ביום שני (22/5) התקיים השיעור האחרון בתכנית 'עיונים בכתבי הציונות' במכינה הקדם צבאית 'תבור – המדרשה למנהיגות חברתית' בנצרת עילית

 

"הציונות אינה מפלגה, אפשר לבוא אליה מכל המפלגות, כשם שהיא כוללת כל המפלגות שבחיי העם. הציונות היא העם היהודי בדרך, ציון של העניים, של הצעירים ואף של החרדים… אנו שמים לנגד עינינו תמיד, שאם גם רעיוננו ישן ופשוט הוא, הרי בהוצאתו לפועל אנו יכולים ומוכרחים להיות מודרניים. בציונות שלנו כלולים גם תקונים סוציאליים (יום עבודה של שבע שעות וכו'), סבלנות ואהבה לעניין שבנדחים. העניין שאנו עובדים לו גדול ויפה הוא, מפעל של שלום, פתרון שאלת היהודים בדרך פיוס. רעיון העלול להלהיב אנשים אצילים, בין אם הם נוצרים, מוסלמים או יהודים. האם מפליגים אנו בדברינו בשעה שאנו אומרים, שהיא תנועה מוסרית, חוקית ואנושית? היא עלולה להועיל לרבים רבים מאד, ובשום פנים לא ליהודים בלבד. הציונות מקימה קהילה יהודית אחרת, חדשה, גדולה ויחידה. הן אנו סוללים דרך חדשה לטובת האנושות."
~ בנימין זאב הרצל (1860 – 1904)
3

"אני מבקש דור צעיר חי, חי את עצמו ויודע לחיות את עצמו, את עצמותו המיוחדת, הטבעית; יודע לכבד את עצמו…" (א.ד. גורדון)

להורדת טיוטת מאסף המאמרים והמסות של 'עיונים בכתבי הציונות' (מהדורת תשע"ז) לחצו כאן

 

ביום שני (22/5) התקיים השיעור האחרון בתכנית 'עיונים בכתבי הציונות' במכינה הקדם צבאית 'תבור – המדרשה למנהיגות חברתית' בנצרת עילית. תכנית העיונים הייתה חלק ממכלול שנת הלימוד והעשייה במכינה החל מחודש אוקטובר עד מאי. מטרתה הייתה לפתוח צוהר לחניכי וחניכות המכינה אל עולם ההגות והמחשבה של הוגי הרעיון הציוני – על הוגיה, מנהיגיה, חלוציה והתפתחותה ההיסטורית משלהי המאה ה-19 ועד ימינו.

התכנית נבנתה בקפידה והועברה על ידי ראש המכינה עמיחי שיקלי יחד עם רכז החינוך של עמותת 'שבעים פנים לציונות' קובי דנה. במסגרתה קיבלו החניכים מקראת לימוד מיוחדת ומקיפה שכללה את הטקסטים המכוננים של הרעיון הציוני (החל מ'רומי וירושלים' של משה הס, דרך 'מדינת היהודים' של הרצל, 'לא זה הדרך' של אחד העם, שירת ביאליק, כתבי א.ד. גורדון, ברל כצנלסון ועוד…) ורקע ביוגרפי קצר של הדמויות הפעילות בתולדות הציונות.

 

פרקי הלימוד נבנו על פי התבנית של שלוש תקופות מכוננות בתולדות הרעיון הציוני (עד קום המדינה):

שער המקראה1) בין תנועת ההשכלה לעליית הלאומיות היהודית (1862 – 1882) ובתקופה זו הוגים בולטים כגון משה הס ופרץ סמולנסקין.

2) זרמי היסוד ברעיון הציוני: עלייתו של הרעיון הציוני בדמות תנועת חיבת ציון והזרם המעשי (1882 – 1896) ובו הוגים מרכזיים כמו משה לייב ליליינבלום ופינסקר ואנשי מעשה כמו תנועת ביל"ו וישראל בלקינד; עלייתו של הזרם הרוחני (1889 – 1900) בהובלתו של אחד העם ודמויות מרכזיות כמו המשורר הלאומי ביאליק; ועליית הזרם המדיני (1896 – 1904) בהנהגתו של 'חוזה המדינה' בנימין זאב הרצל, שהיווה נקודת מפנה ומהפכה בתולדות הלאומיות היהודית המודרנית. בפרק זה התמקדנו בלימוד הגישות המרכזיות של אחד העם והרצל והפולמוס המרכזי ביניהם על דמותה של התנועה הלאומית והחברה הישראלית העתידית – בין צרת היהודים של הרצל (האנטישמיות) שתבוא על פתרונה בדמות הקמת מדינת לאום מודרנית לעם היהודי בארצו ההיסטורית, ובין צרת היהדות של אחד העם (ההתבוללות ואיבוד הזהות היהודית) שתבוא על פתרונה בהקמת חברה ישראלית המושתת על יסודות רעיון המרכז הרוחני.

3) התקופה השלישית מתאפיינת בעלייתם של זרמי הסינתזה כגון הציונות הדתית (ותנועת 'המזרחי' 1902 בהובלת דמויות כמו הרב ריינס); הציונות הסוציאליסטית (1898 – סירקין ו'שאלת היהודית ומדינת היהודים הסוציאליסטית'); וכן חוויית העלייה השנייה הבאה לידי ביטוי בספרות (ש"י עגנון ו'תמול שלשום') בשירה (ביאליק ורחל), בהגות (א.ד. גורדון), בהתיישבות ובהתפתחות הפוליטיקה היישובית בארץ ישראל (ברל כצנלסון, בן גוריון, טרומפלדור, טבנקין ועוד); זרם חשוב נוסף הוא הזרם הרביזיוניסטי מייסודו של זאב ז'בוטינסקי והגותו הליברלית החשובה שהציבה השקפת עולם ציונית חדשה ומקורית במסגרת התנועה הציונית; בנוסף למדו החניכים על מגמות שונות בציונות כמו סוגיית הזהות היהודית-חילונית ובמסגרתה טקסטים מכוננים של ברדיצ'בסקי, הסופרים י"ח ברנר וחיים הזז ('הדרשה') ומולם ניסיון האיחוי בין הישן לחדש של א.ד. גורדון, ביאליק ואחד העם.

השיעורים האחרונים עסקו בנושא הבוער ביותר על סדר היום – המחשבה הפוסט-מודרנית וביטויה בזירה המקומית שלנו – הפוסט-ציונות. בעוד שבשיעור הראשון של התכנית שאלנו את השאלה 'מדוע יש ללמוד את כתבי הציונות?' וקיבלנו את תשובתם של פרופ' אליעזר שביד שכתב כי "כבנים לדור שניטל עליו להמשיך במפעל הלאומי, החברתי והתרבותי, מתוך ריחוק ממקורות היניקה עצמם, לא נוכל למלא תפקידנו כראוי ולא נוכל לעמוד במסת הקשיים הניצבים לפנינו, אלא אם כן נחזור ונגלה את הצינורות המעטים שהוסיפו להתקיים ביצירתו של הדור הקודם והוליכו את השפע שירש דור זה מאבותיו ושיצר הוא בעצמו… עלינו להתחבר אל הצינורות הללו ולהתמודד עם התכנים הנמסרים בהם כדי לכוון את דרכנו. צורך הוא לנו וגם חובה המוטלת עלינו, להתנער מן הדעה הקדומה ולהתגבר על קשייו הענייניים של עיון כזה…" ואת דבריה של פרופ' רות גביזון שהוסיפה כי "רק יותר משישים שנה עברו מאז הוקמה המדינה, וחלק גדול מן הנוער היהודי החי בה אינו מכיר את סיפורה של הציונות, את עיקריה ואת טעמיה. הישגה הגדול ביותר של הציונות הוא שלמרות העובדה שהקמת המדינה היתה מהפכה דרמטית בגורלם של יהודים בעולם – יהודים צעירים החיים בה כבר מקבלים אותה כדבר המובן מאליו. אלא שבלי היכרות עם עיקרי הציונות וללא מחויבות אליהם – לא נוכל להמשיך ליהנות מכל הדברים שרק המדינה היהודית מאפשרת לנו…" הרי שבשיעור האחרון ניסינו לענות על השאלות 'מהי הציונות?' (בעיקר עבורנו והרלוונטיות שלה בחיינו) והאם "יכול להיות שזה נגמר?" או שמא יש ביסודות המחשבה הציונית להעניק מענה אקטואלי לאתגרי הדור והתקופה.

השיעורים התקיימו בשיטה משולבת של לימוד פרונטלי ולימוד בית מדרשי של קריאה אישית ומשותפת ודיון חופשי על הטקסטים תוך הצבת הקשר היסטורי ורעיוני לכל טקסט והוגה. בסיום הלימוד קיבלו החניכים את טיוטת מאסף המאמרים והמסות של 'עיונים בכתבי הציונות' אודות דמויות מרכזיות בתולדות הרעיון הציוני – החל ממבשריה ועד זרמי היסוד והסינתזה וכן סוגיות ליבה בתולדות הציונות כמו שלילת הגלות, חברת מופת, הזכות על הארץ, עקרון העבודה העברית ואתגר הפוסט-ציונות.

עמותת 'שבעים פנים לציונות' מודה לצוות מכינת תבור, חניכיה וחניכותיה על שיתוף הפעולה והלימוד המעמיק. אנו מודים לחניכים והחניכות שבאו לכל שיעור עם רצון לידע וקיימו שיח פלורליסטי מעמיק ומאתגר. אנו מודים לצוות המכינה – ההנהלה ובראשה שגית שסייעה בצד המנהלי; לצוות המדריכות ובראשן אושרת שעמדה עמנו בקשר רציף וסייעה בכל הנדרש; ומעל הכל אנו מודים לעמיחי שיקלי, מייסד וראש המכינה שהזמין אותנו לקחת חלק בפעילות המכינה, יזם את פתיחת הקורס במסגרת תכנית המכינה והשקיע במשאבים הנדרשים, הן הלימודיים והן הטכניים, שאפשרו לימוד נעים, מעמיק וחווייתי.

צוות העמותה מקווה להמשיך לעבוד עם צוות המכינה וחניכיה ולחשוף אותם לתולדות הרעיון הציוני, שהוא יסודה של החברה הישראלית והמדינה היהודית.

סגור לתגובות.