פליטי ברית המועצות

אדיק קפצן כותב על זהותם היהודית של עולי ברית המועצות מנקודת מבטו וניסיונו האישי.

מי אנחנו? פליטי ברית המועצות. דהיינו, לא בדיוק פליטים, אבל בהחלט בעלי מאפיינים שיכולים לזהותנו עם הקטגוריה. למה כוונתי?

אם תסתכלו עלינו, היהודים-הרוסים-הישראלים בני העליות השונות שבין 1971-1992, תראו שיש אצלנו מעין סינדרום של פליט. נכון, רוב הזמן לא גורשנו משם כי אם עשינו כל פעולה אפשרית בעצמנו כדי להסתלק. פעמים רבות זה לווה בהשלכות לא חיוביות כלל על בני משפחה שנשארו מאחורינו, אך עצם ההחלטה לעזוב – בכיוון אחד ולצמיתות – הייתה שלנו או של הורינו. אף אחד לא גרש אותנו משם. וכי למה יגרשו? כל אדם, במיוחד אם הוא אקדמאי, ובהינתן "יהודי" סביר להניח שזה כך, דרוש למערכת לשימון גלגליה והפעלת מנגנוניה הרבים. הנוגש זקוק לעבדים, מפקד המחנה זקוק לאסירים שיבצעו עבודה רבת ערך בחינם, וסנט-פטרבורג זקוקה לגופות להיבנות עליהן. בכל מקרה – לא גורשנו. עזבנו, יצאנו לדרך חדשה עקב החלטה עצמאית בלבד. מעולם לא נאמר לנו "סעו!".

ובכל זאת פליטים. הכיצד?

מבט קל לעבר חלקם הגדול של היהודים הרוסים המתגוררים בישראל כיום, ומבט אף קל עוד יותר לעבר אלו שנשארו במדינות שהרכיבו את ברית המועצות לשעבר, בעיקר אלה הסלאביות, מגלה תמונה די עגומה: מדובר באוסף של גזעים די יפים עם צמרות מרשימות ועלווה ססגונית, אשר פשוטו כמשמעו תלושים מן השורש. הם נושאים פרצופים יהודיים, לא התקבלו למוסדות לימוד עקב יהדותם, למקומות עבודה עקב אותה הסיבה, יתכן כי זכו להתנכלויות מספר מכובד של פעמים בחייהם ועוד מגוון של כיבודים ואזכורים אחרים הנובעים ממוצאם. אולם קרבנות יהדות-עצמית אלו אינם מכירים את יהדותם לעומק במקרה הטוב, ובמקרה הנפוץ יותר אפילו בבסיס.

כן, פעם בתעודת הזהות הסובייטית, בסעיף מס' 5 האגדי, התנוססה בגאון המילה "יהודי". התנוססות זו, היה בה כדי לחולל פלאים ולגרום ליחס מיוחד בקרב כל הנתקלים בו, ללא הבדלי דת, גזע ומין. והיה גם את הפרצוף היהודי, עם האף והמבט בעיניים שאמר הכול. הבריונים נגועי האנטישמיות המושרשת מבית היו מזכירים על כך בהעלבות במקרה הטוב ומכות במקרה ההפוך. עם נתונים אלו ידעו לחיות כולם, כשהם מתגברים על סיטואציות לא נעימות בצורות שונות ומשונות בהגיע תורן של אלה. כולם ידעו להתגבר, "לעבור את זה בשלום", להגיע לאן שרצו למרות הכול, להתרומם ולהתנוסס מעל תוך מבט עיקש על קרחותיהם של התוקפנים מאמש. אבל מדוע? מה יצר אותם בתור שכאלה? מה מבדיל אותם מן האחרים מלבד סעיף 5, סבתא-רבתא בשם חנה או פסיה או דינה או שרה, מילים בודדות ביידיש מצד הדורות הקודמים ואולי מאכל או שניים מיוחדים המכינים בבית?

יהדות ברית המועצות, רבות בזכות השתדלותה של היהדות הצארית-לשעבר-בולשביקית-בהווה, איבדה במהרה את הקשר עם עברה, מהותה, אוצרותיה התרבותיים ומערכת הידע והלימוד שהועברו משך דורות רבים.

אין כוונתי לקונן על התחלנותה, שהרי היה זה תהליך המשותף לרוב הקהילות בעולם המערבי החל מסוף המאה השמונה עשרה, ובנוסף איני רואה בו טעם לפגם. כוונתי כאן היא לקונן על אבדן השורשים: ההבדל בין יהודי חילוני "סטנדרטי" לבין יהודי חילוני סובייטי בשישים-שבעים השנים האחרונות נעוץ בכך שלראשון יש או הייתה בחירה בשלב מסויים לנתק או לא לשמור מלכתחילה את הקשר עם המסורת ממנה בא, או לבחור באורח חיים השונה מזה הדתי-מסורתי, תוך שהוא מקיים מנהגים מספר וכנראה יעבור ויעביר את ילדיו ברית-מילה, בר-מצווה, נישואין ולוויה בהתאם למסורת היהודית. היהדות מעולם לא נתפסה על-ידו כמשהו שאסור, מאז ומתמיד הייתה לו את ההבנה ש"זה קיים אבל זה לא בשבילי". גם אם מקורו במספר דורות של יהודים חילונים, עדיין הוא יאסוף את משפחתו בחג הפסח לשולחן הסדר, וגם אם הלך העניינים לא בדיוק יתאם את הדגם הדתי המחמיר – אם בכלל, תהיה סיבת האיסוף הרשמית איזכור התאריך החשוב בתולדות עמו. סביר שיאכל סופגניות בחנוכה, אזני המן בפורים תוך כדי פעולת התחפשות מצידו או מצד ילדיו, והיריעה קצרה מלהכיל את כל הפעולות המתקשרות לדת אותן יבצע או יזכור שצריך לבצע בהיותו לא דתי.

יהודי סובייטי, לעומתו, פשוט לא יידע שכל זה קיים. הוא משולל היסוד הזה, אין לו קשר לכל מה שצויין, וגם אם אי-פעם היה בטרם עזיבת מולדתו הפרה/פוסט-היסטורית במוסד יהודי מובהק כדוגמת בית כנסת, סביר להניח שזה היה במסגרת סיור תיירותי נטו באחת ממדינות הקווקז, אזור קרים או טיול לעיר גדולה בה קיים בית כנסת מהתקופה הצארית. היהודי הסובייטי הוא בור בכל מה שקשור לעברו הקולקטיבי כחלק מהעם היהודי, אין לו מושג בחיי תרבות יהודיים חילוניים, ולא בטוח שיוכל לעשות את ההבדל הנדרש בין ספרות יהודית לספרות שנכתבה בידי יהודים. מיותר לציין שכאשר יחזיר נשמתו לבורא ויקבר, לא בטוח שהוא או קרוביו יתעקשו על קבורה סטנדרטית באדמה תוך העדפת בית עלמין יהודי, כפי שזה נעשה מאות בשנים, ואף סביר להניח שיבחרו בשריפת הגופה בקרמטוריום והטמנת האפר בתוך כד באדמה, "כמו שעושה כל אדם מודרני נורמלי". היהודי הסובייטי נעדר כל סנטימנט הקשור לחיים יהודיים במהותם היהודית, ופעמים רבות יפרש את הסנטימנט היהודי כגעגוע לקרוביו שאינם איתו עוד.

אי לכך אני מאפשר לעצמי לקרוא לנו, היהודים הסובייטיים בעבר, פליטי ברית המועצות. שהרי כאשר נתלש אדם משורשיו ומגיע לארץ חדשה כשבידיו אפס מתוך האוצרות שהיה אמור להיות איתם מלכתחילה – ולא, אין כוונתי כאן להשכלה אקדמית אשר קיימת גם קיימת –  הרי שבהחלט ניתן לתופסו כפליט. אנחנו פליטים של רצון טוב שחסר להם תוכן כדי להבין למה מלכתחילה הם כאלה.

כמקרה בוחן ניתן לקחת את הדור המקביל לנו בארצות המוצא, הרפובליקות הסלאביות של ברית המועצות לשעבר. במקרה של אלה, למרות ועל אף השתדלותם של ארגונים יהודיים כאלה ואחרים, אם לא היה עניין ישיר מצידם בתרבות יהודית על מאפייניה השונים – סביר שעדיין אין להם מושג אף בדברים הבסיסיים ביותר, הדת היהודית נתפסת כמעין אקזוטיקה, היידיש כלשון זרה, התרבות היהודית החילונית היא אקוויוולנט של כל תרבות חילונית אחרת של כל ארץ זרה באשר היא. כל זה בחלוף שני עשורים מאז התמוטטותה של אותה מדינה ענקית.

אך השנים עושות את שלהן, ולאט-לאט אנו, דורה הצעיר של יהדות הפליטה הסובייטית, אשר יצאה מארץ מוצאה והגיעה אל חוף בעייתי ולא פשוט אחר, מתחילים ואף די מתקדמים בהשלמת אלו הפערים. בין אם על-ידי היכרות עם היהדות על נדבכיה השונים, בין אם על-ידי קבלה של…, הטחת ביקורת ב… או השלמה עם… אנו מאפשרים ליהדות לחדור אלינו, יוצרים את הקשר שהתנתק ומכניסים אותה לסדר יומנו. אציין כי במקרה זה הפיכתו של צעיר פוסט-סובייטי בישראל או בכל מקום אחר ליהודי דתי, מסורתי, חילוני או אתאיסט היא שוות ערך בעיניי, כל עוד עשה פעולה זו מתוך מודעות לקיומו של העולם הגדול הזה הקרוי יהדות.

יהי רצון ויום אחד נתחיל בהנחלה לילדינו של הערכים היהודיים שלנו, אלה שקלטנו או פיתחנו בעצמנו, אלה שבאים לא מהמערכת בחוץ אלא מתוך תוכנו פנימה, מן המקום החשוב הזה שלמדנו להוקיר ולאהוב.

_____

*) התמונה בתחילת המאמר: "תקע בשופר גדול לחרותנו!" (1959) קריקטורה מאת יהושע אדרי (מקור ויקיפדיה).