לחזור לטרמינולוגיה ציונית

הטרמינולוגיה בראי הציונות

 עכשיו יש צורך לבחון את סוגיית הטרמינולוגיה מנקודת מבט ציונית. לצורך כך יש לעמוד באופן ברור על הגדרה בסיסית של הציונות כתנועה לאומית של העם היהודי הבאה להשיב את העם היהודי לארצו (ארץ-ישראל) ולכונן בה בית לאומי ריבוני לעם היהודי. זוהי הגדרה בסיסית שאין בלתה, אך אפשר (ולעניות דעתי גם צריך) להוסיף עליה תוספות (כגון תנועה החותרת לקיבוץ גלויות מלא ושלם, ייסוד חברת מופת המתקנת עולם ומהווה אור לגויים- היוצרת חברה שמקרינה מערכיה הלאומיים והאנושיים ומתרבותה הייחודית לכל העולם ועוד). התנועה הציונית, על כל זרמיה, מבוססת על הנחה אקסיומטית (שגם ניתנת להוכחה) כי ארץ-ישראל היא אכן מולדתו ההיסטורית של העם היהודי מתוקף הסיבות המפורטות היטב במגילת העצמאות. בהתבסס על כך יש לבחון כמה וכמה מושגים הרווחים בדיון הציבורי הפוליטי- אידיאולוגי העכשווי:

• "ימין- מרכז- שמאל". "ימין ושמאל רק חול וחולירע"- משפט זה מתוך "גבעת חלפון אינה עונה" מבטא לדעתי את מה שאמור להיות יחסנו למושגי יסוד המוטעים הללו. הגדרותיהן המקוריות של המושגים הללו הובאו לעיל ואילו אנו כחברה טוב נעשה אם נזנח לחלוטין את השימוש במושגים הללו. אין צורך להמציא את הגלגל מחדש- ניתן להשתמש במונחים ציוניים קלאסיים שביטאו גישות אידיאולוגיות שונות כגון "אקטיביזם" מול "לא-אקטיביזם", "מקסימליזם" מול "מינימליזם", סוציאליסטים מול ליברלים/ בעלי-הון וכדומה. חובה להיפטר מהשימוש במושגים דלעיל לא רק משום היותם שגויים ומטעים אלא גם משום שהמשתמשים בהם, לרוב מכל המצדדים, מעוניינים במניעת דיון לגופו של עניין ולאור הערכים ואילו אנו צריכים להיות מעוניינים שהדיון יהיה דווקא לגופו של עניין ולאור הערכים.
• יו"ש- "שטחים"- האקסיומה הציונית היא כי "לא ארץ נוכריה לקחנו" (כלשון מכתבו של שמעון החשמונאי לאנטיוכוס בדמשק) והדבר יפה גם ליהודה ושומרון, וזאת ללא שום קשר לסוגיה הפוליטית (היינו של מדיניות) הפרקטית האם צריך או לא צריך לשבת שם במציאות הנוכחית. הויכוח על השהייה ביו"ש הוא ודאי לגיטימי במסגרת השיח הציוני אך הגדרת שטחי יו"ש כ"כבושים" היא אינה לגיטימית במסגרת שיח זה משום שמתכחשת להיותם שטחי מולדת היסטוריים של העם היהודי ועל ידי כך שומטת מתחת לרגליים את זכותו של העם היהודי לשוב לארצו (המבוססת על ההנחה האקסיומטית כי ארץ-ישראל היא אכן מולדתו ההיסטורית של העם היהודי). אי לכך ראוי להקפיד על שימוש נאות וקבוע במושגים העולים בקנה אחד עם האקסיומה דלעיל- כך יהודה, שומרון ובקעת הירדן (או בקיצור איו"ש) ולא "שטחים" או "הגדה המערבית" (מונח פוליטי שהומצא ע"י ממלכת ירדן שעבורה יו"ש אכן היוו את הגדה המערבית של נהר הירדן בתחום שלטונה).
• "להחזיר"- לסגת/ לוותר. כדי להחזיר היה צורך לקחת ממישהו שזה בדין היה שייך לו. ואולם ישראל לא לקחה שום דבר מאף אחד שלא היה שייך לה באופן היסטורי- "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו, בעת מן העתים, בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו" (מקבים א', ט"ו, ל"ג-ל"ה).
• סכסוך- סכסוך הוא בהגדרה עניין הדדי, ועל-כן אין שום "סכסוך" ישראלי/יהודי/ציוני-ערבי/פלסטינאי. יש אי-הכרה עקרונית של הערבים בזכותו של העם היהודי לקיים ריבונות ממלכתית בארץ-ישראל, אי-הכרה בכך שארץ-ישראל מהווה את מולדתו ההיסטורית של העם היהודי (כפי שהכיר בה בזמנו האמיר פייסל במה שכונה הסכם פייסל-וייצמן וכן במכתבו אל ד"ר פליקס פרנפורטר).
• עליה- הגירה- ירודה. מתוך נקודת מבט ציונית יש הבדל ברור ומובהק בין "עליה" ל"הגירה". יש היום מגמה בחלק מהעולם האקדמי ומחוצה לו לדבר על תופעת ה"עליה" לארץ במונחי "הגירה". אמנם נכון הדבר כי מבחינה טכנית בעלייה יש מימד של הגירה הרי שיש הבדל קריטי בין הגירה שהיא מעבר ממקום מגורים אחד למקום מגורים אחר לבין עליה שהיא (מעבר למשמעויות הרוחניות של מושג זה) שיבת היהודים לארצם. לא סתם מעבר ממקום למקום אלא שיבה למולדת ההיסטורית של העם יהודי. ועל כן לא מדובר ב- immigration, כי אם ב- repatriation (שיבה לארץ אבות). על כולנו להקפיד על כך שההבדל יישמר בכל רמות הדיון, למנוע שחיקה, באקדמיה, בתקשורת ובכל מקום.

בשולי הדברים אתייחס שוב לביקורת אפשרית הסבורה כי המציאות מעצבת תודעה ולא הטרמינולוגיה. אינני סבור כך. מדובר בהשפעה הדדית ומעגלית ועל-כן יש לטרמינולוגיה חשיבות עצומה, שלא לומר מכרעת. וכבר מופיע בתנ"ך –  "מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי י"ח 21).