יעדי הציונות והגשמתם אחרי הקמת המדינה

מאת אליעזר שביד

אפריל 2014

התנועות הפוסט-ציוניות מניחות שמטרת הציונות הייתה הקמת מדינה יהודית ולכן עם הקמתה של המדינה עבר זמנה. אנו טוענים כי מטרת הציונות הייתה ה"נורמליזציה" של העם היהודי. הכוונה הייתה לפתור את מצוקות הקיום של העם בגלות. הן החמירו בזמן החדש והעמידו את העם היהודי מול בחירה בין חיים המותנים בשיבה אל ארצו כלאום המתקיים על הציביליזציה העצמית שלו ועל תרבותו העצמית, לבין השמדה פיסית, על ידי האנטישמיות המודרנית או השמדה רוחנית על ידי התבוללות עד טמיעה. המטרה הייתה: ריכוז רוב העם במולדתו, הקמת ציביליזציה מודרנית שתאפשר לו קיום עצמאי ופיתוח תרבות לאומית מודרנית היונקת ממקורותיו העצמיים.

המדינה הלאומית-דמוקרטית הייתה הכלי להגשמת המטרות הללו ואבות הציונות האמינו שכדי להגשים את המטלה החריגה של השבת עם מגלות למולדת יש לשאוף להקמת מדינה מופתית שתפתור את הבעיות החמורות שמדינות הלאום המודרניות יצרו, שבגללן החמירו מצוקות גלות העם היהודי עד כדי סכנת השמדתו. ביסוד הכרה זו הייתה ההנחה שהמדינה כשלעצמה אינה מטרה אלא היא כלי חיוני להגשמת מטלת הנורמליזציה ולכן המדינה תבחן לחיוב או לשלילה על פי מדת נאמנותה לערכיה וליעדיה.

אין ספק, אפוא, שהקמת מדינת ישראל בתש"ח (1948), אחרי השואה, הייתה הישג כביר של הציונות. היא אמנם לא הצילה את העם היהודי מן השואה, אבל אפשרה לו להתאחד בתוכה וסביבה ולהשתקם ממנה. אבל מצוקותיו של העם היהודי כעם גולה לא נפתרו על ידי עצם קיומה של המדינה. דווקא סביבה התעוררה אנטישמיות מזן חדש, הזן האנטי-ציוני, שאיים ועדיין הוא מאיים על העם היהודי בשואה שנייה.

העלייה ההמונית וההתעצמות החומרית והצבאית של מדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים ביצרו את המדינה. אבל היו להן גם השלכות שליליות מסוכנות מאוד מבחינת נאמנותה לערכיה החברתיים, לזהותה היהודית ולתפקודה כמדינת כל העם היהודי. השאיפה למופתיות מן הבחינה החברתית, הכלכלית, המוסרית, המשפחתית-קהילתית והרוחנית-תרבותית פינתה את מקומה לחומרנות גסה, אנוכיות תחרותית, נצלנות והתבוללות. נוצרו על רקע זה קרעים עמוקים מאד בעם: בין דתיים לחילוניים, בין סוגים שונים של דתיים וסוגים שונים של חילוניים, בין עדות ובין מעמדות והמערכת הכלכלית העוצמתית נחדרה בשחיתות עמוקה.

כל זה מאיים בקריסה פנימית אל מול מעגל האיבה המקיף את מדינת ישראל, מזה, ואל מול התרחקות יהדות התפוצות ממנה, מזה, וצריך להזכיר בהקשר זה שבקרב חוגים רחבים בעם התעוררה פוסט-ציונות שהיא בעצם אנטי-ציונות, ולעומתם התעוררה תגובה של ציונות לאומנית כוחנית ושתי המגמות הללו מאיימות בהתנגשותן זו בזו על עצם קיומה של מדינת ישראל, על זהותה כמדינה יהודית הן מבחינת אחריותה לכל העם היהודי והן מבחינת נאמנותה לזהותה היהודית מבחינה ערכית ותרבותית.

יעדי הציונות בדורנו

יעדי הציונות אחרי הקמת מדינת ישראל נגזרים מנתוח זה של מצבה, ובראש וראשונה היעד הכולל: לשמור ולקיים את מדינה ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי משתי נקודות הראות הנזכרות לעיל.

"שבעים פנים לציונות", והכוונה היא להיבטים הרבים והשונים של הגשמתה. בעבר פעלו בתוך מסגרת ההסתדרות הציונית הכללית כמה תנועות ציוניות: ציונות פוליטית, ציונות חברתית, ציונות דתית, ציונות רוחנית ובתוך כל אחת מהן התגלו מגמות שונות. היו בין התנועות והמגמות הללו ויכוחים רבים ולפעמים גם מאבקי כוח אלימים אבל ביסודו של דבר הן השלימו זו את זו בהגשמת המפעל הכולל. אסתפק במסגרת הרצאה קצרה זו בהגדרה תמציתית של יעדים אלה:

א. ריפוי הקרעים העמוקים היוצרים שסעים של זרות וניכור בתוך העם סביב בעיית הזהות היהודית.

ב. בלימת תהליך ההתבוללות החילונית וההסתגרות הקנאית, של החברה החרדית ובלימת הלאומנות המשיחית.

ג. שיקום הרקמה המשפחתית-קהלתית שתהליכי כלכלת השוק החופשי התחרותי-אנוכי מפרקים אותה ועל ידי כך מחסלים את התשתית החיונית של אורח החיים היהודי.

ד. שיקום מערכת החינוך הקורסת בגלל השתעבדותה לעקרונות של כלכלת השוק החופשי.

ה. שיקום האתוס החלוצי-התנדבותי הרואה את מטרתו של האדם בנתינה לזולת ולכלל, שהוא האתוס הבסיסי המקיים משפחה, קהלה ועם.

ו. שיקום האתוס היצרני המתבסס על ערך העבודה ועל כבודה ולא על ערך הרווחים הספקולטיביים.

ז. החתירה לצדק חברתי ולצדק משפטי.

ח. הידוק הקשרים המתרופפים בין יהודי מדינת ישראל ליהודי התפוצות כבני עם אחד.

ט. החתירה העקבית לשלום שיחלץ את מדינת ישראל ואת העם היהודי ממעגל האיבה המקיף אותו ומאיים על קיומו.

מהי הדרך להגשמת היעדים האלו?

יש לנו עניין להשפיע על הממשלה שתשנה את מדיניותה מלמעלה,  אולם במציאות הקיימת אין לדעתי סיכוי לעשות זאת. את המנהיגות האחרת צריך להצמיח מלמטה והרי גם כאשר המנהיגות פועלת בדרך נכונה תלויה ההגשמה בסופו של דבר בנכונותו של העם ללכת בה מתוך הכרת חובה ובחירה.

כמו לפני הקמת המדינה גם לאחר הקמתה הדרך היא הגשמה אישית: כל יחיד, כל משפחה וכל קהלה במסלולי חייהם ובהתאמה לנטיותיהם וליכולתיהם, וההתארגנות התנועתית באה כדי לברר את הדרך, להתחזק ולצבור השפעה מתרחבת והולכת ולהצמיח מנהיגות חלופית.

המפתח הוא הגשמה אישית חלוצית-התנדבותית של יחידים רבים ומתרבים בכל הכיוונים שצוינו לעיל, איש איש בתחומי פעילותו ובמדות יכולתו. לפיכך אציין להלן שש "מצוות עשה" של הגשמה אישית שנגזרות מן היעדים שצויינו לעיל.

א. אימוץ אורח חיים יהודי במסלול האישי משפחתי. בעיקר קיום מסורת השבתות, החגים והמועדים מתוך הזדהות עם הזכרון ההסטורי והערכים המוסריים, החברתיים והתרבותיים שביסודם: איש איש ומשפחה-משפחה באחת המגמות הקיימות, הדתיות והחילוניות תרבותיות, אך מתוך גישה פלורליסטית המכבדת את כל הגישות הללו על הבסיס הערכי הלאומי המשותף, חותרת לגשר על הקרעים המפלגים את העם, ושמה דגש בהנחלת המורשת לדור הצעיר.

ב. השתייכות פעילה לקהלה יהודית-ציונית.

ג. התפרנסות מעבודה יצרנית התורמת לחברה בכל התחומים: החקלאות, התעשייה, השרותים, המסחר וכד' בשאיפה לא רק להתפרנס ברמת חיים גבוהה אלא לתרום לחברה, ובתפקידי הוראה וניהול להשפיע כמידת היכולת על שינוי המדיניות הכלכלית חברתית והאתית תרבותית של מדינת ישראל בכוון היהודי-ציוני שהותווה לעיל.

ד. הקצאת זמן קבוע לקריאה, לימוד ועיון במקורות תוך התמודדות עם בעיות העומק של תרבות ישראל ותרבות העולם בזמננו ולהשתתף במידת היכולות בפעילות משפחתית-קהלתית בתפקידי הוראה וחינוך.

ה. שרות מסור בצבא הסדיר ובמילואים.

ו. השתתפות קבועה בפעילות התנועתית של העמותה בהעמקת החשיבה היהודית ציונית ובאמצעים להפצת רעיונותיה ולהגברת השפעתה על האליטות המנהיגות של מדינת ישראל, מתוך מגמה להצמיח שכבת מנהיגות חדשה שתחתור להגשמת יעדי הציונות במישור המדיני הכולל.

______

דבריו של פרופ' אליעזר שביד, חבר המועצה הציבורית של העמותה להתחדשות ציונית, בכנס היסוד של העמותה, שנערך בירושלים בחודש אפריל 2014.