בית המדרש לציונות | מפגש שישי: אז של מי הארץ הזאת?

"בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר

את זכותנו ההיסטורית על הארץ."

~א.ד. גורדון (עבודתנו מעתה, 1918)

קישון, אנחנו לא לבדנו (1963), לחצו להגדלה וקריאה

כהקדמה לעיסוק בשאלת 'הזכות על הארץ' כדאי להעלות שאלות עקרוניות, שחלקן מתחום הפילוסופיה, הדת והמשפט, וחלקן בודקות אינטואיציות והעדפות ערכיות שלנו דרך מפגש עם שירים שונים: מהו 'הצדק' שרבים כל כך מדברים בשמו? האם יש לו הגדרה אוניברסאלית מוסכמת, או שכולו סובייקטיבי ותלוי בזהות הדובר? מהי 'זכות', והאם קיימת 'זכות טבעית' שמעבר לכל הגדרה בחוק של מוסד משפטי? האם יש ערכים שקולים או עדיפים על פני 'צדק', ומהו היחס בין משפט וחוקים לבין צדק, ובין דת וצדק, בין 'הציוויים האלוהיים' בכתבי הקודש, ובין 'צו המצפון' ושיפוטי הצדק האנושיים שלנו?

התחלנו את הדיון בקריאת הקטע ההומוריסטי של אפרים קישון, "אנחנו לא לבדנו" משנת 1963. זהו קטע הומוריסטי-אירוני-מריר על תחושת הצדק של הישראלים שחשים מבודדים ללא תמיכה ממשית, ועל חוסר הרלוונטיות של 'אנחנו צודקים' לעומת האינטרסים של יחסי הכוחות בעולם. בטענת 'הצדק איתנו' מעלה לנו קישון שאלות שונות, למשל: האם אנו מרגישים כך היום? או שאלה אחרת: מה הטעם בלהיות צודק?

'אז אמר השטן' של אלתרמן מול 'במקום שבו אנו צודקים' של עמיחי, לחצו להגדלה וקריאה

המשכנו לשירים על צדק ופשרה מאת אלתרמן ועמיחי, וראינו גישות שונות: עמיחי מרמז על הביקורת שלו כלפי טענות צדק המובילות לרוב לצדקנות נוקשה ועקרה, אפילו הרסנית: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב", אולי כמו במשפט היומיומי: בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם. עמידה 'צדקנית' על 'הצדק', בבחינת 'אני צודק –אתה טועה' מובילה בהכרח, לדידו של עמיחי, להעצמת הסכסוך, מלחמת חורמה וחורבן הבית – כשהכוונה יכלה להיות בית המקדש, או 'הבית הלאומי', או גם בית המשפחה הפרטי. לעומתו אלתרמן מדגיש בשירו 'אז אמר השטן' שהסכנה הגדולה ביותר לציונות היא בדיוק הפוכה: אם נשכח שאיתנו הצדק, ונוותר על טענת הצדק שלנו, נקבל את תמונת 'העוול שבציונות' שטוענים כלפינו, ונסתפק בבקשת פיוס ושלום או בהגנה פיזית, בטיעונים פרגמטיים בלבד.

של מי הארץ הזו? – טיעונים ל'זכות על הארץ' בכתבי הציונות

אחד העם היה הראשון שהתייחס באופן רציני לשאלות שמעלה קיומם של ערביי הארץ. זה היה במאמר שכתב לאחר סיור בארץ ישראל ('אמת מארץ ישראל' על משקל 'אמת מארץ תצמח'), בו כתב כי "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות- חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך – רק אלה אינם נעבדים." אחד העם מסיים במסקנת אזהרה וכותב כי ברגע שיראו תושבי הארץ הערביים כי העולים היהודים עלולים להיות רוב בארץ, "אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו."

גישה יותר אופטימית ניתן למצוא בכתביו של הרצל. בספרו אלטנוילנד (1902) הוא חזה השתלבות חברתית, הבנה ועזרה הדדית בין יהודים וערבים, שנותנים יד ביד כדי ליישב ולהפריח את אדמות הארץ, וכתב "מה קרה לתושבים המקומיים, לערבים המוסלמים, שהיו חסרי אמצעים? לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והם באמת הרוויחו: מקומות עבודה, תזונה, בריאות. בכל העולם לא היה מקום עני ומעורר רחמים יותר מכפר ערבי בפלשתינה של סוף המאה התשע עשרה. היום חייהם השתנו. הם הפיקו תועלת ממוסדות הרווחה המצוינים, כוח האדם המקומי, שהיה חסין מפני מחלות, נוצל בשלבים הראשונים של ההתיישבות לייבוש הביצות, לחפירת תעלות ולנטיעת עצי האקליפטוס שהבריאו את הקרקע. העובדים האלה זכו לשכר טוב מאד. החברה החדשה קנתה את הקרקעות האלה בזול והפכה אותם לאדמה משובחת. השדות האלה שייכים, לכפר ההוא, על הגבעה. זה כפר ערבי. האנשים המסכנים האלה מאושרים היום הרבה יותר מפעם. הם אוכלים טוב יותר, הילדים שלהם בריאים יותר והולכים לבתי ספר. אמונותיהם ומנהגיהם הישנים לא הלכו לאיבוד; הם רק זכו בחיים נוחים וטובים יותר."

דוד בן גוריון

'הזכות ההיסטורית' היא הביטוי הרווח ביותר במסכת הטיעונים הציוניים, אולם יש צורך להבין את משמעותה המדויקת, ואם עושים זאת מתגלות שאלות מעניינות, למשל, האם לערבים יש 'זכות היסטורית' על ספרד, מאחר ששלטו בה מאות שנים? ואם לא, מה זה אומר על 'הזכות ההיסטורית' של היהודים על ישראל? גם בן גוריון וגם ז'בוטינסקי כתבו על כך. בן גוריון כתב:

"שואלים שאלה פשוטה ומשכנעת לכאורה: האמנם לא כבשו הערבים פעם את ספרד, ויצרו שם תרבות מפוארת, ואחר כך גורשו  משם – היש להם הזכות לתבוע את ספרד לעצמם, כבית לאומי לעם הערבי? ואמנם כבשו הערבים את ספרד, ויצרו שם תרבות מפוארת – בהשתתפות לא קטנה שלנו, של היהודים. ואחר כך גורשו הערבים, גורשו גם היהודים. האמנם משום כך לערבים זכות על ספרד איני מכיר שום טענה המוכיחה בתוקף כה רב את תביעתנו המיוחדת כטענה זו על הערבים וספרד. ואני מסתמך על טענה זו. היש ערבי אחד בעולם החולם על ספרד? היש ילד ערבים אחד בחג'אז, עיראק, סוריה – היודע על נהרות ספרד והריה? השמע את שמה? היש ערבי אחד באיזו ארץ שהיא שהקדיש כספו לבנין ספרד? שנתן חייו על ספרד? מה לו ספרד – ומה ספרד לו? […] והיהודים? אף יום אחד בחייו לא שכח העם היהודי את ציון, לא חדל להתפלל על שיבתו אליה, לא הספיק לצפות לגאולתה."

ז'בוטינסקי הוסיף לטיעון זה: "הטענה הסטטיסטית ("לערבים יותר אדמה משדרושה להם") כנראה מרשימה את השומעים הנוצריים כאן, ואני חושב כי מן הדין הוא שתהיה לה השפעה כזאת גם באנגליה. אפשר להשתמש בטענה זאת גם כתשובה על הבדיחה החביבה של הערבים, כי יש להם אותה זכות על ספרד, כמו לנו על ארץ ישראל. השאלה הראשונה היא: האם אתה זקוק לאדמה? אם אינך זקוק לה, אם יש לך די, הרי אז אי אפשר להסתייע בזכויות היסטוריות."

 בין הזרמים הציוניים ניתן לראות טיעונים המסתמכים על אמונה דתית במקרא ובהלכה היהודית כמקורות של אמת וסמכות מוחלטת, ואחרים מסתמכים על שיקולים של צדק ומוסר אנושי. חלקם מסתמכים על טיעונים של זכות היסטורית, וחלקם על זכות קיום והישרדות הנובעת ממצוקה לאומית קשה וחוסר ברירה. חלקם מסתמכים על זכויות משפטיות, על הבחינה החוקית וההכרה רשמית שניתנה לציונות במוסדות בינלאומיים, וחלקם על זכויות הנובעות מעבודה, בניין והפרחת השממה, כביטוי לקשר אהבה עם הארץ, להתמסרות והשקעה ויצירה ממשית שרק היא המקנה זכות. ויש המסתכלים על הזכות מזווית אחרת, ורואים בציונות יעוד רוחני לשירות האנושות, לתיקון עולם, שיש בו יותר 'חובה' מאשר 'זכות' (ודווקא ורק בכך הוא מקנה זכות). חלקם מציגים זכות מוחלטת, אקסקלוסיבית, בלעדית, ואחרים כזכות מותנית ויחסית (יחסית לזכויות הערבים, או יחסית לצדק הנוהג במקומות אחרים בעולם).

רוב העמדות מדגישות את היבטי הזכות היהודית, ובמקביל טוענות למיעוט או היעדר הזכויות של הערבים. וגם אלה הסוברים שהזכויות שקולות פחות או יותר, חלוקים על המסקנה המעשית: חלקם מבינים זאת כצו של שותפות במדינה דו לאומית אחת, כאידיאל, ואחרים מסיקים את ההכרח בחלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות. אולם יש מחלוקות גם על הגדרות יסוד, למשל כשמדברים על הציונות כרצון להשיג 'מדינה לעם היהודי בארץ ישראל': יש מחלוקת על השאלה מהי אותה 'ארץ ישראל', ולפיכך האם היא כבר חולקה לשתי מדינות (ישראל וירדן, למשל) או לא. מהו 'העם היהודי' ואת מי רצוי לכלול בתוכו (בתנועה 'הכנענית' בשנות החמישים רווחו רעיונות על יצירת עם אחד, עברי, משילוב יהודים וערבים, וכך גם במגמות של זהות ישראלית אזרחית דמוקרטית שווה במדינת כל אזרחיה ). ומהו 'העם הערבי'?

זאב ז'בוטינסקי

התפיסה הציונית של זאב ז'בוטינסקי מערבת עקרונות דמוקרטיים וליברליים חזקים, ושיקולי צדק חלוקתי, עם תביעות לאומיות תקיפות. אפשר לראות אצלו מתח בין זכויות היסטוריות שמקנות את ארץ ישראל לעם ישראל, יחד עם שיקולים רבים נוספים שהופכים את הזכות ההיסטורית לתלויה בשיקולי צדק נוספים. למשל, חשוב מאוד לז'בוטינסקי לקבוע שהעם הערבי המקומי אינו אלא חלק מהעם הערבי הגדול שכבר יש לו מספר מדינות, שבהם ביטא את זכותו להגדרה עצמית לאומית מספיק, על כל פנים בהשוואה לעם היהודי חסר המולדת, וכתב כך:

"ואפילו אם אתה זקוק לאדמה, תהיה השאלה השנייה: האם אותו עם, אשר מחזקתו אתה תובע מנה, יוכל לוותר על אותה מנה. שמא תביעה זו תשאיר אותו ללא אדמה? זו הסיבה שיפן שהיא 'אומה צפופה' אינה יכולה בצדק לתבוע אדמה מסין, שהיא 'צפופה' עוד יותר. רק אם גם זה בסדר, בא תורה של השאלה השלישית – זכויות היסטוריות כסיוע לתביעה על חלקת טריטוריה מסוימת, זוהי, אני חושב, נקודת הראות המוסרית של תביעתנו."

מאידך, חשוב לו להשלים את תמונת הצדק גם מהכיוון ההפוך, דהיינו, לא רק שצודק לתת ליהודים את זכויותיהם כמיעוט קטן ומקופח בין עמי העולם ובתוך הים הערבי הגדול, אלא להראות שהערבים שיחיו במדינת ישראל כמיעוט יהנו מכל הזכויות השמורות למיעוט במדינה דמוקרטית-ליברלית, ובלשונו "הפיכתה של ארץ ישראל למדינה יהודית יכולה להתגשם במלואה, מבלי לעקור את הערבים הארצישראליים ממקומם. כל אלה שטוענים את ההפך מזה (וטענות אלו נפוצות מאוד בקהל) – דעותיהם בלתי נכונות הן בהחלט." ז'בוטינסקי דואג לזכויות המיעוטים הקטנים והחלשים, כעמים בחברה הבינלאומית, וכפרטים בחברה הלאומית פנימה. ובחשבון 'שקלול הצדק' שהוא עושה הוא רואה שמגיע לעם ישראל מדינה על "שתי גדות לירדן, זו שלנו – זו גם כן!". זאת בהנחה שנראית לו ודאית שיגיעו לארץ ישראל הגדולה מיליוני יהודים מכל הגלויות, והם יהפכו את הערבים החיים בארץ למיעוט.

א.ד. גורדון

הטקסטים המייצגים את תנועת העבודה מדגישים את הרעיון העולה בדברי בן גוריון (1917) "יירשוה רק עובדיה!". יש אמנם להבדיל בין הזכות הבסיסית על הארץ שהיא זכות לאומית שורשית, היסטורית, ובין התנאי למימוש הזכות, שהוא התמסרות לגאולת שממות הארץ, עבודה ויצירה ממשית ובניין הארץ, על כך כתב גורדון כי " ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה. וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו. יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קנין שלם. ארצנו, שהיתה לפנים 'ארץ זבת חלב ודבש', בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, עניה, שפלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו. בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ." כלומר מי שעובד ומשקיע את כוחותיו בארץ, הארץ שייכת לו, ואת הזכות ההיסטורית יש 'לרכוש' או 'לזכות' בה מחדש על ידי יצירת חיים משגשגים. כך גם אצל בן -גוריון שכתב כי " אנו – אין אנו מבקשים את ארץ ישראל לשם שליטה על הערבים הילידים, כמו כן אין אנו מבקשים בה שוק לממכר תוצרת המשק היהודי שבגולה. אנחנו מבקשים בארץ ישראל מולדת – רוצים אנו לתקן בה את מארת הגלות, להתקשר את מקור החיות, היצירה והבריאות – את האדמה, ולחדש את חיינו המולדתיים." עם השנים בן גוריון הדגיש אלמנטים נוספים, והדבר בולט מאוד בנאום המרשים והארוך על מהות הציונות ו'זכותנו על הארץ' שנשא בשנת 1946 בפני הועדה האנגלו-אמריקאית, בו טען "היש עם אחר מלבדנו – האוהב ארץ זו? הרבה עמים ניסו וגם הצליחו לכבוש ארצנו זו – מתוך רצון לכוח, כמו בכל כיבוש אחר, אבל לא מתוך אהבה לארץ, אהבה זו מיוחדת היא לעמנו בלבד."

הרעיונות של תנועת 'ברית שלום' (בכירי אנשי הרוח באקדמיה כמאגנס ובובר) לא היו מקובלים בזרם המרכזי של התנועה הציונית. התפיסה שלהם הייתה שיש שני עמים באותה ארץ, כל אחד מהם עם זכויות שוות, או שאינן ניתנות להשוואה כלל, ויש לספק את מרביתן במדינה משותפת דו-לאומית. ד"ר י"ל מאגנס, שעלה מארצות הברית מרקע רפורמי, היה נשיא האוניברסיטה העברית, והוא מציג את העמדה הדו-לאומית בכותבו:

בובר ומאגנס, אנשי 'ברית שלום'

"זוהי ארץ בפני עצמה, ארץ מקודשת לשלוש דתות המאמינה באחדות הבורא. לפיכך אין זו רק ארץ יהודית ולא ארץ ערבית. לערבים יש כאן זכויות טבעיות. הם נמצאים כאן מאות שנים ועובדים את האדמה. ליהודים יש כאן זכויות היסטוריות. מאות שנים התגעגעו על ארץ זו. כאן נוצר התנ"ך. ובזמן האחרון הוכיחו היהודים בעבודתם, שהם ראויים לזכויות היסטוריות אלו. אנו רואים את הזכויות הטבעיות של הערבים ואת הזכויות ההיסטוריות של היהודים כבעלות תוקף שווה מכל המסיבות. אנו רואים את א"י כארץ דו לאומית יהודית ערבית משותפת לשני העמים השמיים הללו. בארץ כזאת אין זה ראוי שעם אחד ישלוט באחר."

כפי שאנו רואים בקטע מהעדות של מאגנס בשנת 1946, לעם היהודי יש זכויות היסטוריות בארץ, ולעם הערבי יש זכויות טבעיות, כילידי הארץ. עליהם למצוא דרך להכרה והתחשבות הדדית, לשיתוף פעולה ושלום. בקטע מתוך מאמרו (1929) של מרטין בובר אנו רואים את ניסיונו להגדיר את מקורות 'הזכות על הארץ' באופן מקורי, ביחס לעבר, להווה ולעתיד:

"הציונות מכריזה על זכותו של עם ישראל לחזור ולהשתרש בארצו. דבר זה אומר דרשני ורשאים אנו להורות על זכות משולשת. הראשונה עומדת על קשר קדומים שאנו קשורים בארץ. שונה זכות זו ממה שנוהגים לקרוא 'זכותנו ההיסטורית'. זכות היסטורית במובן כולל זה איננה קיימת כל עיקר; כי לכל פרק בתולדות העולם, שעליו סומכים בנימוק תביעתה של זכות, קודם פרק אחד, שממנו תוכל להוכיח זכות אחרת. אין איפוא לנמק זכות יתרה מבחינת הזמן. נניח שתימצא שארית מן העמים הקדומים, שישראל גרשם מארץ כנען, האמנם תהיה הרשות בידם לערער על אותה 'זכות היסטורית' שלנו? קשר קדומים זה, שבו אני מדבר, הוא משהו שונה מזה לגמרי, כוונתי לדבר שיצא מקשר זה: לא זה שאנו מכנים בשם 'תרבות' שהרי אפילו היא בעלת מדרגה גבוהה, אינה יותר מקניין אחד, שבין שאר הקניינים שהיו בתולדות העולם, אלא כוונתי לדבר, המעורר את כל יושבי תבל ויעוררם לעולמים. וכל מי שיודע ומכיר דבר זה יכיר גם בזכותנו."

תודה לחברות וחברי הקבוצה החיפאית של בית המדרש לציונות שהגיעו לעוד מפגש של 'עיונים בכתבי הציונות'

___________

לשימושכם: דפי מקורות שניתן להוריד ללימוד בחברותא. לחצו>>

הזכות על הארץ. דפי מקורות על פי זרמי הציונות