השבוע היה לנו העונג והכבוד להתארח במכינת תבור שבנצרת עילית יחד עם קבוצה של בוגרי-בוגרות המכינה, צעירות וצעירים מופלאים לפני גיוס שהגיעו מיוזמתם לשבוע שלם של לימוד וחוויה חברתית.

_________________________________________________________

תכנית העיונים התקיימה במשך שלושה ימים והתמקדה בשלושה נושאים מרכזיים:

מפגש ראשון: מהי הציונות ומתי החלה?

פינסקר ואוטואמנציפציה (1882)

פינסקר ואוטואמנציפציה (1882)

הצבנו את שאלת העל ללימוד המשותף והיא – מהי ציונות? לאחר מכן המשכנו לשאלה הטבעית המתבקשת – מתי החלה הציונות? שאלות אלו תלויות אחת בשנייה, שכן אם נצליח להבין 'מהי ציונות?' נוכל לנסות לענות על השאלה מתי הופיעה לראשונה. אולם כפי שהבנו בלימוד המשותף, אין תשובה החלטית לתאריך ספציפי של הופעת הציונות אלא מדובר בתהליך הדרגתי של התפתחות המאפיינים ההיסטוריים והרעיוניים אשר הולידו את התנועה הציונית ורעיונותיה. יש לציין גם שרצוי לשאול מהי 'ציונות' ללא ה' הידיעה, שכן ברגע שאנו מניחים שקיימת 'הציונות' אנו פוסלים אפשרות של מגוון הדעות הרחב שהיה קיים בתוך התנועה הציונית, שכן היו סוגים שונים ומגוונים של 'ציונות' ולא רק 'הציונות' האחת והיחידה, אם כי כמובן היה גרעין משותף לכל הזרמים הציוניים שהיו פעילים במסגרת התנועה הציונית. קראנו מקורות מקראיים ושאלנו 'האם זו ציונות?' , מקורות מודרניים של הוגי הציונות הקלאסית ומקורות בני זמננו. לאחר מכן הכרנו את הרקע ההיסטורי להופעתה של תנועת חיבת ציון והציונות הרוחנית והמדינית ואת הרקע החברתי, התרבותי והפוליטי שהוביל את היהודים לגילוי מחודש של הכרת המימד הלאומי שבאישיותם. קראנו קטעים מתוך כתבי מבשרי הציונות וראשוניה כמו משה הס וספרו 'רומי וירושלים' (1862), פרץ סמולנסקין וקטע מתוך חיבורו 'עת לטעת' (1874), משה לייב ליליינבלום ומאמרו 'על תחיית ישראל' (1884) ולבסוף את אחד המניפסטים הציוניים הראשונים – אוטואמנציפציה של י"ל פינסקר משנת 1882 שפורסמה מיד לאחר הפרעות בנגב.

 

מפגש שני: בין הרצל וצרת היהודים לאחד העם וצרת היהדות

הרצל כמשה הנושא את לוחות הברית

הרצל כמשה הנושא את לוחות הברית

הכרנו מעט את דמותם של הרצל ואחד העם. קראנו מקטעי יומנו, את סיפור 'המנורה' שכתב הרצל ובו תיאר באופן פרוזאי את סיפורו הביוגרפי והרקע שהובילו אל הציונות ולבטיו השונים בדרך לפרסום ספרו 'מדינת היהודים' בשנת 1896, אי הבטחון לגבי רעיונו והדרך לכינוס הקונגרס הציוני הראשון והקמתה של ההסתדרות הציונית. לאחר מכן המשכנו לאחד העם ולפולמוס המרכזי שלו עם הרצל – הכוח המניע של הלאומיות היהודית – הגורמים החיצוניים (האנטישמיות) מול הגורמים הפנימיים (השאיפה לגיבוש תרבות לאומית מודרנית). סיכמנו את המפגש בקריאת קטע הספד של אחד העם את הרצל בשנת מותו (1904) בו הוא מתאר את המנהיג החי מול המנהיג המת, המנהיג החי שניתן לחלוק עליו מול המנהיג המת שהפך למיתוס בלתי מעורער וההשוואה של הרצל לדמותו של משה, וכי דמות הנביא ההיסטורי אינה משנה, אלא הדמות כפי שעיצב אותה העם בדמיונו הקולקטיבי, בדמות האידיאל הלאומי שלו.

 

 

מפגש שלישי: הוויכוח האקטואלי של זמננו: פוסט מודרניות, בין פוסט-ציונות לציונות ובין המדינה היהודית והדמוקרטית

'הזמן של הפוסט' (2006), ספרו של אורי רם, מנציגי הפוסט ציונות בישראל

'הזמן של הפוסט' (2006), ספרו של אורי רם, מנציגי הפוסט ציונות בישראל

את המפגש המסכם פתחנו עם השיר 'יכול להיות שזה נגמר' של יהונתן גפן ושאלנו — אולי באמת 'יכול להיות שזה נגמר?' ואין צורך יותר בציונות? קראנו והכרנו את הרקע של הפוסט מודרניות, עוד מימי המאה ה19 וחיפוש אחר משמעות קיומית בעולם שמרד במסגרות המסורתיות וחיפש משמעות קיומית בדמותם של ערכים חדשים, 'שינוי הערכים' והזרעים הראשונים של הפוסט מודרניות.

המשכנו להכרת העמדה הפוסט מודרנית השוללת את הזהות הקולקטיבית ורואה ביחיד כאטום תלוש שאינו תלוי בשום גוף כללי. קראנו את א.ד. גורדון ותפישתו הטבעית של הלאומיות כחלק אורגני ממרקם ההוויה האנושית ושרשרת הזיקות הקיומית של אדם-משפחה-קהילה-חברה-אומה-אנושות. וסיימנו בעמדותיהם של חוקרים פוסט ציוניים בישראל דוגמת אורי רם (משמאל) לעומת מוטי קרפל (מימין) והתשובה של הוגי הציונות בזמננו (שביד, גביזון, טאוב, גוטווין) על הדיכוטומיה המדומיינת של הפוסט ציוניים בין הערכים האוניברסליים (הדמוקרטיה) לבין הערכים הפרטיקולריים (לאומיות וציונות).

אנו מודים לכל הבוגרים-בוגרות שהגיעו לשבוע הלימוד ומאחלים בהצלחה בהמשך דרכם בשירות הצבאי.

 

תודה מיוחדת לעמיחי שיקלי, מתן רביב ועידו שכטר על ארגון הסמינר וההזמנה.

למעוניינים לקרוא עוד ניתן להוריד את חוברת המקראה שהודפסה במיוחד לקורס במסגרת התכנית 'כמעיין המתגבר' של בוגרי המכינה. 

לחצו>> חוברת מקראה. עיונים בכתבי הציונות. סמינר כמעין המתגבר. אוגוסט תשעו

1