"חשיבות הדבר הפעם אינה בחידוש הרעיון,

אלא בהגשמתו ואופן הגשמתו."

ברל כצנלסון

 

אחד המנהיגים והוגי הדעות הבולטים בתנועת העבודה הארצישראלית ובישוב הציוני בארץ, שהטיב לבטא את דרך הגשמתה של הציונות בימי דורו, בייחוד בימים שלאחר משבר אוגנדה (1903) כשהיה נדמה כי הציונות עמדה מלכת, הוא ברל כצנלסון. מרבית כתביו היו

"נס לדור", ברל כצנלסון

"נס לדור", ברל כצנלסון

מאמרים פובליציסטיים שעסקו בבעיות השעה בציונות וביישוב ועם זאת התייחסותו לכל נושא אקטואלי היית יסודית וינקה משורשו של הרעיון הציוני וההוויה הארצישראלית בראשיתה. כצנלסון היה איש רב פעלים, הוגה ועיתונאי ממייסדי עיתון 'דבר' ועורכו הראשי עד סוף ימיו, מייסד הוצאת הספרים 'עם עובד' ועורכה, איש ציבור ציוני שעלה ארצה בצעירותו והתמסר לציונות בכל נפשו והווייתו. הוא החל כחלוץ בעבודה חקלאית, דרך ייסוד ההסתדרות החקלאית, התנדב לגדוד העברי בימי מלחמת העולם הראשונה והיה ממייסדי מפלגת 'אחדות העבודה' (1919), פעל למען אחדות מפלגות הפועלים בארץ והיה לאחד ממנהיגי מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י).

בעיני רבים היה ברל כצנלסון "הארי שבחבורה, מורה הדרך, מאיר לכל הדורות הבאים, המוח, המצפון, והפה של התנועה, מדריך נאמן לנוער, ליישוב ולעם", כדברי חברו ושותפו האידיאולוגי, דוד בן גוריון, אשר שניהם החלו דרכם כחלוצים צעירים בימי העלייה השנייה. לכתו בתאריך כ"ד באב (13 לאוגוסט 1944) הותיר חלל גדול בקרב אנשי ההתיישבות העובדת ובכלל בקרב היישוב היהודי. לאחר קבלת ההודעה המרה על מות חברו הטוב כתב בן גוריון כי "אין ביכולתי הנפשית להשתיק בשעה זו יגון יחיד, יגון שכול ויתמות, התקוע בלב מאז הביאו לי באחד הלילות השחורים את הבשורה המחרידה שברל איננו עוד אתנו. איש האשכולות, חלוץ המחשבה והמעשה, אשר כרך במפעל חייו מעדר וסיף וספר, והיה לאיש העבודה והאדמה. התייצב במערכה כחייל ולוחם, פעל גדולות ונצורות כסופר ועורך. הידיד והחבר המסור, אציל הרוח, המהלך בפשטות עם גדול וקטן, היודע לאהוב ולריב, לריב ולחונן, להבין ולסלוח וגם לזעום ולקנא קנאות האמת. מה יקרת לי, ברל, יקרת מאח ומרע, מאז נתגלית לי, בחולמנו יחד חלום אחדותם המלאה והשלמה של פועלי ארץ ישראל, למען ביצוע יעודם ההיסטורי הגדול בבנין המולדת, בתקומת המדינה העברית, בהתעלות האדם עלי אדמות… יגון כבד זה לא יסוף מלבי עד נשימתי אחרונה."[1]

נשיאה השלישי של ישראל ובן דורו של ברל, זלמן שזר, כתב "ברל כצנלסון – שם כחותם לתנועתנו בארץ, מאז הכירה את יעודה, לפני ההסתדרות ומאז היותה ההסתדרות. ברל – שם משענת, שם מופת, שם נחמה, שם אורה בישימון, שם המהווה לכולנו, לגלי עליות מרובות ושונות בקרבנו, גל אחר גל – כוכב מאיר בשבילי בנייננו בארץ; שם אשר התרגלנו לקפל בקרבו את מיטב החזון ומיטב המורשת; שם אשר בו גלומה שכינת תנועתנו, שם המסמל את כלליותנו, המאיר דרך שחרורנו, התובע מכולנו, המפרה את כולנו – האבן הראשית בבנין ביתנו."[2] וגם הסופר ש"י עגנון העיד בהספדו על אופיו, "בין המעלות המרובות שנתברך בהן ברל כצנלסון יש לציין שלוש מעלות, שכמדומני שהן היו עיקרי סגולות נפשו ותכונותיה, שנתנו לו מאור פנים וזיקוף קומה וכוח עשייה. אהבת העם, כלומר אהבת ישראל, אהבת היחיד ותפיסת הנקודה שבמרכז, כלומר תפיסת הנקודה האמיתית שבכל רעיון ובכל שיחה ובכל דבר."[3]

סקירה קצרה זו, של תולדותיו ודברים של האישים אשר הכירוהו בחייו, מעידה מעל לכל ספק על היותו דמות מופת בהיסטוריה הציונית בכלל וביישוב הארצישראלי בפרט. השפעתו הייתה משמעותית, הן בפעילותו הפובליציסטית וההגותית (לאחר מותו פורסמו כתביו ב-12 כרכים בהוצאת מפא"י), והן בפעילותו המעשית. הגותו ועשייתו הקיפו את כל הנושאים הבוערים ביישוב היהודי דאז. בפרק זה נעיין בעיקר בסוגיית ההגשמה הציונית בכתביו.

 

"הקשר הריאלי עם ארץ ישראל" – דרכו של ברל כצנלסון אל הרעיון הציוני

ברל כצנלסון נולד בשנת 1887 בעיירה בוברויסק שברוסיה הלבנה והיה הבכור בחמשת ילדיהם. אביו היה סוחר אמיד ומשכיל, יודע עברית וחובב ספר, שנמנה עם חברי 'חיבת ציון' והעניק לבנו חינוך יהודי מסורתי לצד השכלה עברית וכללית. בבית הוריו הייתה ספריה גדולה שעיקרה ספרי קודש אך לא נפקד מקומם של העיתונות העברית החדשה והספרות הרוסית. ברל תיאר כיצד "על שולחן אחד בבית אבא היו מעורבים מדרש רבה, פושקין ומנדלי מוכר ספרים." עוד סיפר כי "בין החידושים הגדולים בבית אבי היה זה, שקיבלתי בגיל שבע וחצי, או שמונה לכל היותר, מתנה – ספר קריאה לילדים. […] אבי הביא לי קובץ קטן, מין קובץ של סיפורי ילדים, שכל סיפור היה קשור עם אחת מעשרת הדיברות. ובקובץ זה היה סיפור אחד על שבת, סיפור עממי מאוד – כיצד צדיק אחד הלך במדבר, והוא הלך עם ישמעאלים, והנה הגיע ליל שישי עם חשכה, והוא החליט שכמובן בשבת לא יזוז ונשאר לבדו במדבר, טרף לחיות פראיות; והנה בא אריה – הוא היה סבור שהאריה עומד לטרוף אותו,אבל האריה רבץ לרגליו ושמר עליו כל הלילה, ובמוצאי שבת רכב על האריה והדביק את השיירה. והיו שם בסופו של אותו סיפור שני משפטים. במשפט אחד היה כתוב ככה: צאצאיו של אותו צדיק יושבים עד היום בחברון. כשקראתי את הדברים האלה פרצתי בבכי נורא. ועד היום לא ברור לי אם זה היה בכי של שמחה או בכי של עצב. קודם כל הוברר לי שארץ ישראל אינה עניין של העולם הבא, של מושג מיסטי, אלא שישנה ארץ ישראל בימינו. זו הייתה בוודאי שמחה גדולה. דבר שני היה, שאם צאצאיו של אותו צדיק יכולים להיות בארץ ישראל – מדוע אני אינני יכול להיות שם… ואני עוד זוכר היטב כיצד הסיפור הזה הביא מהפכה בעולמי. הקשר הריאלי שלי עם ארץ ישראל הממשית התחיל מאותו יום."[4]

כשהיה ברל בן 12 נפטר אביו, ושנתיים לאחר מכן פרצה שריפה גדולה בבוברויסק, ובה נשרפה החנות של אמו ובית הוריה. מצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר, והאם הקדישה את כל זמנה לפרנסת המשפחה והפקידה את ברל, הבכור ו'עילוי המשפחה', על חינוך הילדים. במקביל למד ברל לבחינות כדי לקבל הסמכה להוראה. תחילה עבד כמורה פרטי בבית משפחה כפרית, וכעבור זמן עבר ללמד בבית ספר לנערות יהודיות עניות, והיה למדריך נוער וספרן בספרייה היהודית שנוסדה בעיר. בצעירותו נטש את אורח החיים הדתי "בלי התלבטויות ממושכות", אך נשאר קשור למסורת היהודית, "וקשריו עם העולם הגויי היו שטחיים ביותר".

בגיל 22 (תרס"ט, 1909) עלה ברל לארץ ישראל ועסק בעבודה חקלאית, תחילה בעין גנים (ליד פתח תקווה), שם פגש את י"ח ברנר   וא"ד גורדון, והם הפכו לידידיו. החלוצים הצעירים אשר הגיעו מבתים מסורתיים בחלקם, בעיקר מבתי היהודים המזרח אירופאים אשר היו ברובם אורתודוכסיים, רצו לעלות לארץ ישראל "לא כדי לברוח מהחיים היהודים אלא ככאלו הרוצים לחיות חיים יהודים דווקא אך עדיין לא בטוחים בדרכם."[5] בספרו של מרדכי זאב פייארברג 'לאן?' משלהי המאה התשע עשרה, שנכתב ממש שנים מספר לפני העלייה השנייה, מתואר הרקע בו גדל איש העלייה השנייה שחי את חיי נערותו ובחרותו בחיים היהודים הגלותיים שב'חדר' כאשר עם הזמן מתפתחת בו שאיפה להתנתק מאותם חיי גולה וליצור משהו חדש. 'לאן?' של פייארברג מתאר בתיאור נבואי ממש את המצב אליו נולד אותו דור, שהיה בבחינת פורץ דרך בציונות ובחיי היהודים, שלא היה בטוח בדרך בה הוא יכול ליצור "חיים יהודיים חדשים" שיהיו מנותקים ממה שהכיר עד כה בחיי הגלות האפורה אך עם זאת לא להתדרדר לאותה התבוללות אשר הגיעו אליה אלו שכן ניסו להשתלב בחברה המודרנית, והשאיפה כן לשמור על הצביון היהודי. פייארברג כתב בספרו כי שאיפת הצעירים הללו היא "לא חברה עברית כמושה, סחופה ודלה כזו שבגולה, אך חברה עברית חיה, בריאה ורעננה… חברה שתהיה למופת עוד הפעם לכל התבל, כמו שהיתה בשעתה החברה העתיקה של היהדות… חברה שתתן חיים, שאיפה ותקווה, והתעוררות למעשים חדשים לכל התבל כולה."[6]

ברל כצנלסון כתב כי נחמן, גיבור הסיפור, כמו פייארברג עצמו, "לא יכול היה לתת שום פתרון לחיים האישיים, אלא עם עמו, ולא עם עמו כמו שהוא עכשיו, אלא עם עמו כמו שהוא צריך להיות. וההרגשה הזו של 'איש צבא במחנה ההולך ומתפורר' – זה היה הנס שהרים פייארברג […] וראשוני העלייה השנייה קיבלו את הנס הזה בידיהם. […] הוא שאל את השאלה לאן בשביל האדם היהודי. והוא גם רמז כאן, בכל החיפושים שלו, שהזדהותו עם עמו היא כל כך גדולה, שאין לו פתרון אינדיבידואלי בלי פתרון לעמו."[7] כצנלסון כתב על דורו תוך התייחסות לספרו של פייארברג כי "המרד שאנשי העלייה השנייה מרדו במקובלות התכוון לא רק לחלקים האנטי ציונים שבעם היהודי. אולי יותר מזה הם מרדו קודם כל בציונות עצמה, כמו שהיא, הם ראו את הציונות כמו שהיא,שאף היא אינה אלא ענין לדיבורים, אף היא אין בה שום מעשה של גבורה, אף היא אין בה נכונות להסיק את המסקנות האחרונות. […] הציונות לא דרשה כלום. מחוץ לעניינים בודדים לא באה הציונות בתביעה מאת אנשיה: הגשימו אתם את הציונות! […] הציונות כולה היתה ציונות על תנאי. […] הציונות לא ידעה מה לעשות באותו החומר האנושי הכי יקר שלה. אפשר לומר, שכמעט מן הימים הראשונים שחדלה עליית ביל"ו – והיא חדלה מיד – מהימים שאנשי פייארברג שאלו 'לאן', לא ידעה הציונות מה לומר לאנשיה ולנאמניה. אפס מעשה זה יותר מכל אידיאולוגיה אנטי ציונית, אפס המעשה שהיה כרוך בציונות כל הימים – הוא אשר רצח את אנשיה או שהפך אותם לאנשים שבעים ומדושנים, כלומר, הוציא מהם כל רצון של הגשמה ציונית, או שאמר להם: מי שרוצה באמת בחיים עשירים, חיים מלאים, ילך למקום אחר – אצלנו אין לו מה לעשות. ודרוש היה שמצד אחד תתרופף האמונה בזה שבאמצעי הדיפלומטיה ובדרך הזאת (לאמור, בדרך של אורגניזציה ותעמולה וקונגרסים) יכולים להגשים את הציונות. […] ומצד שני דרוש היה שיקום טיפוס אנושי אחר, אשר יגלה מחדש בקרבו אותה תחושה שגילו אנשי 'ביל"ו', יגלה אותה נגד כל המגמות השולטות בציונות הרשמית."[8]

בכלל העיד ברל כצנלסון על השפעת הספרות העברית החדשה שהחלה בימים ההם לעלות יותר ויותר בזירה הספרותית של העולם היהודי החדש, וכתב על השפעת ביאליק כאיש רוח על דורו החלוצי, "עם הניצנים הראשונים של גישה תמימה, מחבבת, אפשר לומר, סנטימנטלית, רגשנית, לארץ ולחזון התקופה – קמו הכוחות הגדולים בספרות, אשר הם הם, בפטישים חזקים, הכו על נפש הדור והם הם אשר יצרו את העלייה השנייה. בלי לצטט לפעמים את ביאליק אי אפשר כלל להבין את הוויית איש הדור הזה. ביאליק הוא אחד מעמודי הספרות העברית – אשר נתן את הדחיפות היסודיות העיקריות לדור העלייה השנייה. אשר הוציא את המחשבה היהודית וגם את המחשבה הציונית מההפשטה. הוציא אותה מרכרוכיות. הציג את שאלות ההווה והעתיד היהודי, בחריפות הגדולה ביותר. הוא ניגש אל הפרט והציגו אותו עין בעין מול החומר הזה של ההוויה היהודית."

 

ציונות וסוציאליזם – הדרך להגשמת הציונות

ברל כצנלסון, אחיו ישראל עם אישתו בתיה וחברים, בן-שמן על גורן,1913

ברל כצנלסון, אחיו ישראל עם אישתו בתיה וחברים, בן-שמן על גורן,1913

מצעירותו ראה כצנלסון בציונות הסוציאליסטית את דרך ההגשמה העיקרית של רעיון תחיית העם היהודי. בבסיס גישה זו עמדה התפישה כי כדי להשיב את היהודים אל ההיסטוריה צריכים הם לשוב לארץ מולדתם, להתיישב, לעבוד וליצור חברה עברית עובדת ופרודוקטיבית. אחד מהאבות האידיאולוגיים של הציונות הסוציאליסטית, שהשפיע על תפישת עולמו, היה נחמן סירקין, הוגה דעות ומראשי 'פועלי ציון' בגולה. כצנלסון כתב במסה ביוגרפית מיוחדת אודותיו כי "היה סוער ומסעיר, רתחן ומרדן. בעל מוחין ובעל שגיונות. בני סביבתו אומרים שהיה חריף ושנון ויש אומרים אף מתמיד ושקדן", וכי הוא היה "האחד במערכה, לפני היות כל המחנה."

בחיבורו, 'שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית' (1898),  שפורסם מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון (1897), כתב סירקין כי "היהודים היו העם המפורד והסותר שבהיסטוריה, עתה יהיו העם המהפכני שבעולם. הם היו הנכנע והמדוכדך שבעמים, יהיו נא לגאה ולאמיץ שבהם. ממצוקתם ישאבו את עילויים המוסרי, מענות קיומם – מתן דמות עליון לחייהם. קטן, כעור, משועבד, ירוד ואכזרי הוא היהודי כשאין הוא זוכר את עצמיותו הגדולה, אלא הוא מתכחש לה. גדול, יפה, מוסרי וסוציאלי הוא, בשעה שהוא שב אל עצמו ומכיר באני שלו. לגיבור שנפלה עליו תרדמה, הקם מעמק צוקה ואפלה, מזדקף והנה גבוה הוא לאין שיעור, משול ישראל. פניו מוקפים קרני הוד מצער העולם אשר חזה מבשרו. מרגיש הוא ביעודו לפעול צדק ולבשר אמת. מהטרגדיה ההיסטורית שלו יוצאת לו תעודה היסטורית נעלה. הוא יגאל את העולם שצלב אותו. ישראל ישוב ויהיה בחיר העמים!"

ובכרוז מפורסם שהפיץ סירקין בשנת 1901, כשהיה ברל כצנלסון בשנות נעוריו, תחת השם 'קול קורא אל הנוער היהודי' כתב כי "אין הציונות אפשרית בלי הציונות הסוציאליסטית. היא היא המרחיבה את המושג ארץ ישראל ומאפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהודית. היא מביאה לידי הסכמה את הציונות ואת העניינים החומריים והרוחניים של המוני העם והופכת את הציונות למשאת נפש גדולה שעליה יילחם העם ועליה יחיה. היא מעוררת את היסודות הבריאים, הנאורים ובעלי השאיפה שביהדות ומעמידה אותם כחלוץ בראש המחנה."

ברל כצנלסון הכיר בחשיבות השיטה המדינית-פוליטית ופעילותו הציבורית הייתה שילוב בין השיטה המדינית לשיטה הסוציאליסטית-מעשית. הוא אימץ את השיטה ההרצליאנית בהכרת הכלי הפוליטי לשינוי ומאידך טען כי יש לפעול גם במישור המעשי של עלייה והתיישבות, וכך אכן החל את דרכו בארץ. כשאר בני דורו חלוצי העלייה השנייה, גם הוא ספג את השפעות הרוח המהפכנית-סוציאליסטית ברוסיה של שלהי המאה התשע-עשרה שגברה בראשיתה של המאה העשרים וכתב כי "באותה מידה שהיא חדרה למוסדות ההשכלה הרוסית […] חדרה גם אל הפועל היהודי, והיא עיצבה בהרבה את דמותו של הצעיר היהודי באותו דור, הלהיבה את נפשו, לא פחות מהתנ"ך והסידור והתפילות וספרי המוסר היהודיים, והוסיפה לו את יושר הקו, את המסקניות המוחלטת; את המכסימליזם. […] רבה מאוד הייתה ההשפעה הזאת – השפעת האופי, התביעה התקיפה, החומרה המוסרית האומרת: 'בחרת דרך אחת – אסור לך להתחרט!' האידיאה מחייבת, האידיאה מטילה מצוות חמורות מאד. לא כמו שהיה הדור הציוני הראשון, אשר הבעיות הסוציאליות לא ענינוהו. […] הדור הציוני השני, הדור שגדל בתקופת תנועת המהפכה, הושפע מאד ממנה."[9]

במקביל להתגברות התנועות המהפכניות ברוסיה של ראשית המאה העשרים, הגיעה התנועה הציונית למבוי סתום בעקבות משבר אוגנדה ודרכו הדיפלומטית של הרצל, שהאמין כי באמצעות משא ומתן מדיני עם מנהיגי המעצמות יעלה בידו לזכות בהכרתן החוקית משפטית בזכות העם היהודי על ארצו, מה שיניע את גלגלי ההגשמה הציונית שתבוא בעקבותיה, "אם במשך השנים הראשונות של התנועה הציונית – הרצל הוא שנתן את התנופה הגדולה ועשה את הציונות בפעם הראשונה לתנועה עממית – הרי לאחר כמה שנים נתקל בקיר. […] הוא רצה ליצור את המנוף הגדול להתישבות. ובשביל זה יצר את הבנק הלאומי ואת הקרן הקימת לישראל. אבל הוא האמין שהמנוף הגדול יהיה: קבלת זכויות פוליטיות על ארץ ישראל, מה שקראו אז בשם צ'ארטר. וכל עוד אין בידו את הצ'ארטר חשב שלא כדאי לבזבז את הכוחות והמרץ על מפעלי התישבות. […] וברוח זו התחנכו אז האנשים הצעירים בציונות. וכאשר באה שאלת קישינוב נתגלה שאמנם ביום מן הימים תקום ארץ ישראל. אבל מה יש לעשות היום? […] כי באותו זמן בערך כבר הוברר שהרצל לא הצליח הצלחה מדינית, שלא ניתן לו מה שהוא ביקש […] אין מה לומר להמונים. הם בורחים לאמריקה. הציונות עומדת חדלת ישע. זאת היתה הפגישה הראשונה של הציונות עם שאלת היהודים, מתוך חוסר כל יכולת של ההויה הציונית לתת משהו לעם היהודי. […] רבים עזבו את המערכה לגמרי. רבים התיאשו. רבים הסתפקו בלא כלום (היתה מין נאמנות לציונות, אשר הסתפקה בלא כלום). רבים חיפשו דרכים חדשות. […] משבר עבר בנפשו של כל אחד באותו דור, אשר צריך היה לשאול את עצמו: מה עושה הציונות ועל מה היא עונה."[10]

במציאות בה צעירים יהודים אשר חשו זיקה לרעיון תחיית העם היהודי, אך גם נמשכו לרעיון תיקון הסדר החברתי הסוציאליסטי, לא זכו להוראות מפורשות מהתנועה הציונית החדשה לדרך פעולה והגשמה מעשית אשר בה יוכלו לזכות להגשמת התלהבותם האידיאליסטית, ואילו לעומתה, התנועות המהפכניות הרוסיות סיפקו דרך כזו להגשמה אידיאולוגית, היו רבים שפנו לתנועות הסוציאליסטיות ונטשו את הרעיון הציוני, כיוון ש"להיות חבר ההסתדרות הציונית באותה תקופה היה דבר קטן מאוד, לא נתבע מאדם ציוני שום דבר, התנועה הציונית היתה רכה מאד, לא דרשה שום פרוגרמות […] ועל ידי השקל בלבד להכריז שהוא שותף לחלום הציונות.[11] הציונות הרגילה, הבעל ביתית, המסתפקת בשקל, המקווה לנסים ממשא ומתן דיפלומטי של הרצל, התורמת פעם איזו פרוטה לחיבת ציון, לא היתה מסוגלת להוציא מקרבה מחנה חלוצי.[12] במובן הציוני לא היה כמעט שום מעשה לעשותו, לא היתה כמעט שום דרך מעשית מחייבת לצעיר היהודי לשם קיום מצות הציונות (הרצל לא הראה לפועל היהודי שום דרך פעולה בשביל הציונות; הוא רק אמר לו: תקווה, תהיה נאמן לחלום, אני מנהל בשבילך משא ומתן מדיני, מחר מחרתים אשיג את הצ'ארטר – אז תתחיל ההגירה, אז יהיה צורך בך; היום אתה צריך לשמור אמונים לרעיון.[…] מחוץ לויכוח לא היה שום אקט ציוני, לא היתה שום פעולה ציונית ארץ ישראלית ממשית.[13] בימי אוגנדה נתגלתה התנועה הציונית עם אותה הטרגדיה הפנימית שלה, שהאידיאה שלה טובה, אבל היא אינה יודעת כיצד להגשים את האידיאה הזאת ואינה יודעת מתי תוגשם. ולך וקיים תנועה בתקופה של אבדון, בתקופה של יאוש כזה , בזמן שהאידיאה אינה יודעת מה לעשות. […] אינני אומר שזו אשמת הרעיון הציוני, אבל זו אשמת ההויה הציונית, זו אשמת האסון של החויה הציונית. […] ואין פלא שהציונות נושאת בקרבה גרעין של יאוש מתוך הסתירה התמידית שבין יכלתה ובין משא נפשה. […] והדור הציוני הזה הופקר פתאום. הוא ראה את חוסר המוצא, ולא היה לו אף מעשה לעשות בענין זה. הוא יכול היה להשלות את עצמו בתיאוריה, בדיבורים, בסיסמאות, בויכוחים. אבל הוא הרגיש שאיננו יודע מה לעשות."[14]

כך החלו בני הדור בחיפוש אחר ההגשמה. היו שלא רצו לנטוש את הציונות, שכן האמינו באמתות השקפתה והבינו שיהיה עליהם לסלול בעצמם את הדרך. לא רק כנסים, קונגרסים ופגישות עם מנהיגים, לא רק דיפלומטיה שתשיג את הזכות המשפטית על הארץ אלא יש צורך במעשים, ולא מעשים נרפים אלא כאלו שיציבו דרישות להגשמת הרעיון המהפכני, שישנו מהיסוד את היחס הישן לחיים ולפתרון הדילמה היהודית, כך נוצרה העלייה השנייה, "הרצל, אמנם, נתן לאידיאה כנפים, פתח אפקים חדשים ונתן לה גם צורה אירופית ומושכת יותר. אבל בעצם מה הוא אמר לציונות? הרצל, כאיש אירופה, שידע חשיבותו של מיטינג טוב, של קונגרס ודמונסטרציה טובה, והבין את הערך של גיוס דעת הקהל, דרש גם הוא מהציוני רק שקל ומניה של אוצר התישבות היהודים. בעצם הסתפק במועט. […] הדיפלומטיה הזו לא הביאה שום הישגים ממשיים. ושוב בא הצעיר היהודי ושאל עצמו: מה אפיה ומה משקלה המוסרי של התנועה הזאת. מצב הציונות שונה באופן יסודי על ידי העליה שניה. […] מבחינה איכותית היה משהו בעליה השניה, ששינה באופן יסודי את עמדתה המוסרית של התנועה הציונית. העליה השניה הבינה דבר אחד, שציונים טובים ביותר ומורי הציונות מרחיקי ראות לא הבינו. הם לא הבינו מה שהבינה נערה פשוטה, […] הרי שאנשי העליה השניה הבינו שהציונות לא תתגשם לעולם אם היא לא תשנה מיסוד את המציאות היהודית. […] הציונות […] גילתה פנים אחרות, שיש בהן איזה כוח להביא את נאמניה למשהו גדול, למשהו יסודי. […] הדבר חדל להיות […] שצעירים יהודים יתנדבו למשך שלוש שנים לשרת את עמם ואחר כך יחזרו לגולה ויעשו ציונים ככל הציונים. מגמת ההגשמה בציונות יצרה אנשים שבמשך עשרות שנים חיים את חיי הציונות. הם לא ראו בחייהם בארץ ישראל הבאת קרבן לעם, אלא יצרו לעצמם בה מציאות חדשה."[15]

 

כיבוש העבודה

"מצב הציונות שונה באופן יסודי על ידי העליה שניה."

"מצב הציונות שונה באופן יסודי על ידי העליה שניה."

לאחר שהחליטו לעלות ארצה, לפרוץ דרך להגשמת הרעיון הציוני ולהוציא את התנועה הציונית מהקיפאון אליו נקלעה, נתקלו החלוצים לאחר ירידתם בחוף יפו במצב בעייתי לא פחות כשאיכרי המושבות, אנשי העלייה הראשונה, העסיקו עובדים ערבים, שהיו זולים ומיומנים בהרבה מהצעירים שהגיעו ארצה, ואילו היהודים היו מחוסרי עבודה. בכך הופיע משבר חדש לאחר עלייתם לארץ, "באיזה מצב באנו?" שואל ברל ועונה "לא במצב של פריחה כל שהיא בארץ […] גם לא בתור פריחה בציונות. התנועה הציונית עמדה אותה שעה על עברי פי פחת. […] החלה נסיגה והתפוררות של מחנות שלמים שנזעקו אל דגל הציונות. התקופה ההרצליסטית, שבישרה קץ מהיר של הגלות, ובאמצעים קלים – משא ומתן דיפלומטי של מנהיגים, מכירת שקלים, קיבוץ מעט כסף – תקופה זו לא מצאה את דרך ההגשמה. […] בשעה שכל תקווה רחבה בציונות פסה, נגוזה, בשעה שהנוער העברי כולו התחיל נסוג מן המחנה, בשעה שכל היסודות של רעיון הציונות האורגנית – חיבת הארץ, תחיית הלשון ועבודת האדמה – התחילו מתבטלים, באותו רגע נמצא איזה נס שריד קטן במחנה, שריד קטן וחלש, שעמד בעצמו על עברי פי תהום, והקומץ הזה מצא בקרבו עוז משונה – לא אמונה ובטחון, אלא עוז שנבע מן המחשבה שאולי אנחנו האחרונים […] האבוקה שהדליק י"ח ברנר […] בקריאתו – 'אחרונים נהיה על החומה' – עשתה את שליחותה. קמה התעוררות של תיעוב – לתעב את העזובה הארץ ישראלית, לתעב את רפיון הרצון בתנועה הציונית, קם מרד […] מרד בתנועה שבה נולד הדור הזה, בתנועה הציונית, באינטליגנציה היהודית, בספרות העברית – מרד מקיף ועצום בכל שטחי החיים."[16]

לכן עיקרה של העשייה הציונית בארץ בשנים אלו התמקדה בארגון העובדים היהודים, התיישבותם ושילובם בשוק העבודה הארצישראלי, פעילות שזכתה בהמשך לשם 'כיבוש העבודה' והמאבק למען 'עבודה עברית' בעיני החלוצים היה בעל חשיבות עליונה, "ענין העבודה העברית איננו ענין של חלק בישוב. אין זה אינטרס של מעמד, של מפלגה, כי אם זה ענין של חיים לישוב כולו, והוא מוכן להילחם על זה. באין עבודה עברית אין גם מולדת עברית, וראש דאגתנו היא שמולדתנו כאן לא תיהפך לנו לגלות חדשה."[17]

כאמור, בראשית העלייה השנייה הייתה נתונה התנועה הציונית בקיפאון מעשי ולמרות שהוגיה קראו למעשים, לא הייתה דרך ממשית לפניהם. לתוך החלל הזה נכנסו החלוצים הצעירים ומלאו תפקיד מרכזי בהגשמת הציונות, ביישוב הארץ והשתלבות בשוק העבודה ובעיקר בעבודה החקלאית במושבות, הן של עולי העלייה הראשונה והן באלו שהוקמו בהמשך. לא מפליא אפוא שעיקר פעילותו של כצנלסון, בעיקר בשנים הראשונות לחייו בארץ, התרכזו בסוגיית 'כיבוש העבודה' במושבות ובארגון העובדים היהודיים כדי למלא משימה זו, "מלחמת העבודה העברית […] בארץ ישראל, מפני לחץ בציונות, קיבלה אופי חריף מאוד. בארץ ישראל נהפכה השאלה הזאת לשאלה הלאומית הגדולה וגם לשאלת הקיום הפרטי של הפועל."[18] בני הדור ראו בהקמתה של 'התיישבות עובדת' לא פחות מצו השעה והאמינו כי ללא יצירת מעמד עברי עובד בארץ לא תוגשם תחיית ישראל, לא רק מטעמים מעשיים היה לכך חשיבות אלא גם מטעמים אידיאולוגיים ונפשיים. חזרת עם ישראל לארצו ההיסטורית אינה בבחינת הגירה גרידא, אלא היא חזרה במלוא מובן המילה – חזרה לאדמתה, לעבודתה ויישובה של הארץ, לחיות אותה בכל רמות החיים, פיזית ונפשית. זוהי הגשמת הציונות האמיתית והשלמה ביותר. לשם כך היה דרוש שינוי יסודי ומהפכני בהרגלי חייו של היהודי, מהוויה רפויה אליה הורגלו יהודי הגולה שמנעה מהם את העבודה הפיזית ובעיקר החקלאית כאשר נאלצו להתפרנס מעבודות מאולצות בשוק העבודה הנוכרי, "הפרובלימטיקה של עבודה גופנית ולא עבודה גופנית – אצלנו היתה אחרת מאשר אצל עמים אחרים. עבודותיו של היהודי היו מסוג מיוחד, שהעיירה והגזירות והחוקים והכפר הלועזי נתנו לו אפשרות לעסוק בהן – הוא השלים, הוא מילא מה שהיה חסר למעגל הכלכלה הגויי."[19]

עם זאת, בכתביו הדגיש כצנלסון שהוא וחבריו לאו דווקא היו בעלי משנה סדורה כפי שנוטים לחשוב, "שלא תחשבו כי העליה השניה באה

האיש, אשר קם בתוך מחשכי הגולה והכריז – כמשה רבנו – על יציאת מצרים חדשה, על יציאה מבית העבדים." כצנלסון נושא דברים, צילום: קלוגר זולטן, לע''מ.

 כצנלסון נושא דברים, צילום: קלוגר זולטן, לע"מ.

מתוך ידיעה ברורה מראש מה עליה לעשות. או מתוך אידיאולוגיה מוסכמת ומוכנה […] אפשר לתאר שאנשי העליה השניה עם בואם חלמו על אותה ההתישבות, אשר אחר כך התפתחה החל מדגניה וכו'. […] שנותיה של העליה השניה היו מלאות כשלונות בלתי פוסקים."[20] החלוצים למעשה יצרו תכניות אופרטיביות מתוך מצבים שבהם נתקלו במציאות חייהם בארץ ולהם נאלצו להגיב גם מתוך אינטרס אישי-קיומי כדי שיוכלו להתקיים, אך גם כדי להושיע את הרעיון הציוני השקוע בניוון וחוסר מעש סתגלני כפי ששקעו בו קודמיהם אנשי העלייה הראשונה, "לא שאנשי העליה השניה שללו את הטיפוס הזה של איש העליה הקודמת, והם ראוהו כיצור ממדרגה נמוכה יותר. להיפך, הם ראו לפניהם את מי שהיה פעם כמוהם, אלא שזה שקע בתהומות במובנים שונים. ומשום כך הם חששו כי סכנת הניוון יכולה להדביק גם אותם."[21] לכן היה הכרח, אידיאולוגית ומעשית, להציב את סוגית העבודה במושבות בראשית סדר העדיפויות של הציונות המגשימה. הם לא היו בעלי אידיאולוגיה סדורה אלא פשוט הגיבו לבעיות השעה, ובכך גדולתם כיוון שהשכילו לפתח מהמשברים הקשים שחוו קווים רעיוניים להגשמה ציונית מקיפה למרות כל הכישלונות הקשים ועל אף שחלק נשברו ועזבו. כך נוצר עיקרון 'העבודה העברית' והיה לרעיון יסוד,   המכיל משמעות גדולה של הגשמת הציונות, "בערך באותו זמן, באה גם העמקה גדולה של רעיון כיבוש העבודה: אם קודם ראו את כיבוש העבודה כאמצעי המאפשר קיום כלכלי לפועל, או כהבראת המשק היהודי […] הרי הרעיון שלעבודה ישנה חשיבות כשלעצמה, רעיון זה אולי היה גנוז בלבבות.[22] התוכן המוסרי הכלול בשם 'העבודה', אשר הנחילה לציונות העליה השניה, מושג העבודה עם פירושו המשקי והחברתי – לא רק ששינה את פני המציאות בארץ ישראל אלא את פני הנוער בגולה. […] מזה הסתעפה ההתישבות העובדת לכל צורותיה, דמוקרטיה משקית, קבוצה, מושב וקיבוץ, שויון הגבר והאשה, חינוך הילד על העבודה.[23] כשאני לעצמי, בשעה שהנני מתבונן במה שנעשה על ידי העבודה העברית ובהשפעתה, בחיי היחיד והציבור, בחומר וברוח, בקפלים ובקמטים שונים של החיים בזויות אשרלא פיללנו – הריני משתומם. לא שקר נחלנו."[24]

ברל כצנלסון ייצג בחייו את ההגשמה הציונית. הוא השתייך לדור אשר ראה במשימת ההגשמה חובה אישית. במאמר שפרסם בשלהי מלחמת העולם הראשונה בשם 'לתנועת החלוץ' ביטא באופן מדויק את תפישתו האידיאולוגית של הדור וכתב:

"החלוציות אינה רעיון ותורה סתם, אלא מפעל חיים, חזיון אישי בעצם. אמונתנו–  כי חזיון זה הוא שליחה הנאמן של ההיסטוריה, שליחה של ההגשמה הלאומית. תקוותנו– כי היה יהיה לאבי אבות העתיד. הכרתנו– כי קיומו בלתי אפשרי בלי מציאות חושים עמוקים בליבות נושאיו לחיי הכלל. ועם כל זה אינו חדל להיות בכל עצמותו ועוצמתו חזיון אישי. ומפני זה רב כל כך הערך של האיש, של היחיד, של כל חבר בתנועה זו, שאינה יודעת– גם בנקודת מוצאה וגם בנקודת תכליתה כיבוש אחר ושלטון אחר מאשר כיבוש עצמי ושלטון עצמי, כיבוש האדם את עולמו ושלטונו בעולמו הוא. ובזה אולי שונה תנועה זו, השואפת לברוא את העתיד הלאומי על ידי יצירת החיים האישיים. מפני זה אין בתנועה זו, על צד האמת, מנהיגים ומנוהלים, כי אם יש אנשים עובדים וחיים, אשר עבודתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכום ממשי. אולי זאת היא התנועה המעשית היחידים בזמננו אשר במרכזה לא ההנהגה, לא הפרוגרמה, אלא חיי האדם ועבודתו. החבר עצמו הוא המטרה, חייו, ניסיונותיו, כלשונותיו ונצחונותיו, חולשתו וגבורתו – הם-הם עצם התנועה."[25]

__________

[1] דוד בן גוריון, 'יגון יחיד', בתוך: על ברל כצנלסון, זכרונות ודברי הערכה (עורך מרדכי שניר, הוצאת מפא"י, תשי"ב), עמ' 209 – 210.

[2] זלמן שזר, דברים על ברל, שם, עמ' 235.

[3] ש"י עגנון, על ברל כצנלסון, שם, עמ' 143.

[4] ברל כצנלסון, כתבי ברל כצנלסון, ה, עמ' 375.

[5] שם, כתבים י"א, עמ' 29.

[6] מ.ז. פייארברג, לאן? (הוצאת 'כנסת', עמ' 60.

[7] כצנלסון, כתבים, י"א, עמ' 30 – 31.

[8] שם, שם.

[9] כצנלסון, כתבים י"א, עמ' 44.

[10]  שם, עמ' 39 – 40.

[11] שם, עמ' 61.

[12] שם, עמ' 72.

[13] שם, עמ' 75.

[14] שם, עמ' 84 – 85.

[15] כצנלסון, 'הציונות כתנועת הגשמה', כתבים ה', ע"ע 350 – 351.

[16] כצנלסון, 'נס העלייה השניה', כתבים ד', ע"ע 19 – 20.

[17] כצנלסון, 'גורל העבודה העברית בימים אלה', כתבים ו', עמ' 321.

[18] כצנלסון, כתבים י"א, עמ' 133.

[19] שם, שם.

[20] שם, עמ' 141.

[21] שם, עמ' 142.

[22] שם, עמ' 157.

[23] כצנלסון, 'נס העלייה השנייה', כתבים ד', ע"ע 21 – 22.

[24] כצנלסון, כתבים א', עמ' 29.

[25]  שם, עמ' 53.