משימת הדור: מהתעוררות להגשמה. מאת: קובי דנה
משימת הדור: מהתעוררות להגשמה
מאת קובי דנה
כמה פעמים חשבתי בדעתי, שאילו הייתה הכרת החובה חזקה כל כך,
למשל, במחנה הציוניים, היה כל העניין מקבל צורה אחרת, יותר מתאימה…"
~אשר גינצברג ('אחד העם')
1.
רוחות של שינוי רוחשים בעשור האחרון. פתאום, לפחות כך נדמה כי פתאום, צצו להם "סטראטאפים" ציוניים צעירים. מראשית שנות האלפיים הוקמו תנועת "אור" ועמותת "איילים", תנועות התיישבותיות הפועלות להרחבת ההתיישבות היהודית-קהילתית של צעירים ביישובי ספר בנגב ובגליל. מספר שנים לאחר מכן קמים ארגון "השומר החדש", עמותת "דרך ארץ" ותנועת "אם תרצו". וכך במהלך עשור שלם מיוסדות עוד ועוד עמותות, עוד ועוד ארגונים בעלי ציביון ציוני מובהק.
כך בעשור האחרון, משנת 2002 ועד כה הוקמו עשרות של ארגונים ציוניים צעירים אשר המאפיין את רובם הגדול הוא יוזמה צעירה של ישראלים לחידוש האידיאל הציוני בדורנו. אם היינו רגילים לחזות בצעירים ישראלים שמקימים "סטארטאפים" בעולם ההיי-טק והטכנולוגיה והכל בעיקר בשם האינטרס הכלכלי והשאיפה בשלב כלשהו לעשות מה שמכונה "אקזיט" ולהתעשר ובמקרים מסוימים אפילו לעזוב את הארץ בשם הרווחה הפרטית-אנוכית המאפיינת את תודעת דור ההפרטה, כעת אנו חוזים בצעירים מקימים "סטראטאפים" ציוניים, לא ארגונים שמטרתם כלכלית-מסחרית, וגם לא פוליטית-מפלגתית (נראה לכאורה…), אלא ארגונים שהאינטרס האידיאולוגי הציוני בטהרתו הוא הניצב לנגד עיניהם, ואותם מייסדים שוקדים ימים כלילות לתחזק את ה"סטארטאפים" האלה בשיניהם, שכן ציונות אינה עסק רווחי או כפי שמכנים זאת הציניים "עם ציונות לא הולכים למכולת…"
בתוך כל "סטארטאפ" ציוני כזה ישנם עשרות, אם לא מאות, של מתנדבים הפועלים מתוך הרצון והבחירה בציונות כאידיאל המהווה נדבך מרכזי בזהותם הישראלית. המתנדבים האלו הם היזמים של ה"סטארטאפים" הציוניים האלו, והם באים מכל מקום אפשרי בחברה הישראלית, המחולקת לקהילות רבות: הם חילוניים ודתיים, הם ילידי הארץ ועולים חדשים מכל קצוות תבל, הם ימניים ושמאלניים, הם מצביעי נפתלי בנט ומצביעי יאיר לפיד, הן נשים והם גברים, מעל הכל הם דבר אחד מרכזי – הם ציוניים בהכרתם. כשהם פועלים במסגרת הארגונים האלו הם אינם רואים זהות חילונית או דתית, לא את השתייכותם הפוליטית ולא מוצא עדתי, כלומר ייתכן מאוד שגם אלו הם חלק מזהותם הציונית אולם הניצב מול עיניהם הוא האידיאל הציוני כאידיאל זהותי מנחה לחיים האישיים. ההבדל הוא שהיזמים האלו הם כאן להישאר, לא לעזוב ולא לעשות "אקזיט".
2.
מגמה זו היא מגמת התעוררות. לא סתם צצו לעולם "כך פתאום" ארגונים אלו. אומנם כאשר לא בוחנים את הדברים מקרוב, כאשר מסתכלים אדישים או בראייה שטחית על הנעשה בחברה הישראלית אז אולי נראה הדבר כאופנה חולפת. כמגמה שאין בה כל ממש, עוד שיגעון חולף. אבל אם מעמיקים לחקור את הארגונים האלו, את פעיליהם, את מעשיהם ואת סדר היום שלהם רואים את ההפך הגמור.
רואים כי מגמת ההתעוררות בקרב צעירים המתחברים שוב לאידיאל הציוני על פניו המגוונים, היא מגמה רצינית ויסודית, היא מגמה של דור שמאס בחיי ה"סתם" ובחיי השעמום. מזכיר מאוד הדבר את הנאום שנשא הסופר וחבר הכנסת יזהר סמילנסקי בכנסת בדיון על תקציב משרד החינוך של שנת 1961, ובו העביר ביקורת קשה על התנהלותו והתנהגותו של הדור הצעיר דאז שכונה בפיו בתואר "דור האספרסו". יזהר טען שהדור ההוא:
"המבקש לו חוויית-מעט ובלבד שתהא חריפה, מהירה וזולה. ומונים כאן בנשימה אחת את תאוות המהירות, את ביטוי הזלזול, ה'סתם', ה'נמאס לנו', ומספרים מעשים ברדיפה אחר עינוגים של חטף חפוז, מקדירים עפעפיים של אובדן האמונה בכל אוטופיה שהיא, ועל הריצה 'להעביר את הזמן הפנוי', להתבדר, להשתעשע, ולהסתלק מנטילת אחריות, ולהשתמט מהליכה אנושית גדולה ומעפילה".[1]
הדור עליו דיבר סמילנסקי הוא הדור אשר למעשה קדם לנו, דור הורינו. אנחנו שונים מהדור הזה בהכרתנו במספר מאפיינים שהם חלק ממציאות משתנה, אולם עדיין נגועים במאפיינים השליליים שאפיינו את דורם, מאפיינים אשר נאלץ להתגבר עליהם. אנחנו נולדנו להוויית חיים נטולת משמעות היסטורית, לתקופה בה נראה כי משימת ההגשמה הציונית חלפה מן העולם. לכל היותר הלכנו לתנועות נוער בילדתנו והתגייסנו ליחידות קרביות בצבא ומידי פעם אנו עושים מילואים (גם זה כבר בקושי בימינו) כי אנו מבינים את חשיבות הדבר. אבל מעבר לכך, ביומיום שלנו אין כל ציונות לשמה, אין מקום להגשמה אידיאית. אז אולי אנו מחנכים את ילדינו להיות "יהודים טובים" כמו שאומרים, אבל מה מעבר לכך? שום דבר. חיינו נמשכו ונמשכים באותו מסלול שהיה שייך למסלול דורו של הורינו. אולם בדורנו, דור של התעוררות ציונית מובהקת, אנו רואים התפתחות תודעתית ציונית משמעותית, אך עושה רושם כי היא עדיין לא התמזגה בהרמוניה עם מציאות חיינו.
לכן כל מציאות חיינו והווייתה מנותקת ואף סותרת במידת מה את משאת הנפש הציונית שאנו חשים בתודעתנו. למעשה אנו רואים מציאות בה משאת נפש לחוד ומציאות חיים לחוד, אין הרמוניה בין השתיים ולא רק אלא שיש אף סתירה תהומית ביניהן. כאילו ישנה אוטופיה ציונית יפה בראשנו אבל במציאות חיינו אין לה כל ביטוי ממשי, ואם יש לה הרי שהיא סתגלנית וחסרת משמעות על הווייתנו היומיומית-פרטית. על כן השאלה ששאל בזמנו ברל כצנלסון "כיצד מגשימים אידיאה?" מקבלת כאן תוקף ביתר שאת, ואנו נאלצים לשוב לשאלת ההגשמה בדורנו כדי שנוכל לעצב את "הציונות" אשר תהיה לה השפעה בקנה מידה היסטורי על המציאות הישראלית.
3.
בדורנו, דור של התעוררות ציונית מובהקת, אנו צריכים לעצור לרגע ולברר לעצמנו מהי הציונות אשר אנו מעצבים במה דברינו ומעשינו. הציונות לא נולדה לעולם בדורנו ואפילו לא לפני כמאה שנה, היא קיימת עוד מימים ימימה, עוד מימי גולי בבל ושיבת ציון הראשונה בימי עזרא ונחמיה. אולם הצורה המודרנית של הציונות, זו שנולדה לעולם במחצית המאה התשע עשרה והלכה ותפסה תאוצה לקראת המאה העשרים, היא הצורה אשר עיצבה את תולדותינו בעת החדשה והביאה לתחייתו של העם היהודי בארץ ישראל ובעולם.
הציונות המודרנית הזו, עמדה בראשיתה ועומדת גם היום על שתי רגליים:
רגל אחת היא – רגל ההכרחיות, זו שבאה לעולם על ידי ההכרח והתהליך ההיסטורי שיצר את האירועים אשר הולידו את הצורך הבלתי מותנה לפעול על מנת להציל את העם היהודי מכיליון. רגל זו מכונה בפינו כ"ציונות שלילית" או "ציונות לעומתית", לא משום שזוהי "ציונות רעה" (כי כל דבר המניע אדם לפעול נושא בקרבו אלמנט חיובי, גם אם הוא הכרח שנולד מתוך מצוקה), אלא משום שזו ציונות אשר הכוח המניע מאחוריה הם הגורמים השליליים-לעומתיים של שנאה ואיום קיומי. ציונות שלילית-לעומתית זו נושאת בחובה גם ערך חשוב אולם היא לא יכולה להוות את המשקל הערכי והתרבותי אשר עליו יבנה מפעל לאומי היסטורי.
רגל שניה היא – רגל הרצון והחיוב. זו באה לעולם מתוך שאיפת יחידי העם לחיים יהודיים בעלי תוכן, זהות ומשמעות תרבותית יהודית. היא ההמשך הטבעי של ההכרחיות, של האין ברירה. מתוך האין ברירה נולדה הברירה – לחיות חיים יהודיים מתוך בחירה, לחיות חיי קהילה המבוססת על ערבות הדדית וסולידריות חברתית, לחיות חיים ציוניים מתוך שאיפה לתיקון לאומי, חברתי ואף בינלאומי, לתיקון עולם. ללא רגל זו לא הייתה הציונות משיגה חצי דבר. הכוח המניע של ציונות חיובית זו הם המניעים החיוביים הנולדים מתוך עולמם הפנימי של יחידי העם, של האינדיבידואל היהודי, ובהם טמונים כוחות היצירה. רק על ציונות זו נוכל ליצור רנסנס ציוני בימינו, כפי שהיה בעבר.
כך למעשה ניתן לראות לפני מעל מאה שנה כי הציונות המודרנית נולדה מתוך מצוקת היהודים. כמו שזאב ז'בוטינסקי כתב כי "בנשמת העם לא היתה המילה ציונות צעצוע של נחמה, אלא תמיד השאיפה להציל מיליונים ממצבם הטראגי." הציונות אפוא נולדה מתוך מצוקה. אולם היא התפתחה להיות לתנועה לאומית אשר שאפה לא רק "להציל מיליונים ממצבם הטראגי", אלא גם לתנועת רנסנס של העם היהודי בעת החדשה. וכך פעיליה יצרו לאורך השנים תרבות עברית משגשגת אשר הביאה לתחייה לאומית בכל המובנים של העם – אם זה בתחום הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי ובעיקר החינוכי ופסיכולוגי. התנועה הציונית לא הייתה רק אידיאל פוליטי ומדיני אלא היא תנועה לאומית בעלת ענפים רבים. ותמיד היו שלובים בה שני השלבים – ההכרח והרצון, מהתעוררות הכרחית של המציאות התופחת על פני העם עד להגשמה רצונית שבאה מקרב יחידי העם השואפים להגשמת האידיאל בחייהם האישיים, מתוך הרמוניה בין זהותם האישית לבין זהותם היהודית, מתוך ההכרח למצוא פתרון למצב הקיומי הבלתי נסבל ועד לידי התפתחות התודעה כי התעסקות בשאלות הישרדות איננה מספיקה וכי "אנו זקוקים ליותר".
כך גם בדורנו אין הדבר השונה. בעשור האחרון, מראשית שנות האלפיים ועד כה, נוסדו עשרות ארגונים ציוניים צעירים. כל הארגונים הללו ללא יוצא מן הכלל נולדו מתוך הכרח המציאות. למשל, ארגון "השומר החדש" נולד לעולם מתוך מצוקה של חקלאים בצפון אשר נואשו ממלחמת ההתשה של עבריינות פורעי החוק, אשר חלקם מקרב מיעוטים (שהובילה להתפתחותה של העבריינות הלאומנית) שחיבלו במשקים של חקלאים ישראלים בצפון הארץ, ולעתים הביאו עד לנטישת אדמות מדינה בעקבות כך. יהיה החוק הממסדי אשר יהיה, בשטח היו הדברים שונים לגמרי, וגורמים עוינים הולכים ומשתלטים על קרקעות הלאום של העם והמדינה. כך נולד לעולם ארגון "השומר החדש", מתוך הכרח המציאות, מתוך מצוקה. וההמשכיות שלו הייתה וולונטארית ורצונית. מתנדבים רבים, צעירים, ששואפים להגשמה ציונית בחייהם נרתמו למשימה ונרשמו כמתנדבים לארגון ומגיעים לשמירות ליליות אחת לכמה זמן מתוך גורם חיובי המניע למעשה ציוני משמעותי.
כך גם תנועת 'אם תרצו', שהוקמה בעקבות משא הדה לגיטימציה שנעשה במשך שנים נגד המדינה, העם היהודי וצה"ל. מתוך צורך לענות על שלילת זכויותיו של העם היהודי, ובגלל אוזלת ידם של מוסדות המדינה לעשות כן, החליטו צעירים ללא ניסיון רב להקים תנועה ציונית ארצית שהייתה לתנועת מתנדבים אשר שואפים להגשמה ציונית בחייהם ורואים בתנועה כמסגרת בה ניתן להגשים ערכים ציוניים ויהודים ולפעול לחיזוקה של הציונות בקרב החברה הישראלית. ואלו רק שתי דוגמאות קצרות.
כאן ראוי לציין, כי ברור לגמרי שהיה הכרח קיים וכוח מניע בהיווצרותם של כל הארגונים הללו. יש כאן התפתחות תודעתית של דור שלם שהביאה ליצירתם, אבל מאידך אינני יודע ולא יכול לדעת עד כמה כוונותיהם של מייסדי הארגונים האלו הן כוונות הנובעות מתוך טוהר המידות והשאיפה הטהורה להגשמת הרעיון הציוני. ייתכן וארגונים אלו הם רק אמצעי עבורם להשגת שאיפותיהם האישיות-אנוכיות… זאת אינני יודע לומר. אבל אני מצביע על התופעה הכללית ולא נכנס כעת לאינדיבידואל זה או אחר, או לארגון כזה או לעמותה אחרת.
השאלה העולה כעת היא, האם לאחר עשור של פעילות הארגונים האלו, שחלקם לא קיימים אף לא עשור אלא מס' שנים בודדות, הם עברו את השלב מההכרח לרצון, מהשלילי אל החיובי? האם באמת פועלים מתוך מניע חיובי ציוני או מתוך מניעים שליליים-לעומתיים גרידא? חשוב לענות על שאלה זו כדי לדעת לאן פניה של הציונות בדורנו, האם היא יוצרת כאן משהו עמוק מספיק, כפי שהייתה הציונות בימים עברו, שזאת כאמור עושים באמצעות הציונות החיובית, או שהיא מסתפקת בפרוטות דלות ונשענת על הציונות השלילית-לעומתיתי? דומני שתשובה זו לא תהא חד-משמעית, שכן כל ארגון ותנועה בעלות ציביון ההולם את תפישת עולמם הציונית. אך בכמה מהם ניכרת המגמה עליה אני מצביע כאן.
4.
בעוד השלב הראשון, שהוא שלב ההתעוררות, שלב ההכרח אשר הוא שלב התפתחותי, שנולד מתוך מציאות החיים ומתוך מניעים הדוחקים אותנו למעשה, השלב השני שהוא שלב ההגשמה, שלב רצוני מתוך בחירה אשר הוא שלב מהפכני, נוצר מתוך הבנה כי כדי להרים את האידיאל הציוני בדורנו לדרגת ההשפעה הכללית דרושה התמסרות של מגשימי האידיאל ודרושה דרך מעמיקה ויצירתית להגשמת הרעיון במציאות החיים.
אנו נמצאים היום על ספו של המעבר מהשלב הראשון לשלב השני, משלב ההתעוררות הציונית בקרב הדור הצעיר לבין שלב ההגשמה בה ייקחו חלק המוני העם, כאשר הצעירים הם בחוד החנית, וגם בוגרים יותר שיצטרפו למשימה. מציאת הדרך להגשמה הציונית המעמיקה בדורנו היא "משימת הדור" שלנו, אם נמצא את הדרך הזו הרי שנתחיל כאן דבר בקנה מידה היסטורי שיש בו להשיב את החברה הישראלית מסיבוב הפרסה ההיסטורי שהיא עברה בעשרות השנים האחרונות, סיבוב שהשיב אותנו חזרה לתודעה והלכי רוח גלותיים ולכן לאורחות חיים גלותיים, וגם לגדוע את הווית החיים נטולת המשמעות שנקלעו אליה רבים מהמוני העם כחלק מתופעה מערבית עולמית והשפעתה על החברה הישראלית. אך אם לא נמצא את הדרך, ונסתפק בדרך קונפורמיסטית וסתגלנית, כפי שלמרבה הצער קיימת היום ביתר שאת (אין כל חדש תחת השמש), נמצא את עצמנו כדור קטן, דור שלא עמד במשימה שהציב לעצמו – החייאת האידיאל הציוני והגשמתו במציאות החיים של החברה הישראלית. בהקשר זה כדאי להזכיר את דבריו של אליעזר שוחט, ממנהיגי העלייה השנייה, ממייסדי נהלל וממבססי רעיון ה"עבודה העברית" בארץ ישראל, אשר אמר בימים ההם:
"ובעוד מאות מאות שנים, כאשר יקום דור חדש בארץ ויעיין בדפי ההיסטוריה החדשה שלנו, ימצא ביניהם הרבה הרבה דפים יפים ונעלים. יראה כי בחלבם ודמם רכשו אבותיו את ארצם וחירותם. והרבה כוח, הרבה רעננות לאומית ישאב מהדפים האלה, ולבו יתמלא גאון לאומי ממעשי אבותיו, ואהבה רבה לארץ אבותיו. אך אוי לנו אם ימצא בדפים רק פרוטות אחדות לקופות הציוניות ופרוטוקולים מאסיפות ציוניות. בנפש עלובה וריקה יסגור את ספר ההיסטוריה ויזכור בבוז את אבותיו שיותר מזה לא יכלו לתת לארצם, שאת העבודה הקדושה להחיות את ארצם – מסרו לאחרים…"
עלינו לזכור ולהפנים דבר אחד עיקרי – ההגשמה הציונית בדורנו לא תוכל לצבור תאוצה בקנה מידה היסטורי אם היא לא תפרוץ את המסגרות האינדיבידואליסטיות, אם היא לא תפרוץ את המסגרות הפוליטיות, אם היא תבסס עצמה על תודעה בלבד ללא הגשמה הווייתית משמעותית, אם היא תהיה שטחית וקונפורמיסטית ברמה המקסימלית, במקום להיות סתגלנית ברמה המינימאלית הנדרשת.
שאלת ההגשמה עמדה תמיד לעיני הוגי ומנהיגי הציונות, עמדה תמיד לפני המוני העם ששאלו עצמם כיצד הם מגשימים את האידיאה הזו אשר שמה "ציונות". והיא ניצבת גם לפתחנו היום, בדור בו הציונות שוב לוקחת חלק מרכזי בתודעתנו. היא ניצבת לפתחם של ארגוני הציונות המתחדשת, שואלת אותם – "כמה אתם מוכנים לתת לארצכם? כיצד אתם מגשימים את האידיאה הזו אשר שמה 'ציונות'?" ועוד היא שואלת אותם: "לאן פניכם? לשליחות לאומית היסטורית או לקריירה אינדיבידואליסטית? האם משרתי האידיאל אתם או משרתי עצמכם?"
על שאלות זו אין לענות כעת… עוד חזון למועד, הדור הבא הוא שישפוט אותנו לחיוב או לשלילה אם עמדנו במשימה או נכשלנו.
_____
*) האיור בתחילת המאמר: "חלוצים שקופים", מאת איתי רופמן, תשע"ג (2013)