת את תמציתה של כל יצירת הרוח הלאומי הישראלי יותר משהיא דת במובן הרגיל. סמולנסקין משתדל להוכיח שהיהדות היא תורת חיים ורחוקה מהסגפנות כמו שהיא רחוקה מהחומרנות. היהדות, במתכונתה המקורית, לא פרשה מן החיים מעולם, היא התלכדה בחיים הלאומיים של ישראל שיצר אותה לאט ובהדרגה היסטורית. נציין כי גם משה לייב ליליינבלום, מראשני חיבת ציון, כתב דברים זהים לחלוטין בשנת 1870, "כל מאמרי רוח אהבת הדת ואהבת האומה שפוכה על כולם. […] מטרת כולם עולה למקום אחד: לבער את ההבלים ולחבב את הדת הטהורה על בני הדור החדש, קוראי דברי, ולהשתדל בקיומה במעשה"[31], שכן 'ההבלים', כלומר המצוות שנוצרו לשעתן והצורך בקיומן חלף מן העולם העכשווי וצרכיו, מעיקות וגורמות לדור הצעיר לברוח מן הדת. לכן, טען סמולנסקין, יש לראות ביהדות לא דוגמטיות דתית יבשה אלא תפיסת עולם דינמית, והתחדשות יהדות תלויה לא בתיקונים דתיים אלא בהתחדשותו הלאומית של עם ישראל, הלשון העברית ושמירת התקווה ההיסטורית, תקוות הגאולה. דברים אלו מסבירים את עקשנותו של סמולנסקין במאבקו נגד השמרנות האורתודוכסית העולה של זמנו ופרישתה מהציבור בשל חששותיה מהשלכות המודרניזציה בחברה היהודית בעת ההיא. בסיכומו של דבר, כל הזרמים חטאו למקור הרוחני החשוב של העם שהוא התורה. האורתודוכסיה חטאה בכך שצמצמה את התורה ל'שולחן ערוך' כפייתי. תנועת הרפורמה חטאה בכך שרידדה את התורה לדת במשמעה הכנסייתי ואחרונה חטאה ההשכלה בכך שצמצמה את התורה למסגרת מדינית פוליטית. ובמילים אחרות, כותב סמולנסקין:

"ממאמרי ב'השחר' בשתי השנים אשר חלפו ראו הקוראים למדי כי רוחי לא נאמנת את המחדשים חדשות, אף, כי לא בסתר אומר כי תקונים רבים דרושים במאוד בישראל; אך על זאת התפלאו רבים בקראם את דברי כי פעם יראוני מדבר ברוח חופש כאלה המבקשים חדשות ופעם אשוב ואדבר כאיש אשר כל חופש וחקר זרו לרוחו, גם רבים שאלוני: אל מי תפנה? או פוסח הנך על שתי הסעיפים? כי כן הסכינו הרבים לאחוז אך בקצה האחד ולהחזיק בו בכל אמצעי כח ואין להם דרך אחרת בלתי אם לשמוע בקול ההלכה הפסוקה."[32]

כלומר, לסמולנסקין אין כל בעיה עם רפורמות, והוא מסכים שהן דרושות במקרים מסוימים, אך הלגיטימציה שלהן קיימת כל עוד אינן פוגעות בשורש נשמתה של האומה היהודית ובכך בהכרח יעקרו משורש את יסודותיה הרוחניים שבלעדיהם אין לה חיים, אחרת זוהי סתירה מהותית של הרפורמה שבמקום לתקן את הדרוש תיקון כדי לשמר את קיומה של האומה היא ביצעה את ההפך. במילים פשוטות אפשר לומר כי סמולנסקין מבקש דבר אחד – המים ללא ספק עכורים, יש לטהרם, אולם, כמימרת העם הידועה – אין "לשפוך את התינוק עם המים…" וזה לדידו מה שעושים הרפורמיסטים בני דורו.

רעיון חשוב נוסף בדברי סמולנסקין על שלל מאמרי החיבור שפרסם בשנת 1872, הוא רעיון הלאומיות ההומניסטית. כבר ראינו זאת בפתח מאמר עיונים זה, וחשוב לשוב ולהדגישו. הלאומיות הטבעית, האמיתית, טוען סמולנסקין, אינה סותרת את ההומניזם, דהיינו את "אהבת בני האדם". האדם אוהב את בני ביתו, אוהב את משפחתו, וזהו דבר טבעי לגמרי, ואף חשוב שכן זהו בסיס זהותו של אדם ממנו הוא יוצא ומתחבר עם שאר בני החברה ובכך יכול להגשים את הפוטנציאל האנושי הטמון בו ואף להיות מועיל לחברה עצמה. עצם אהבתו למשפחתו וקרוביו אינה מעוררת בו שנאה אוטומטית לבני אדם אחרים. ובדיוק כך היחס של האדם לעמו. האנושות מורכבת מעמים רבים, והטוען נגד הלאומיות והתודעה הלאומית ובמקביל מתיימר לאחווה אנושית אחת מאוחדת, אינו מבחין בסתירה היסודית שבתפישה זו, כי אין אחדות אנושית ללא הגורמים המרכיבים אותה, אומות העולם. נחזור לכך מאוחר יותר, כעת נעיין מעט בחיבורו החשוב השני.

 

עת לטעת (1876)

משה מנדלסון (1729 – 1786), פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית.

משה מנדלסון (1729 – 1786), פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. לדעת סמולנסקין הוא "הרס כמעט עד היסוד את בית ישראל."

בימים "אשר רבים יתאמצו לעקור נטוע", מפרסם סמולנסקין את חיבורו והשאלה המרכזית העולה היא "מה אנו בית ישראל, אם עם אחד או רק בני אמונה אחת?" בחיבור זה הוא מאשים בעיקר את משה מנדלסון כי בחיבורו 'ירושלים' (1781) הגה את התיאוריה של 'בני דת משה' והפנה עורף ללאומיות היהודית על ידי הצבת מרכז הכובד של הזהות היהודית על הפולחן הדתי, כלומר קיום המצוות המעשיות על חשבונה של הריבונות המדינית. הדת וקיום מצוותיה היא העיקר בתפישת מנדלסון, לדידו של סמולנסקין, ואילו הלאומיות הכוללת את המוצא המשותף, הקשר ההיסטורי והיעוד המדיני אין לה מקום בחיי היהודים. בקיצור, היהודים הם קבוצה דתית גרידא וזהותם הלאומית נקבעת לפי העם בקרבו הם חיים. סמולנסקין תוקף את מנדלסון וכותב כי העדות לכישלון התיאוריה שלו היא ש"כל בניו ורעיו המירו דתם[33] […] הוא הרס כמעט עד היסוד את בית ישראל."[34] יש אפשרות שסמולנסקין הפריז בהתקפתו על מנדלסון זאת כיוון שהיה שייך לדור שהיה עד לתוצאותיה של שיטתו אשר "הייתה לצור מכשול לעמנו זה מאה שנה", ויצרה במערב שתי קבוצות, של יהודים רפורמיים, הרואים עצמם רק כיהודים בני דת משה ושל אדוקים שמרנים שיהדותם עומדת על קיום המצוות בלבד, ובמזרח ברוסיה הבדילה בין יהודים נאורים לחשוכים, והביאה לאנוכיות הרודפת אחרי התועלת החומרית הפרטית והתרפסות בפני תרבויות זרים.

סמולנסקין אפוא טוען כי לא חוקי הדת הם מקור ישראל אלא הרוח הנבדלת שלו המתבטאת היטב בתורה שהיא היצירה הרוחנית המקורית של עם ישראל, "נראה כי עזבו פעמים רבות דתם וחוקיה מיראה כמו מאהבה ובכל זאת לא חדלו מחיות. ואם כן ברור הוא כי גם לא החוקים המה מקור חיי ישראל."[35] וממשיך וכותב "התורה, לא האמונה ולא החוקים, כי אם היא בעצמה תתן להעם הזה חיים ארוכים, היא מקור חיי העם הזה, מקור אשר לא ייבש ומימיו לא יחדלו עד עולם. כי אם רוח הוא וברוח יסודו והרוח לא ימות לעולם. רוחו הוא קבצו עד היום הזה לאגודה אחת ורוחו הוא החיהו, ויתן לו כחו, אבל הרוח הזה לא מחדרי החוקים יצא, לא המשפטים הרבים יתנו חיים לרוח כי המה אך גוויות המה, פגרים מתים אשר תמורת הזמן תמירם ושינוי העת ישנה פניהם."[36]

והתשובה לשאלה שהעלה סמולנסקין בפתח החיבור היא: היהודים הם עם שכן "זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד, ישיב כל איש אל לבו, ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחווה הזאת? איך אוציא את נפשי מן המצר בעת אשר בני עמי בשפל ישבו? איך אבקש למלט רק גווייתי בעת אשר אחי יטבעו בים צרה? איכה אשב בחבוק ידיים ולא אצא לעזרה בעת אשר על אחי עבר כוס זעם? כאלה ישיב איש איש אל לבו, וכל צרה וכל שמחה יחדשו הברית ויחזקו הקשר."[37] וממשיך ומתאר את הקשר האמיץ בין בני ישראל בכל העולם שעל אף שקהילותיו היו רחוקים ומפוזרים בכל קצוות תבל "היה הקשר אמיץ בין בני ישראל, איש את רעהו עזרו בצרה, הארצות השונות לא הרחיקו לבם, והשפות השונות לא הפרידו רוחם ומאוויי נפשם ועל כן הצליחו לקום בפני כל סערה, לסבול כל מהומה, כי לא שרידים פליטים היו בארץ, כי אם בכל ארץ מצאו אחיהם בני עמם." העמים מסביב שראו את אחדותו של עם ישראל "ראו וקנאו וחרקו שן בראותם אחדות העם הנפזר כמוץ לפני רוח." אך מניין מקור האחדות? מסביר סמולנסקין כי "האחדות הזאת תולד רק על ידי רגש האחווה, על הרגש הלאומי כי איש איש יולד לישראל לאמר: בן הנני לעם הזה, כל עוד אשר יחיה הרגש הזה לא תופר האחווה ולא ירפה כח העם כולו, ולא יצער מדור לדור."[38]

גם בני העם שהחליטו לעזוב את מצוות הדת ופרקו עול תורה ומצוות, לא חדלו מלהיות שייכים לעם היהודי, זאת מוכיחה העת החדשה, כיוון שלא הפולחן הדתי הוא העיקר, אלא שותפות הגורל והתודעה הלאומית:

"כי גם אלה אשר יעזבו חוקים אחדים או אף רבים עוד לא גורשו מהסתפח בנחלת ישראל, אם חטאו במפעלם חטאו רק לאלוהים ולא לעמם, והרגש הלאומי עוד יקרב לבבם כבראשונה אל עמם ועוד יורם לעשות טובה וברכה את אחיהם ככל אשר מצא ידם, ואם על פי הרגש הזה נחיה, אז לא יקום שאון בקרבנו על כל דין זר ומנהג שטות, אז לא ירימו מצטדקים וחנפים ראשם להדיח מהקהל את אחיהם אשר מצאו בו עוון אשר חטא לאחד הפוסקים, כי אחרי כל אלה הלא ישראל הוא, בן לעם הזה, וכל עוד אשר לא בגד בעמו וגם אם עובר הוא על הדת עוד ייחד כבודו בקהלו."[39]

חשוב לציין כי המאמר נכתב בין השנים 1876 ועד 1879, ערב הפרעות הקשות ביהודי רוסיה (של 1881), לכן בימים ההם עדיין משנתו הלאומית של סמולנסקין לא ראתה בארץ ישראל מוקד ההגשמה הלאומית היהודית, אלא הייתה יותר סוג של לאומיות תרבותית המאפיינת את התפישה הציונית רוחנית (אחד העם) ולעתים גם מזכירה את שיטת האוטונומיות (דובנוב) שהעיקר עבורה היה שימור הרוח והתרבות הלאומית העצמאית של העם בגולה ולא חתירה להגשמה מדינית טריטוריאלית במולדת. העם היהודי אמנם חסר 'ממלכה' משלו, אולם הממלכה שלו היא הממלכה שברוח – היא שימור התרבות היהודית, העברית, 'תקוות הגאולה' והספרות העברית:

"כעם ישראל וכאמונתו ותקוותו כן גם שפתו; כאשר כל דרכי העם הזה ואמונתו נוסדות אך על אדני הרוח והמחשבה והתורה, וכאשר תקוותו בגאולה העתידה היא אך ברוח ומחשבה ותורה, כן גם שפתו. […] כלי בלי שפת עבר אין תורה ובלי תורה אין עם ישראל, חיי העם הזה תלויים רק בתורתו וברוחו."[40]

'ישראל במצרים', ציור מאת אדוארד פוינטר (1867)

"עם ישראל נולד על אדמה נכריה", בתמונה: 'ישראל במצרים', ציור מאת אדוארד פוינטר (1867)

העם היהודי הוא עם שברוח, טוען סמולנסקין, כי עם ישראל נהיה לעם בארץ זרה, "נולד על אדמה נכריה", ולמרות זאת "החל לחשוב נפשו כעם" וזאת לעומת עמים אחרים ש"הסכינו לחשוב כי רק בשבתם על אדמתם אז המה עם […] אך אחרי אשר יגלו ממנה יחדלו מהיות עם, יען כי רק על האדמה ההיא היו לעם וממלכה ויקבלו משפטים, והיא רק היא היתה היסוד לכל האחדות ולרגש הלאומי." וכיוון שעם ישראל עוד בהיותו בעבדות מצרים ראה בעצמו עם, "לא הייתה הארץ בעיניו גם אחרי כן כחבל האחדות להעם כולו, אחרי כי הוא היה כבר לעם בעוד אשר על אדמת נכר היה, על כן לא נשרשה בלבו מעולם הדעה, כאשר בכל העמים, אשר אם יגזלו ארצו מידו או אם יגלה ויפוזר בכל קצוות הארץ אז יחדל מהיות עם."[41]

כאמור, דעה זו, שהעם היהודי יכול להמשיך להתקיים בגלות כל עוד ישמור על אוצרותיו הרוחניים המאחדים אותו לעם, תשתנה בפרוץ האלימות הקשה והפרעות שזעזעו את כל שכבות העם היהודי בימים ההם, אם היו משכילים מתבוללים, אם היו רפורמים, דתיים או לאומיים. כולם כאחד חשו זעזעו גדול שהוליד גם תמורות במחשבה הלאומית המתעוררת.

 

שיבת ציון של סמולנסקין

לפני פרסום ספרו 'מדינת היהודים' של הרצל, לפני מאמרי אחד העם, אפילו לפני פרסום המאמר הציוני 'על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו' של ליליינבלום או 'אוטואמנציפציה' מאת פינסקר, פרסם פרץ סמולנסקין בשנת 1880 את מאמרו 'נחפשה דרכנו' ובפרק שכותרתו 'ארץ ישראל' הוא כותב:

"אין ארץ אחרת בתבל אש אליה יישאו את נפשם, מבלעדי ארץ ישראל!", פרץ סמולנסקין

"אין ארץ אחרת בתבל אשר אליה יישאו את נפשם, מבלעדי ארץ ישראל!", פרץ סמולנסקין

"בכל העת הזאת התעסקו אחינו בני ישראל בארץ רוסיה אשר יצאו לישע עמם אך בהשכלה, כי כך למדו מאחינו בארץ אשכנז כי גם הם נואלים לחשוב כי מההשכלה קרנים להם ובה יילכו ושגבו ויעשו חייל, ואם היא תהיה עטרת תפארתם, אז יראה כל עם הארץ כי קרן עור פניהם ויעטרום כבוד וכמו אחים יקרבום ולא יוסיפו בני עוולה לענותם. […] אם שונאינו יקראו בחוזקה כי רבינו ופרינו בארצם וכי נהיה עליהם למשא, לכן אין טוב לנו בלתי אם לסגת אחור, היינו להמעיט מספר אחינו בארצות אשר המה לשכים בעיני עם הארץ. […] אם אל ארץ אחת ישיגו פניהם אז אין ארץ אחרת בתבל אשר אליה יישאו את נפשם, מבלעדי ארץ ישראל! […] כבר עמלו חכמים רבים לא מבני עמנו לחקור ולדרוש את הארץ הזאת וגם תרים גדולים חקרי לב מבריטניא נשלחו שמה ויתורו את הארץ לאורכה ולרוחבה ויתבוננו היטב אל מצבה כיחד חוכמתם הטובה עליהם, והנה זה חקרו ומצאו כי טובה הארץ מאוד ויש בכוחה להחיות ארבעה עשר מיליון נפש אדם, אם אך בכשרון וביד חרוצים עבדוה. והנה על דברי החכמים האלה נוכל להישען כי מבינים המה בדבר ובלב נאמן דיברו את דבריהם, בלב הוגה אהבה לעמנו האומלל. ואם גם נאמר כי הפריזו על המידה… ולא לארבעה עשר מיליון כי אם להחצי ממספר הזה תספיק לחם לשובע, הן גם אז די והותר לכל אחינו, אשר יחושו מפלט להם אליה, כי הן לא כל בני ישראל ישובו שמה, רק אלה אשר מחסרון לחם או מעקת יד אויב יבקשו להם מקום אשר בו ישבו בטח וישימו שמה פניהם."[42]

מאמר נוסף המעיד על הופעת מרכזיותה של ארץ ישראל ורעיון שיבת ציון בתפישתו הלאומית של סמולנסקין ניתן לראות במאמר שפרסם מספר חודשים לאחר פרעות תרמ"א (1881) והיה לאחת התגובות הציוניות הראשונות. סמולנסקין כותב "רק כלב אין לו בית וימאס בו, וככלב יֵחשב עד עולם גם האיש אשר יבחר להיות כל ימי חייו כגר נטה ללין ולא ישים לב להכין לבניו קן בל ימוט." ולכן "אם נבקש לשוב ולהכין ביתנו תהיה זאת היום או מחר או לאחר זמן, אחת היא, כי החפץ בעצמו ירומם רוחנו ויתן לנו כבוד בעינינו."[43]

גם במאמר הקודם וגם כאן אנחנו רואים ביטוי מובהק לרעיון הציוני בראשיתו, הקריאה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארצו ההיסטורית. לסמולנסקין כבר מובן – לא מספיקה הלאומיות הרוחנית, לא מספיק רק לחזק את יסודות הסולידריות היהודית והתרבות הלאומית בגולה, כדי שזו תבוא לידי הגשמה יש לשלבה עם רעיון שיבת ציון, זאת כיוון שהקיום היהודי בגולה נתון תחת איום פיזי ממשי.

 

סמולנסקין – ממבשרי הציונות

כעשרים שנים לאחר מותו של סמולנסקין, כתב יהודי צעיר מאודסה בשנות העשרים לחייו כי "לנו ליהודים האינטליגנטים, אין פטריוטיזם, אין אנו אוהבים את עמנו אהבה עמוקה ושלמה. משום כך חסרה עבודתנו הרעיונית על-פי רוב חמימות ועניין, והיא אכולה מבפנים על-ידי פירוד חולני."[44] זאת כתב ז'בוטינסקי באותה אודסה שבה התחיל סמולנסקין את עבודתו הספרותית, ותיאר שני עשורים לאחר מותו את האליטה המשכילית המתבוללת בגולה. כעשרים שנים לאחר מותו של סמולנסקין כבר הספיקו לקום ראשון לציון וחדרה, הספיקו לעלות לארץ חלוצי העלייה הראשונה ותנועת ביל"ו ולייסד את גדרה,  גם הספיקה פקידות הברון רוטשילד לתפוס בעלות על המושבות של אנשי העלייה הראשונה, אשר לדעת אחד העם הגיעו למצב ביש כיוון ש"הנה כעשר קולוניות עומדות וקימות זה שנים אחדות ולא אחת בהן עוד יכולה להתקים בלי תמיכה. […] בכל השתדלותי ודרישתי, לא זכיתי לראות אף איש אחד אשר יחיה רק מפרי אדמתו בלבד."[45] וכמובן נראה מיותר לציין את הקמת ההסתדרות הציונית והקונגרסים של הרצל, שהיו מהפכה שלמה ברעיון התנועה הלאומית היהודית החדשה. ואף התחילו להתאסף אט אט חלוצי העלייה השנייה, העתידים לחולל מהפכה בשדה ההגשמה הציונית בארץ ישראל ולהציב אמות מידה חדשות של מסירות ומוסריות למפעל הציוני שיביאו הלכה למעשה להקמתה של מדינת ישראל.

סמולנסקין היה מהמבשרים שלא הספיקו לראות את פירות עמלם, אבל ידע עמוק בפנים, בתחושת האינטואיציה כי אין זה לשווא, אחרת כבר היה זונח את העט, והעובדה ההיסטורית היא כי עד הרגע האחרון, על אף שהציעו לו רופאיו שלא לעבוד קשה מידי בשל מחלתו[46], עשה נפשות למען מפעלו שהיה מפעל למען הכלל והוא ראה מעט מאוד נחת, אם בכלל, לאורך חייו. נדמה כי הייתה לו תחושה שהוא 'נביא בטרם עת', כי עדיין לא הוכשר הדור הנוכחי לעכל את דבריו ולהוציאם מהכוח אל הפועל. לו הספיק לחיות עוד כשלושים שנה היה וודאי עד להצלחת מפעלו. בימים שבהם כתב ז'בוטינסקי את דבריו אשר לעיל, המהפכה הייתה עדיין בראשיתה וכך גם המעבר מאליטה משכילה מתבוללת או מאידך מאדיקות דתית גלותית לאליטה משכילה ציונית ולעבר הסרת המכשולים הגלותיים בדרך להגשמה ציונית בארץ ישראל, וכמובן שיא המפעל שיגיע בשנים לאחר מכן, שנות העלייה השנייה והשלישית, אז קמו לעמנו משוררים, סופרים ואנשי רוח שהובילו את הרוח הציונית אל ליבותיהם של רבבות העם עד להגשמת הרעיון.

סמולנסקין כמו רוב הוגי הציונות, ובעיקר כמו אלו שהגיעו לאחר מכן מקרב הציונות החלוצית, חי את הגותו, חי אותה בכל רגע ובכל הווייתו. זהו המאפיין הבולט בציונות בכלל – המסירות של הוגיה ומגשימיה, הנולדת מתוך ההכרה כי עתיד העם תלוי בעתידו של כל אחד מבניה, וכי עתידו האישי הפרטי תלוי גם בעתידה של האומה כולה, אלו דברים השלובים זה בזה ללא הפרד. אם לעמך יהיה רע, גם לך יהיה רע, והדרך להגשמתך שלך עוברת בחיבורך הישיר לכלל אליו אתה משתייך באופן הטבעי ביותר – למשפחתך, לקהילתך, בסופו של דבר – לעמך, שהוא חלק ממשפחת העמים והאנושות. ועל אחת כמה וכמה על איש הרוח מוטלת האחריות לעשות למען הכשרת התודעה וחינוך הדורות.

"הביתה שבתי דרך רחוב היהודים. זהו זה, מאז דבק ריח קטלני בזר הדפנה שלי, שממנו איני יכול להיפטר." היינריך היינה, מאנשי הרוח הגדולים של אירופה שסימל את משבר הזהות היהודי בראשית ימי האמנציפציה

"הביתה שבתי דרך רחוב היהודים. זהו זה, מאז דבק ריח קטלני בזר הדפנה שלי, שממנו איני יכול להיפטר." היינריך היינה, מאנשי הרוח הגדולים של אירופה שסימל את משבר הזהות היהודי בראשית ימי האמנציפציה.

בכך ייצג סמולנסקין את הבשורה הציונית, ולא רק אלא גם במציאת הנוסחה אשר הולכת על קו התפר שבין העולם הישן הדתי לבין העולם החדש המודרני. מצד אחד, הבין את הצורך לחדול מצורת החיים המנוונת שחווה בילדותו ב'חדר' ובישיבת שקלוב, שאפיינה יהודים רבים בתקופתו, ומאידך הבין כי גם 'להתפקר' לגמרי, לפרוק כל עול וכל שייכות, לחיות חיים חופשיים מידי, ללא אידיאל, ללא קשר לקהילה ולאומה, לחיות חיים מנותקים שמאפיינים את החיים המודרניים המתועשים היוצרים ניכור של היחיד מן הכלל ומביאים את היחיד לתחושת תלישות מהחיים עצמם בסופו של דבר, אלו אינם חיים ראויים לחיותם. ובייחוד ליחיד מישראל, שעבורו אין זה רק המאבק למציאת משמעות קיומית לחייו, אלא גם צורך ממשי לקיומו, שאת משמעותו לא יוכל למצוא מחוץ להווייה הלאומית. מתוך ביקורתו על מנדלסון, הוא התבונן על העבר והבין היטב, מה שהבין היינריך היינה[47] רק בסוף ימיו (ימי נעוריו של סמולנסקין), וכן משכילים יהודים אחרים – אינך יכול לברוח מצלך, או במילות היינה עצמו "חיי היו יפים, הייתי המשורר האהוב על הגרמנים והוכתרתי בבניין העירייה הישן של פרנקפורט. נערות בשמלות לבנות זרקו עלי פרחים. ומה קרה לרוע מזלי? הביתה שבתי דרך רחוב היהודים. זהו זה, מאז דבק ריח קטלני בזר הדפנה שלי, שממנו איני יכול להיפטר."[48]

סמולנסקין אפוא היה אחד ממבשרי הציונות וראשוני מעצבי תפישת עולמה. במאמרו 'דרך לעבור גאולים' (1881) כתב כי ארץ ישראל "תהיה למרכז לכל תורת העם וחוקיו, ומשם תצא תורה לכל הארצות"[49], דברים המזכירים לכל הדעות את רעיון הציונות הרוחנית של אחד העם שארץ ישראל תהיה ל"מרכז לאומי רוחני ליהדות, האהוב וחביב על כל העם ומאַחד ומקשר את כל העם;  מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר."[50] ובנוסף כתב סמולנסקין כי "עכשיו יש לדבר בדברים ברורים, אשר זה כל חפצנו. להכין מקום מקלט לאחינו הנרדפים בכל מקום שהם, אשר גם בעת שלום ישאו שמה עיניהם וידעו, כי זה המקום, אשר ישאו אליו את נפשם בעת רעה." האין דברים אלה מזכירים לנו את דברי הרצל שכתב שאחת ממטרותיה החשובות של הציונות "ליצור מקלט מובטח על ידי משפט העמים לאותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל במקומות מושבותיהם עד כה."[51]

ואף הוגי הציונות עצמם, כפי שראינו בחלק הראשון של המאמר, ראו בסמולנסקין אחד ממבשרי התחייה הלאומית, וגם הסופר העברי י"ח ברנר ביטא זאת בכתבו "איזה תואר ואיזה הדר שח עמוד אש להאיר ולנחות הדרך יש לו לחזיון פרץ בן משה – זה מטיפנו הלאומי הגדול וגיבורה של ראשית תקופת ספרותנו הלאומית. הנה האיש אשר עליו יאמר לנו: כזה ראה וקדש. ומכאן רק צעד אחד לרעיון שיבת ציון."[52]

 

לסיכום עיוננו: סמולנסקין בעידן הפוסט-מודרני

מה בין זה לישראל של ראשית המאה ה-21? בימינו אנו עדים למגמות של הקצנה מכיוונים שונים המתאפיינות באותן דילמות היסטוריות שהיו חלק מהוויכוח ההיסטורי בעם היהודי, עם שינויים אקטואליים קלים – מצד אחד הקצנה לאומנית המתבטאת בקנאות דתית, חוסר סובלנות כלפי המיעוטים שבתוכנו ואף בניתוק מסוים מהמציאות בה אנו חיים, ומאידך אפשר לראות בהקצנה לאומנית זו תגובת נגד העולה למול מגמות פוסט ציוניות של אליטה אינטלקטואלית מנותקת מעמה והמתנכרת לו.

"בעלי הדעת ידעו במה כחם גדול ולא יתפרצו כמשוגעים במחנה אויביהם, המה ידעו כי אין להם להתגרות מלחמה בזרוע נטויה ובחמה שפוכה, כי במקום אשר ידם מגעת די להם אם בשובה ונחת ישמיעו דבריהם וישבו שבי ממחנות אויביהם רק בדבר שפתים, המה יודעים כי כלי מלחמתם המה רק אור מאיר וחרב גאות מנגדיהם היא חשכת עלטה, ודי להם אם ישימו לקוי אורם תוצאות או אז ירודף חושך ולא יעמוד, אך הנמשכים אחריהם בבלי דעת המה לא יבינו זאת וידמו כי אם בסופה וסערה תהיה דרכם אז יצלחו, אם בחזקת היד יריעו על שונאיהם ובתרועת מלחמה אז יכניעום לפניהם, ועל כן לא יצלחו וישימו שמות ושלום לא יהיה ללוחמים כאלה עד עולם", כך כתב סמולנסקין בחיבורו 'עת לטעת' על המאבק בחושך באמצעות הגברת האור, וטען כי אנשי הדעת האמתיים מבינים שדרכם לנצח את הבורות, הניכור והשנאה היא באמצעות הפצת האור, דהיינו, הפצת ידע ויצירה תרבותית חיובית שאינה נלחמת 'נגד' אלא נאבקת למען ה'בעד', חינוך מושכל, הדרגתי וחיובי של ההמונים והדור הצעיר, שכן "המה יודעים כי כלי מלחמתם רק אור מאיר וחרב גאות מנגדיהם היא חשכת עלטה".

בדרך זו נאבק סמולנסקין נגד קולות 'החושך' שלשיטתו התחלקו לשני מחנות – מחנה האורתודוכסיה השמרנית האדוקה והקיצונית שמסרבת להיפתח לעולם המודרני וסוגרת את העם היהודי בגבולותיו המתבדלים של הגטו; ומנגד מחנה המתבוללים המשכילים והאליטיסטים שאיבדו כל סממן של זהות יהודית והיו מנוכרים לעמם. מסביר לנו סמולנסקין, כי מי שחושב שבאמצעות הגברת השנאה יוכל לנצח את השנאה שמנגד, הוא לא יותר מכסיל ולמעשה בכך רק יעמיק את השסע ויחמיר את המצב, "הנמשכים אחריהם בבלי דעת המה לא יבינו זאת וידמו כי אם בסופה וסערה תהיה דרכם אז יצלחו ועל כן לא יצלחו וישימו שמות ושלום לא יהיה ללוחמים כאלה עד עולם." עם זאת, מבין סמולנסקין כי אין זה מאבק כל כך פשוט, שכן הסיבה הפנימית (שהיא החיובית) תמיד הייתה בחסרון מול זאת החיצונית (השנאה) שסוחפת את רוב העם, "על המון העם פעלה הסבה החיצונית בלי כל ספק הרבה יותר מהסבה הפנימית", או אפשר לומר זאת על משקל דברי 'המשורר' בפאוסט של גתה, כי "כל מה שנוצץ לשעתו נולד, רק האמיתי לדורות לא יאבד."[53] ולכן התהליך של חיזוק הנסיבות הפנימיות החיוביות בלב העם הוא תהליך חינוכי תרבותי ארוך שדורש התמדה ומאמץ רב.

ואילו מנגד המשכילים של ימינו, אשר אינם שונים בהרבה מהמשכילים של ימי סמולנסקין, מעדיפים ליטוף זר על חשבון כבוד עמם[54] ואף התבוללותו המסכנת את קיומו הממשי, מאשר עמידה לצד בני עמם ולהיות לו מורים ומחנכים גם לטובת ההשכלה, שהיא הגורם העיקרי המקדם את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, וגם לטובת הערכים הלאומיים שהינם בסיס ויסוד טבעי לכל אדם ומשמעות קיומו, לכל עם ויסודות החברה האנושית. נחזור לדברים שכתב סמולנסקין ושראינו כבר בראשית המאמר וחשוב לשוב ולהדגישם בעת הפוסט מודרנית, כי התפישה ההומניסטית השואפת לאחדות המין האנושי אינה סותרת את התפישה הלאומית אלא היא חלק אינטגרלי ממנה ולא תוכל האחת להתקיים ללא השנייה:

"אם נשים עין ולב על שתי הדעות האלה הנראות כרחוקות אשה מרעותה, נראה, כי תכליתן אחת היא וכי אל מטרה אחת תלכנה, אם אך האנשים המחזיקים בהן יבקשו את המטרה הטובה ובדרך טובה ילכו. הן מה יבקשו אלה אשר יטיפו לעם להסיר כל אהבת ארץ מולדתם ועמם מלבם ולשים תחתה אהבת בני האדם בכלל? הלא לאחד לב כל בני האדם יחד, לבל יתגרו מלחמה עם בעם וארץ בארץ […] למען יוסרו הגבולות וחפשי יעברו העוברים מארץ לארץ […] למען יעזרו איש את רעהו בחכמה ומלאכה ולא תקנא ארץ בארץ וממלכה בממלכה […] ושלום יהיה בכל הארץ ועל ידו תרבה הדעת, כי אך בעתותי שלום תשגה הדעת: הנה המטרה הזאת טובה ונעלה היא עד מאוד. אך נשוב ונראה מה תהיה המטרה אשר יבקשו אוהבי ארץ מולדתם באמת, אשר יעמלו להטיב לעמם […] הלא גם המה יבקשו להסיר גבולות הארץ לבל יהיו לאבני נגף […] יבקשו את השלום וירדפהו למען תת ידיים לבני הארץ ללמוד ולעשות, ואם אך זאת יבקשו כל בני הארצות השונות איש איש בארצו הלא אז יבואו עד המטרה, אשר יבקשו גם המטיפים לאהבת כל בני האדם. ואם כן תכליתם ומטרתם אחת היא, רק דרכיהם שונות מאוד. בעלי אהבת עמם יבנו מגדליהם על אדני הדעות הראשונות ועל הרגשות, אשר מצאו כבר מסילות בלבות בני האדם, רק ישנו תואר פני הדעות והרגשות. […] ואם באמת תאהב ארצך ועמך בקש שלום בבית ושלום כל העמים לטוב לכם כל הימים. […] אך אם נבוא פתאום ונפתח שפתנו להשמיע להמון הרב: עזוב דרכיך, רגשותיך ומאוויי לבך, הסר כל אהבה מלבך לאלה אשר אהבת עד הנה, אל תקרב את בני ביתך ומשפחתך יותר מיתר בני האדם, הלא כל השומע דברים כאלה ישחק ולא ישים אליהם לבו. אמנם כן הוא, המטרה אחת היא לבני שתי הדעות, אך בעלי הדעות מאהבת העם יציגו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ויעלו עליו מעלה עדי יגיעו למרום קצו, והדעה מאהבת הכלל תחפוץ לדלג השמימה בפעם אחת, ולכן ההולכים אחריה יפלו ונוקשו ונלכדו וישחיתו גם את המטרה הטובה, כי המון העם יראה, כי לדבריהם ולפעולתם אין ידיים ויסור מהם ויחזיק בכל אשר החזיק עד הנה מבלי שמע גם בקול הדובר מישרים."[55]

הלאומיות היא חלק מהותי מהחיים האנושיים – היא מהווה מהות טבעית. כפי שאנו נולדים למשפחה, ואיש לא מפקפק על קיומה של המשפחה, כך אנו נולדים לסביבה חברתית ולאומה הקשורה בטבורה לאומות העולם שיוצרות יחד את מה שאנו מכנים 'אנושות', ורק מתוך החיבור לשרשרת הזיקות של ההוויה האנושית הבסיסית, יוכל האדם להגשים עצמו ואת ערכי הקדמה ולחתור להגשמת אידיאל האחדות האנושית, המורכבת מעמים החיים יחד ומשתפים פעולה זה עם זה. האחדות האנושית היא אחדות הנובעת מתוך הייחודיות של כל אומה ואומה השואפת לחיים של הרמוניה עם האומות שסביב לה.

בימים בהם אנו עדים לשיח ציבורי ההולך ומקצין מכיוון אחד למשנהו, הרי שסמולנסקין הוא כלפיד בוער בלב האפלה בעד לאומיות הומניסטית, ובמאבק נגד הריאקציה על כל ביטויה, מימין ומשמאל, מהאורתודוכסיים והחילוניים כאחד.

__________

[1] לקריאת החלק הראשון 'דת, כפירה וציונות – חיי פרץ סמולנסקין' לחצו כאן

[2] יעקב פיכמן, 'אלופי ההשכלה' (1953), עמ' 218. (להלן: פיכמן).

[3] יעקב רבינוביץ, פרץ סמולנסקין, בתוך 'ספר סמולנסקין' (עורך: ש. ברימן, 1952), עמ' 46.

[4] שם, עמ' 48.

[5] סמולנסקין, עם עולם (1872), מאמרים א', עמ' 14.

[6] מ. בובר, משה הס והרעיון הלאומי, בתוך 'משה הס, כתבים ציוניים ויהודיים" (הוצאת הספריה הציונית, 1954), עמ' 9.

[7] קראו עוד במאמר העיונים חזון אהבת ציון של אברהם מאפו, מגזין אימגו, 2014.

[8] פיכמן, 'אלופי ההשכלה', עמ' 223.

[9] י. קלוזנר, אבי הרעיון הלאומי, בתוך ספר סמולנסקין, עמ' 69.

[10] שם, עמ' 66.

[11] פ. סמולנסקין, 'עת לטעת', מאמרים ב' (תרפ"ה), עמ' 28.

[12] עמנואל קאנט (1724 – 1804), פילוסוף פרוסי, נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים בעת החדשה ואחד מהוגי הדעות החשובים ביותר בכל הזמנים.

[13] עמנואל קאנט, נאורות מהי, ע"ע 45 – 52.

[14] תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכל. האל והטבע הם ישויות זהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית ליקום. שפינוזה הגדיר את האל (העצם) כאינסופי ובעל אינסוף תארים. על כן לא תיתכן ישות אחרת אינסופית ובעלת אינסוף תארים שתגביל, על ידי כך, את האל. אבל הטבע (היקום) הוא גם אינסופי. מכאן נובע בהכרח שאלוהים והטבע חד הם.

[15] הכוונה ל- יופיטר וזאוס (במיתולוגיה הרומית יופיטר, המכונה גם יוביס, היה ראש האלים ופטרונה של המדינה הרומאית, האל החשוב והמכובד ביותר בפנתאון האלים הרומי. הוא היה ממונה על החוק והצדק, על שמירת הסדר הציבורי וכן על השמים, האור והרעם. מקבילו במיתולוגיה היוונית הוא האל זאוס, אל השמים, מטיל הברק, בכיר אלי האולימפוס ומלכם. והשלישי הוא בְּרַהְמָה ("הבורא"), האל היוצר של היקום לפי האמונה ההינדית. על פי האמונה ההינדית הוא האישיות הברואה הראשונה אשר יצאה מטבורו של וישנו במטרה לברוא את היקום.

[16] סמולנסקין, עם עולם, מאמרים א, עמ' 8.

[17] שם, עמ' 9.

[18] שם, עמ' 8.

[19] שם, עמ' 21.

[20] שם, עמ' 57.

[21] שם, עמ' 9.

[22] שם, עמ' 20.

[23] הרב ד"ר אברהם גַיְיגֶר (1810 –1874), מגדולי חכמת ישראל ותורם חשוב לביקורת המקרא והתלמוד, אביה הרוחני של היהדות הרפורמית.

[24] צבי הירש גְרֶץ (1819 – 1871), מן ההיסטוריונים היהודים הבולטים ביותר במאה ה-19 ואיש מחשבת ישראל. נודע במיוחד בזכות חיבורו המונומנטלי "דברי ימי ישראל" והיה מזוהה עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, ממנה התפתחה היהדות הקונסרבטיבית.

[25] סמולנסקין, עת לטעת, מאמרים ב', עמ' 10.

[26] עם עולם, מאמרים א', עמ' 5.

[27] שם, עמ' 4.

[28] עת לטעת, מאמרים ב', עמ' 8.

[29] עם עולם, כתבים א', עמ' 23.

[30] שם, שם.

[31] מ.ל. ליליינבלום, חטאות נעורים, כתבים ב', עמ' 322.

[32] סמולנסקין, עם עולם, מאמרים א', עמ' 3.

[33] ראו למשל את נכדו של משה מנדלסון, יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-בארתולדי (1809 – 1847), מלחין גרמני, יהודי מומר. פליקס מנדלסון נולד בהמבורג למשפחה יהודית מתבוללת. הוריו האמינו שכדי להשתלב בחברה הגרמנית יהא עליהם להמיר את דתם, ולפיכך בהיותו בן שש הוטבל פליקס ביחד עם שלושת אחיו והיה לנוצרי פרוטסטנטי. כעבור כמה שנים הוטבלו גם הוריו לנצרות. האב החליט לשנות גם את שם המשפחה ובחר להשתמש בשם ברתולדי, כפי שבחר לעצמו גיסו, כמה שנים קודם לכן כשהוטבל לנצרות. למרות הלחץ שהפעיל עליו אביו ולמרות שהיה נוצרי אדוק, סירב פליקס עד סוף ימיו לוותר גם על השם מנדלסון (מנדלסון הוא שם משפחה יהודי שמקורו ביהדות אשכנז. פירושו בשפת היידיש בנו של מנדל או בנו של מנחם, שכן ביידיש מנחם נקרא מנדל, לכן סמולנסקין מכנה את משה מנדלסון בכתביו העבריים בשם 'בן-מנחם').

[34] עת לטעת, מאמרים ב'

[35] שם, עמ' 19

[36] שם, עמ' 26.

[37] שם, עמ' 28

[38] שם, שם.

[39] שם, עמ' 29.

[40] עת לעשות, מאמרים א, ע"ע 170, 173.

[41] עת לטעת, מאמרים ב, עמ' 21.

[42] 'ארץ ישראל' בתוך 'נחפשה דרכנו', כתבים ג', 114 – 122.

[43] שאלת היהודים – שאלת החיים, כתבים ג', ע"ע 52 – 53.

[44] זאב ז'בוטינסקי, 'בלי פטריוטיזם', כתבים, כרך כתבים ציוניים ראשונים, עמ' 13.

[45] אחד העם, אמת מארץ ישראל (מאמר ראשון 1891), על פרשת דרכים א, עמ' לח.

[46] כפי שראינו בפרק הראשון של המאמר: "בשנת 1884 הפצירו בו הרופאים לנסוע כדי לקבל טיפול רפואי למחלת השחפת שבה חלה, והוא כתב לידידו כי 'במשך השנה הזאת, זקנתי ושבתי, כוחי עזבני, בשרי כחש ועצמותי שופו ולחי נס והנני כגל של עצמות.' הרופאים הפצירו בו שוב ושוב לחדול מכל עיסוק, אף מכתיבה, כדי להקדיש את כל כוחותיו לבריאותו, אולם הוא לא הקשיב להם והמשיך בעבדותו במקביל לניסיונות הטיפולים הקשים. לפני מותו כתב 'חלש הנני כ"כ עד כי גם לכתוב שתים שלש שורות יכבד ממני. וזה רגעים אחדים הניחו לי מכאובי – ועל כן אמהר, כתינוק המתגנב לצאת מבית הספר, לכתוב לך בטרם אתפש בכף ועוני אשא… הנני שוכב על ערש דוי, גרוני נחר, קולי נחבא וסמפונות ריאתי כחלילים יהמו'. "

[47] היינריך היינה (1797 – 1856), משורר, פובליציסט ומבקר ספרות גרמני, יהודי מומר, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19. היינה נחשב למשורר רומנטי ולמי שהפנה עורף לזרם ספרותי זה.

[48] ה. היינה במכתב לאלפרד מייסנר (1849) בתוך יוחנן טרילזה-פינקלשטיין, היינריך היינה – חיים בסתירה, ביוגרפיה (הוצאת רסלינג, 2010), עמ' 263.

[49] דרך לעבור גאולים, מאמרים ג', עמ' 155.

[50] אחד העם, על פרשת דרכים א, עמ' מ"ז.

[51] הרצל, תכנית הוולט, כתבים ציוניים, עמ' 149.

[52] יוסף חיים ברנר, 'סמולנסקין', בתוך: ספר סמולנסקין (עורך: ש. ברימן.  1952), עמ' 43.

[53] י.ו. גטה, פאוסט, טרגדיה (הוצאת שוקן, תש"ה), עמ' 12.

[54] זאת לימדה אותנו הציונות וז'בוטינסקי ביטא זאת בדבריו "אסור לחשוב כי הציונות נודדת על פני הדרכים ומושיטה ידה לבקש מכל עובר אורח נדבת אהדה. אנו קודם כל זוכרים היטב, כי לא אהדתם של אנשים מן הצד היא שתושיענו, אלא פעולתנו העצמאית." ('מבקרי הציונות', בתוך כתבים ציוניים ראשונים, עמ' 58).

[55] 'אהבת ארץ מולדת ואהבת בני האדם', עם עולם, כתבים א', ע"ע 16 – 17.