הפרסומת החדשה של חמת מבטאת על רגל אחת פרדוקס העולה במאבק המגדרי של דורנו – מאבק צודק, נכון, ראוי וחשוב כחלק מהחתירה לשוויון חברתי, שהופך למאבק על 'הצורה החיצונית' ולא על 'המהות'. מבט ציוני-חברתי אקטואלי

אשמורת שלישית |  17.9.2018

 

"תבחרי את האחד שתמיד חלמת עליו…"

דמיינו שחברה מסחרית כלשהי משיקה פרסומת שבה דמות גברית עוברת בין מודלים חיים של נשים נאות ומחוטבות להפליא ועירומות למחצה. הגבר מתענג על הנשים אחת אחת, על שלל צבעיהן וסוגיהן, עובר ביניהן, מלטף את החזה השופע שלהן ונצמד אליהן כאילו עמדו שם כולן לשירותו הבלעדי. ואז, בסוף הפרסומת, כמו בזו החדשה שהשיקה חמת, המודל האנושי הופך לחפץ בדמות איבר המין הנשי… דמיינתן/ם? הזוי, נכון?

ואכן, יש לתהות, האם פרסומת סקסיסטית שכזו הייתה עוברת צנזורה? נראה שלא, אבל נניח שכן… אז לבטח היו מתפרסמים מיד מאמרי דעה וטורים חוצבי להבות נגד ההחפצה של גוף האישה, ובצדק רב (כפי שמאמר זה מתפרסם). אבל הפרסומת הראויה לגינוי של חמת אינה יוצרת החפצה של גוף נשי במקרה זה, אלא של גוף גברי. כל המתואר לעיל קיבל אישור לפרסום, כיוון שהמקרה הפוך והדמות המדלגת בין המודלים החיים (הגבריים) היא אישה.

משום מה ההחפצה נראית ליוצרי הפרסומת של חמת לגיטימית כשמדובר בגבר, שכן השיח הציבורי הנוכחי גורס שהגבר הוא הפריבילגי, ולכן מותר לחבוט בו כהוגן. אכן, הגברים בחברה המערבית מצויים בעמדה פריבילגית ביחס לנשים, אך למרות עובדה זו, הפריבילגיות של אדם או מגזר מסוים לא מתירה את דמו.

"'לבחור את הברז שאת אוהבת, בכל גימור שתרצי…"

אפשר לומר שהפרסומת של חמת מבטאת על רגל אחת פרדוקס העולה במאבק המגדרי של דורנו – מאבק צודק, נכון, ראוי וחשוב כחלק מהחתירה לשוויון חברתי, שהופך למאבק על 'הצורה החיצונית' ולא על 'המהות'. מהצורה החיצונית, ובמקרה זה, מינו של אדם, נגזרות כביכול תכונות אופי שליליות ההופכות אותו לראוי לגינוי ולמותר לביזוי. באופן אירוני, מדובר בתמונת ראי מדויקת של השוביניזם והמיזוגניה – אותן רעות חולות שהשיח הפמיניסטי חותר ובצדק להעביר מן העולם. המהות, לעומת זאת, שיש לשפוט אדם לפיה, אינה הקבוצה שאליה נולד בעל כורחו אלא בחירותיו, אישיותו והשקפותיו, כאשר העיקרון המנחה אינו קידום מגזר מסוים כי אם צדק וחתירה לחברה טובה יותר, ללא הבדל בין נשים לגברים. במגמה הבעייתית שתיארתי, לעומת זאת, המאבק הצודק למען חברה טובה יותר ונגד הפליה של כל אדם באשר הוא, ללא הבדל דת, גזע ומין, הופך למאבק נגד הדמות החיצונית (במקרה הזה, נגד הגברים באשר הם גברים). המאבק נגד החפצה של בנות ובני אדם נכונה לכל גוף אנושי, נשי וגברי כאחד. כיוון שההחפצה של הגוף הנשי רווחת יותר והשלכותיה קשות וניכרות יותר ביחס אל הנשים בחברה, יש להיאבק בה ביתר אסרטיביות, אולם מכך לא נובע בשום אופן כי החפצתם של גברים היא לגיטימית. במילים אחרות, תיקון העוול שנעשה במשך דורות לנשים לא יבוא על ידי גרימת עוול זהה לגברים. עוול לא מתקן עוול – הוא רק יוצר אחד נוסף ומסבך את החיים החברתיים.

 

 

המאבק הישראלי לשוויון בין נשים וגברים

המאבק החיובי והחיוני למען שוויון זכויות מלא לנשים הוא רק זירה אחת, אם גם מרכזית, בחתירה הכוללת לכינון חברה טובה ושוויונית יותר. הסתירה המתגלה לנו בין הנחת היסוד ההומניסטית של הפמיניזם בדבר שוויון ערך האדם לבין פסיאודו-פמיניזם זהותני המשכפל במדויק את השוביניזם שהוא חותר – בצדק – למגר, היא עוד אחד מתחלואי העידן הפוסטמודרני, המתבטא בניסיון לתקן עוולות חברתיות באמצעות יצירת עוולות אחרות.

עדה פישמן-מימון (1893 – 1973), מהמנהיגות הראשונות של תנועת הנשים הארצישראלית, כתבה בעד שותפות פמיניסטית עם הגברים ולא נגדם: "תנועת הפועלת העברית בארץ ישראל, תנועת האשה העובדת, היא בת לויתה של תנועת העבודה העברית מראשיתה. איתה נולדה ואתה התפתחה.[1] פעולתה של האשה העובדת בא"י היא איפוא חלק אורגני במעשה ההתחדשות והיצירה שביצע הפועל העברי לשם הגשמת הציונות לפני קום המדינה ושהוא ממשיך לבצע עתה אחר הקמתה."[2] בכך הבהירה פישמן-מימון כי המאבק הוא בעד הנשים, לא נגד הגברים.

ש. שמואלי, מתומכי מאבק חלוצות העלייה השנייה לשותפות במפעל החלוצי לפני מאה שנה, כתב במאמר משנת 1911 שפורסם באחד מגיליונותיו של עיתון 'הפועל הצעיר' על אודות "שאלת הפועלת הגלילית". הייתה זו למעשה הפעם הראשונה בה הועלתה על הכתב בקרב המחנה הפועלי בארץ ישראל סוגיית היעדר שוויון בין חלוצים לחלוצות בצורה כה חדה: "פלא הדבר: הריני פה בא"י כמעט חמש שנים, השתתפתי בהרבה אספות פועלים, ומה לא נדבר באותן אספות? […] על הכל נדבר שם, ואף פעם לא שמעתי, שתעלה על סדר היום של האספה גם שאלת הפועלת החקלאית או שאיזה נואם יגע בשאלה זו בדרך אגב. האשה, שיש לה השפעה גדולה ולפעמים גם מכריעה בחיי הפועל – ומדוע אין היא מובאה בחשבון?"[3] דהיינו, כי מאבק הפועלות דאז לא בא לתקוף או 'למגר' את תנועת הפועלים הגברים, אלא בא לשלב את הנשים בתוך המפעל הקולקטיבי, לתת להן את מקומן השווה בהגשמת השקפת העולם המשותפת.[4] לכן גם גברים הם שותפים למאבק זה וחלק ממנו.

המאפיין את הזרמים הפוסטמודרניים השונים בסוגיות מעין אלו, ובייחוד את התפישה הזהותנית שבאה כאן לידי ביטוי ושניתן לכנות שוביניזם מהופך, היא תפישה קונפליקטואלית החותרת כאמור לתקן את העיוות הנוכחי (הדורש ללא כל ספק תיקון חברתי) ביצירת עיוות אחר. הוויית המאבק הבלתי נגמר, במקרה זה בדמות חידוש רדוד ופשטני של תפיסת 'מלחמת המינים', הופכת לעיקר, ולא השוויון שאליו חתר המאבק הפמיניסטי מראשיתו. במקום לאחות – המצדדים בתפיסות מסוג זה, בין אם במישור המגדרי ובין אם במישור העדתי, רק קורעים יותר. במקום להרכיב מחדש את השבור, הם טועים לחשוב כי עליהם לשבור גם לאחר על מנת להשתוות עמו. כך הם חושבים בטעות כי יבוא הדבר על תיקונו. ואולם, התוצאה היא ששני הצדדים יישבו עם כלים שבורים ותיקון לא יהיה כאן, אך אנרכיה וכאוס חברתי, ככל הנראה, דווקא כן.

__________

[1] עדה מימון, חמשים שנות תנועת הפועלות (ת"א: הוצאת עיינות, תש"ט), עמ' 7.

[2] שם, עמ' 5.

[3] ממשי, לשאלת הפועלת הגלילית (1911). בתוך פרקי הפועל הצעיר ג' (1936), עמ' 201.

[4] על מאבק חלוצות העלייה השנייה במאמר העיונים 'אנו נהיה הראשונות'